דווקא עכשיו: הוזנח הפיתרון שיאפשר שגרה בעת המלחמה

כשמביטים בתוכניות בניין בישראל, בולט בשחור חדר אחד מתוך רבים - לא כי אנחנו רוצים, אלא כי במדינת ישראל, אומת הטכנולוגיה והחדשנות, הדבר הראשון שאתה מתכנן בבית חדש הוא מקלט קטן הנקרא מרחב מוגן דירתי, או בקיצור - ממ"ד. המבוגרים יותר שבינינו זוכרים את המקלט כחלק מנוף ילדותם: ממקום שנעשה בו שימוש במהלך מלחמת יום הכיפורים (ובקו העימות גם מאוחר יותר, בעיקר באזור הצפון טרם מלחמת לבנון) למקום שהפך לסניף של תנועת הנוער המקומית, מקום טוב להסתתר בו במשחק מחבואים או מחסן מוזנח.

דבר אחד בטוח: מונומנט הבטון המזוין, הנעול בדרך כלל, הופך בימים האחרונים רלוונטי יותר ויותר. למרות זאת, מצב חלק גדול מהמקלטים אינו עולה בקנה אחד עם ה"פופולריות" המתגבשת שלהם.

לאחר השבעה באוקטובר ובמשך שמונת השבועות האחרונים, עולה שאלת המוכנות הקהילתית, זו שמתחילה מעבר לסף הדלת של כל אחד ואחת מאיתנו. להיכן אנו יוצאים במקרה אזעקה בבניין ישן, איפה ימוקם הצהרון במרחב היישובי כאשר נופלים טילים, ואיך נוכל לקיים שגרת קהילה כלשהי ולא בממ״ד, עם עצמנו בלבד. המרחב המוגן הקהילתי חוזר לתודעת חיינו וכדאי מאוד שנפנים את העובדה.

דוחות שלמים של מבקר המדינה לא החמיאו, בלשון המעטה, לנושא המקלוט בישראל: ממצב ירוד של תשתיות ועד לאמצעים שהיו בלתי מספקים, מקלטים הדולפים בגשמים ומדיפים ריח של טחב, נעדרים מתקני שירותים ורחצה, שלא לדבר על תשתיות החשמל הרעועות והתקשורת (בטח בעידן הוויי־פיי) שאיננה עד היום.

הרבה ניתן לומר על דוחות ביקורת המדינה, אבל את אלו העוסקים במוכנות העורף כדאי לקרוא היטב ולאט. במדינה קטנה כישראל, העורף והחזית מחוברים ומושפעים זה מזה באופן מיידי, המקלטים מצויים בחיבור הזה, תמיד היו. כשם שלא ניתן לנתק את החזית מהעורף כך גם אי אפשר לנתקם מהנוף האדריכלי שלנו.

במשך שנים היה הג״א הגורם האחראי על המקלטים, מנחה מקצועי ואחראי לשמירת הכשירות שלהם. יכולנו להתנדב בהג״א - ורבים מן המבוגרים יותר, הוצבו ביחידה לשירות מילואים במשימות עורף שונות. לא היו להם מסבירים עם כומתה כתומה באולפנים, אבל המקלטים היו במצב הרבה יותר טוב מאשר היום, פשוט כי לא הייתה ברירה.

הרשויות המקומיות אחראיות לביטחון הקהילות שלהן ובוודאי על מוכנות העורף. אין הדבר אומר שביכולתן להשפיע על כל דבר, אולם העובדה היא שאותם מנהיגים ייאלצו להתמודד עם הנושא שנמצא בתחום האחריות שלהם במצבי חירום ומלחמה, בדיוק כפי שהם מתמודדים כיום עם מסגרות חינוך שאינן מוגנות, חוגים שלא מתקיימים וצהרונים שנסגרים מחשש מוצדק של הורים מודאגים. אולי הגיע הזמן להיזכר במקלטים רבים הפזורים במרחבים הכפריים והעירוניים ובמרביתם דלק האור עד אי־שם בשנות ה־80, אולי אף עד למלחמת המפרץ.

המקלט הוא מבנה ישן, אבל חיוני גם בעידן המודרני. הוא מהווה את המרחב המוגן המוסדי הראשון ולעתים היחיד, שיש בסביבה הזמינה והמיידית של כולנו, אם זה באזור המגורים, במקום העבודה או בבית הספר. הוא כבר כאן וכמו הרבה דברים בישראל, כדאי להשמיש אותו במקום להמציא משהו חדש ואולי טוב יותר שייבנה בעתיד, זמן שאין לנו.

את דלת המקלט הכבדה לא צריך לאחוז והיא לא ניתנת לפריצה בקלות. המקלט נולד כשלא היו טילים מתקדמים ומערכות הגנה כמו כיפת ברזל, הצופרים היו לעתים ידניים, אבל הצורך היה ונשאר, אל תיתנו לבטון המיושן להטעות את כולנו. מוכנות העורף, בהיבט הקהילתי, עוברת במבני הבטון הישנים והטובים הללו. על החיים ניתן להגן מתוך ממ״ד, אולם לקיים אותם ניתן רק מתוך מקלט. הוסיפו לכך את העובדה כי לא לכולם יש מרחב מוגן בנמצא, בייחוד לא באזורים ותיקים יותר שבהם יש בדרך כלל גם אוכלוסיות ותיקות יותר, המציבות אתגר ניידות העומד בפני עצמו.

עתה נותר לנו להתקין תשתיות תקשורת פשוטות, מערכות לחימום ואטימה מפני מים. לצייד בשירותים ובמזרנים, והכי חשוב - להנגיש את המקלט לתושבים, שיידעו איפה הוא ממוקם וכיצד נכנסים. שידליקו את האור מדי פעם וישמנו את הצירים של דלת הפלדה הכבדה. את המקלט כדאי גם לצבוע, להסיר ממנו כל ריח של טחב או עובש. לצייד אותו כך שיוכל להפוך למבנה ציבור בעת חירום ככל הניתן, מואר ומאיר שוב, ככל שמקלט יכול.

את ראשי התיבות כמו הג״א או מל״ח ייקח עוד שנים לשנות ולהתאים למציאות. גם את ההתייחסות לתקנות לשעת חירום. אולם את המקלט בבניין או זה הסמוך לצרכנייה אפשר לצבוע כבר בשבוע הבא, ולהביא אנשי מקצוע שיהפכו אותו לנגיש ולשמיש. לצד האחריות הכוללת והחשובה, היוזמה עומדת לפתח היישובים והוועדים, בבניינים ובמושבים, בקיבוצים, בבתי המלון ובבתי החולים. האחריות לא תיכנס למקלט, אנחנו כן.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי