פרשת יוסף סלמסה: ענת דוידוב התייחסה היום (שלישי) לפרשה בתוכניתה ב"רדיו ללא הפסקה 103FM": מודעת אבל קטנה של המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, מספרת סיפור חיים שלם בחמש שורות: "בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו של יוסף סלמסה. ההלוויה תתקיים היום, ח' בתמוז התשע"ד, שישה ביולי 2014, בבית העלמין בבנימינה. הקהל מתבקש לחלוק למנוח כבוד אחרון".
זה כל הסיפור, את התמצית שקדמה לו נביא לכם עכשיו, אבל קודם תקשיבו למה שאומר אשר סלמסה, אחיו של יוסף. במרץ 2014, נימצא יוסף סלמסה אזוק. בידיו וברגליו. שוכב על הרצפה שמחוץ למשטרת זיכרון. סלמסה היה מטושטש, פצוע, לאחר שהותקף על ידי שוטרים עם אקדח טייזר, משום שנחשד בפריצה. סלמסה מעולם לא נחקר, ומעולם לא האשם בדבר, אלא שקע בדיכאון עמוק, שסביר שהוביל אותו אל מותו. סלמסה, שעבד ביקב בנימינה, הלך אל המחצבה שם, טיפס על הצוק, ממנו צנח אל מותו.
איש לא יודע מה הביא אותו לעשות את זה. אולי מעד, אולי התאבד, אולי נמאס לו מהיחס כלפיו, מהסבל כלפי הישראלים יוצאי אתיופיה. יותר מידי שאלות פתוחות. סלמסה נזכיר שוב, מעולם לא הואשם בדבר. אבא שלו, טדלה, התחנן לראות את הגופה. לא נתנו לו. השוטרים השיבו לו " לא, תראה אותו בבית הקברות. הלכתי לבית הקברות ולא נתנו לי. לא הייתי במצב של להתווכח. אין לי כוח באותו יום. אני בן אדם בוכה".
זו תמצית הסיפור הישראלי-אתיופי. סלמסה לא לבד. התפוצצות הר הגעש של כל העדה, לא הגיעה משום מקום. עכשיו, משנכתב הדוח של משרד המשפטים, נגד הגזענות, אולי יבוא שינוי. אולי. גם אם קטן.