בינואר האחרון התחילו להגיע אלינו דיווחים על התפרצות מחלה נגיפית מסתורית חדשה בסין. הנגיף זלג/התפשט לכל יבשות העולם במהירות טיסה. כולם זוכרים בערגה את החתונות השמחות ואת החיבוקים עם סבתא ומשחקי הכדורגל – טעם החיים.  
 
בימים ההם, הימים שלפני, המחלקות לרפואה דחופה (חדרי המיון) בארץ היו כבר עמוסות לעייפה, עם אלפי מטופלים דחופים, שחייבו בדיקה וטיפול מידיים, לאירועי לב, שבץ מוחי, חבלות קשות כתוצאה מתאונות מכל הסוגים, זיהומים קשים וכמובן השפעת העונתית על כל סיבוכיה. טיפלנו כרגיל גם בחולים מבוגרים וחסרי ישע שבעקבות מצוקת האשפוז והעדר מיטות פנויות במחלקות, המתינו שעות רבות ומיותרות בחדרי המיון עד ההעברה למיטה במחלקה.
 
ועל רקע זה המדינה התחילה להתארגן לוגיסטית, מנהלית ומקצועית למגפה מתגלגלת, מטלטלת שמאתגרת אותנו בצורה בלתי צפויה עד היום. 
 
אחד מעמודי התווך וכקו הגנה ראשון בהתארגנות, היו והינן המחלקות לרפואה דחופה והדבר לא היה מקרי בכלל. לצערנו, ובעקבות עובדות גיאופוליטיות, המלר"דים (המחלקות לרפואה דחופה) ערוכות ומתורגלות לעבודה במצבי חרום כולל אירועים רבי נפגעים (אר"ן), כתוצאה ממלחמות ופיגועים, וגם בטיפול במגיפות שמאיימות מפעם לפעם כמו שפעת העופות, החזירים ואחרות. זאת, בנוסף לטיפול הרגיל בשלושה מיליון מקרים שבעיות דחופות בשנה בשלושים מלר"דים במדינת ישראל. 
 
צוותי המלר"דים מתורגלים לעבוד עם עומסים אדירים וכרוניים, ובתנאי תת-תקינה ותת-תקצוב משוועים מזה עשרות שנים. 
 
התבקשנו להתמודד עם משימה ואתגר כמעט בלתי אפשריים שכללו, בין היתר, המשך מתן שירות דחוף וזמין לאלפי החולים הקונבנציונלים הקשים והחריפים מחד, ובו בזמן להיערך לקליטת חולים חשודים לקורונה שחייבו זיהוי ובידוד מוקדמים והפרדתם משאר המטופלים מאידך.
 
המשימה הייתה לא פשוטה בלשון המעטה וכללה, בין היתר, הכשרת אגפים/אתרים ייעודיים לחולים החשודים, הן בתוך המחלקות עצמן והן מחוץ לשטחן כגון אוהלים ויבילים. כל זאת בלי תוספת ותגבור צוותים ואפילו עם פחות כוח אדם מהרגיל, עקב אילוצי שליחת אנשים לבידוד לתקופות ארוכות.

פרופ' מיכאל דרשר (צילום: באדיבות האיגוד לרפואה דחופה)פרופ' מיכאל דרשר (צילום: באדיבות האיגוד לרפואה דחופה)

 
הצוותים במלר"דים בארץ, המייצגים את כל גווני ומרכיבי החברה - יהודים, ערבים, דתיים, מסורתיים וחילוניים כאחד - התגייסו ללא מורא או תנאי ובאופן גורף, עם שותפות גורל וערבות הדדית. הדבר השתקף בפרגון של החברה עם מחיאות כפיים כנות מכל מרפסות הבתים במדינה לכול העושים במלאכת הקודש, בלי יוצא מן הכלל.
 
והנה אנחנו בחודש השישי של מלחמת התשה זו נגד אויב לא נראה, ימים ולילות שבתות צומות וחגים ועוד היד נטויה. רוחנו לא נופלת – איש ואישה, רופא רופאה, אח ואחות, מזכירה, כוח עזר וסניטר, שבוחרים לעבוד במקום הקדוש הזה. אני יודע שכאן המלחמה אינה רק נגד המחלה והכאב והמוות אלא למען הסדר והשירות והחוויה בתנאים, גם של מחסור וגם של אי ודאות וערפל קרב.
  
והיום, בשורה בפינו עבור כולם: עם כל העומס והקושי אנחנו כאן בשבילכם. את המחלקות לרפואה דחופה וצוותיהן חייבים לקדם, לתקצב, לצייד ולחזק, על מנת שנוכל לבצע את משימתנו המקצועיות נאמנה ועל הצד הטוב ביותר, הן בעתות שלום והן בעיתות מלחמה ומגפות.
 
תנו לנו את הכלים ואת האנשים ואנחנו נהיה כאן ביום ובלילה רשת בטחון שתאפשר למדינה להיפתח, ולאנשים לעבוד – בצורה משכילה ולפי הכללים ההגיוניים של ריחוק, מסכות והגיינה – אבל חולים יהיו ואנו אנשי המלר"דים נעמוד על המשמר, יחד עם עמיתנו בקהילה ובבתי חולים, לטפל בהם כדי שלא נאבד את חוש הטעם וטעם החיים.
 
שלכם, 
 
ועד האיגוד לרפואה דחופה בישראל.
 
הכותב הוא יו"ר האיגוד לרפואה דחופה, פרופ' מיכאל דרשר.