ושוב אני מתלבש בחליפת מיגון, זוג כפפות, כיסוי לנעליים, מסיכת N95 ומתחיל להיות לי חם. האדים מכסים כמעט לגמרי את שדה הראייה, ואני מנסה לגשש את דרכי למחלקת הקורונה. הכל צריך להיעשות כאן מהר וביעילות. לטפל במאושפז חדש בחדר 18, לקחת אסטרופ וספירה מחדר 24, לבדוק מה עם הסטורציה של חדר 12, לעשות שוב אק"ג בחדר 15 וספירה וביוכימיה בחדר 17.
הרבה חדרים ומספרים ובתוך כל חדר מטופל עם חיים שלמים. ייתכן שמחלקם לא יספיקו בני המשפחה להיפרד והם יסיימו את המסע לבדם. המאושפזים לא רואים את הפנים שלנו, לא רואים את החיוך או הדמעה, אנחנו נראים להם אותו הדבר. רק המדבקה מאחור מסגירה את התפקיד - "אח", "רופאה", "כוח עזר". כאן במחלקה כבר לא אכפת מימין או שמאל, דתי או חילוני. כולם רוצים לחיות.
צעירים ומבוגרים שוכבים בשקט זה לצד זה. ברקע אני שומע קשישה מתחננת שמישהו יבוא אליה. מי יודע כמה זמן היא כאן ומתי בפעם אחרונה היא נפגשה עם בני משפחתה.
הנגיף שבר אותנו, את כל החברה שלנו. כל צד מקצין ומאשים את השני. הכאב הוא גדול לכולנו, מכל קשת החברה הישראלית. רבבות הפסידו את מקור פרנסתם ומי יודע מתי יישובו למעגל העבודה. משפחות נקרעות מבפנים, לא עומדות בלחץ הכלכלי והנפשי. ילדים שכבר שכחו מהי שגרה והורים מתוסכלים שמנסים להתמודד.
סיימתי. כולי מזיע ומתנשף, עובר את טקס ההפשטה מהמיגון ויוצא לאוויר הירושלמי. מקווה שהפרופורציות יעברו גם לעולם שבחוץ. שנזכור שבחודשים האלה עד שיימצא החיסון חשוב לשמור על מרחק, לא להסתובב שלא לצורך, להתפלל בבית ולא בבית כנסת. בתקופה זו חשוב יותר לשמור על אחדות, סובלנות וסולידריות ולא להקצין את הקטבים בחברה. זהו זמן לחשבון נפש, להבין שזו הארץ היחידה שיש לנו.
הכותב הוא סטאז'ר חרדי בבית החולים שערי צדק בירושלים. בוגר תוכנית לימודי רפואה של קרן קמח - קידום מקצועי חרדי.