בעיצומו של הסגר השני נאלץ פאדי אכרם סמור, אח במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי לגליל בנהריה, להתמודד עם האבל על מותה של סבתו בת ה־82, אלכסנדרה תומא אל־חורי, שנפטרה בשבוע שעבר במחלקת הקורונה בבית החולים שבו הוא עובד. בינתיים, סבו פאיז תומא אל־חורי, בעלה, מאושפז ומונשם במחלקת הקורונה באותו בית חולים גם כן ובמצב קשה. השניים הם תושבי הכפר אבו סנאן שבצפון. “סבתא שלי הייתה חולת דיאליזה בעשר השנים האחרונות, ובכל פעם הייתה נוסעת לבית החולים באמבולנס כדי לעשות דיאליזה”, מספר סמור. “ב־21 באוגוסט, כשהיא חזרה באמבולנס מהדיאליזה, היא התחילה להרגיש לא טוב, והתברר שהיא חלתה בקורונה והדביקה גם את סבא שלי”.
יש לך מושג איך היא נדבקה?
“לא בדיוק. בגלל מחלות הרקע היא שמרה על עצמה מאוד, הסתובבה עם כפפות ועטתה מסיכה כל הזמן. זה היה יכול לקרות לה או באמבולנס או בדיאליזה כי היא לא יצאה מהבית חוץ מאשר לטיפולים. אבל כל אחד יכול להידבק בלי בהכרח לדעת נקודתית מה הסיבה”.
יום למחרת פינויה של אלכסנדרה לבית החולים, החל פאיז בן ה־88 לפתח תסמינים של חום וחולשה, ופונה אף הוא לבית החולים. “לקחנו אותו לבית החולים, והוא נמצא חיובי לקורונה”, מספר סמור. “כיוון שלא היה מקום לאשפזו בנהריה כי המחלקה הייתה מלאה, והוא לא היה מונשם אלא רק היה זקוק לחמצן, אז הוא פונה לבית החולים בנצרת, שמיועד בעיקר לאנשים שיכולים לטפל בעצמם ולקחת לעצמם מדדים. ליוויתי אותו כל הזמן הזה, אבל בתוך זמן קצר מצבו החמיר, הוא היה זקוק להנשמה והובהל שוב לבית החולים בנהריה ושהה שם במשך שבועיים עד שנמצא שלילי לקורונה, אך עם סיבוכים של נשימה. כרגע הוא מונשם בפעם השנייה ונמצא בטיפול נמרץ”.
הוא יודע על מות אשתו, סבתך?
“לא, האמת שביום שבת הוא שאל אותי עליה, אז אמרנו לו שהיא מאושפזת. כרגע הוא במצב קריטי ולא רצינו להכביד עליו עוד יותר”.
שלום מרחוק
הסאגה האישית של פאדי (38) לא מסתיימת בסבו ובסבתו המנוחה: גם אחיו בן ה־31 נמצא חיובי לקורונה, דודו ורעייתו גם נמצאו חיוביים, והוא עצמו נאלץ לחלק את זמנו בין משמרות בבית החולים כאח מוסמך במחלקת טיפול נמרץ, בין השתלמויות בבית החולים רמב”ם ובין דאגה למשפחתו, כשאשתו, מורה בבית ספר תיכון, עברה לגור אצל הוריה עם בתם בת השנתיים וחצי כדי לא לבוא במגע עם בעלה, שנמצא בסכנת הידבקות בשל מקצועו. “אני מתגעגע אליהן”, מספר פאדי. “אם לפעמים אני מרגיש חולשה, אני מחכה שלושה ימים כדי לדעת שלא נדבקתי חלילה, ורק אחרי זה הולך לראותן, וגם זה תוך שמירה על ריחוק. זה מצב מפחיד. אמא שלי מטופלת בדיאליזה גם כן, ולכן לא ראיתי אותה הרבה זמן מלבד לעבור עם האוטו לידה ומרחוק לומר לה ‘שלום’. אין לי כמעט זמן לישון או לנוח. אני 24/7 בתמרונים בין המשפחה לבין העבודה וההשתלמויות”.
מה מחזק בתקופה הזו?
“התקווה, והידיעה שאני חייב להיות חזק בשביל המשפחה שלי. אני מקווה כמו כל עם ישראל שהמצב הזה ייפתר וידעך, אבל אנחנו אוטוטו נכנסים לחורף, ואז המצב צפוי להחמיר כי בנוסף לקורונה יהיו מחלות שפעת וכו’, והמחלקות עמוסות מאוד. אני מקווה שיהיה בסדר”.
הראיון עם סמור מתקיים תוך כדי שהוא בדרכו למשמרת בבית החולים. בדרך הוא מדבר עם בני משפחתו ומעדכן אותם במצב סבו. “המצב לא קל, אבל חשוב לי לציין לשבח את אנשי הרפואה שעובדים סביב השעון ועושים כל מאמץ כדי להתמודד עם המצב הזה”, הוא אומר.
מה המסר שאתה מעוניין להעביר?
“הקורונה זה לא סתם, צריך להקפיד להישמר ולא צריך לזלזל. תשמרו על עצמכם, תלבשו כפפות ותעטו מסיכות, תשמרו על ריחוק חברתי ולכו לפי הכללים. מי שנחשף לחולים - שלא יגיד לעצמו שהוא חסין, אלא שיעשה בדיקה ויבודד את עצמו עד שיגיעו תוצאות הבדיקה. אני רוצה לומר גם לצוות הרפואי לשמור על עצמו ואחד על השני, להקפיד על כללי ההגנה, כי אנחנו זקוקים לכל איש צוות. אנחנו באמת עמוסים מאוד בבתי החולים”.