אם ציפינו שב־1 בנובמבר יתרחב לבנו, יאורו עינינו, שרשראות ההדבקה ייחתכו וייקטעו בחקירות אפידמיולוגיות רחבות על ידי פיקוד העורף, כפי שהובטח לנו - התבדינו. הפנים שאני רואה מסביבי אפורים ומכורכמים מתמיד.
יצאנו מהסגר השני עם נזקים כלכליים גדולים. צפינו אומנם בירידה מאוד משמעותית של מספרי הנדבקים היומיים - מאלפים למאות, שמענו הצהרות ממנהיגינו על ה"הצלחה הישראלית", הנובעת מהסגר השני שהקדים חלק ממדינות אירופה, והנה אנחנו מתחילים להבין שאף שבעצם "קטענו לעצמנו את הרגל במטרה להציל את החיים", הסאגה של הקורונה בישראל לא מסתיימת.
ברור שמקדם ההדבקה מתחיל לטפס שוב והוא קרוב ל־1.0. תוך ימים אני חושש שהירידה בתחלואה תיבלם, ואם איני טועה (וקשה להיות נביא בעירו) - גם תתחיל לטפס, וההקלה המצופה בהגבלות תישאר חלום.
זה מחזיר אותנו לשיח הציבורי: מי אשם? הציבור או הממשלה? האם הציבור שאינו ממושמע ואינו מציית להגבלות, האם מגזרים מתוכו המפרים את ההנחיות הם הגורמים לעלייה במספרי הנדבקים, והתוצאה תהיה סגר שלישי? האם אנחנו נשארים בקונספציה הקלה כל כך של "להאשים את הציבור" ולהתעלם מאחריות הממשלה, וממה שצריך לעשות ולא עושים?
התפשטות הווירוס נעשית בעזרת "מפיצי־על". רק 9% מהנדבקים הם מפיצי־על, ובלי ידיעתם הם אחראים לרוב התחלואה. מפיצי־העל הם בדרך כלל בגילאי העבודה, פעילים, נמרצים, עמוסים בפגישות ביום עבודה ובמגעים בערב, והם נדבקים בקלות ומפיצים בקלות! מפיצי־העל הם חלק מהציבור הא־סימפטומטי, הם חשים טוב וזה לא בראש שלהם ללכת ולהיבדק. חשוב לציין כי בבדיקת המטוש אנו מוצאים אצלם עומס נגיפי גבוה.
בימים האחרונים סוף־סוף אנו שומעים יותר ויותר תשדירים הקוראים לציבור "ללכת ולהיבדק". הקריאה הזאת חשובה למדביקי־העל ולאלה שבאים במגע בעבודתם עם ציבור גדול, כמו תלמידים, קשישים או חולים. הייתי אפילו שוקל את אלה האחרונים לחייב לבצע בדיקות קורונה תקופתיות, כדי לבודדם ולמנוע את שרשרת ההדבקה.
מה עוד לא ברור למנהיגינו? רק בדיקות המוניות לציבור א־סימפטומטי יסננו לבידוד את מדביקי־העל וייתנו לנו להשתחרר מהמגפה הזאת.
לדאבוני, המדינה הופכת מול עיניי למדינת "ישראבלוף" אחד גדול, שהתחכום והתחמון הופכים להיות בה נורמה, מרוסקים תחת הבידוד, הלחץ הכלכלי, השיתוק התעסקותי וחוסר היכולת לעתים להגיע למינימום הכנסה למשפחה.
במצב זה, יותר ויותר חלקים מהציבור נאלצים או בוחרים לא לכבד הנחיות ממשלתיות כדי להשתכר או אפילו להתקיים. ישיבת הממשלה השבוע, שבה הוגדלו בצורה ניכרת הקנסות והתרחבה ההסתמכות על "אכיפת" משטרה - יש לה השפעה נוראית על האוכלוסייה ועל אמון הציבור ושיתוף הפעולה שלו. אם נוסיף את הממד הלא הגיוני של חלק מההגבלות, שהן מקוממות ואינן נובעות מהיגיון פשוט ומשיקולים רפואיים אפידמיולוגים, אנו מחסלים במו ידינו את שיתוף הפעולה ההכרחי עם הציבור על מנת למגר את המחלה.
מה נגיד לסוחר הבגדים שחנותו סגורה ומימינו סופר פתוח המרחיב את מרכולתו לבגדים ואפילו נעליים? מה נגיד לסוחר המיואש שמימינו חנות למוצרי חשמל שהפכה לחיונית והיא פתוחה לכל, וממול בית כנסת חיוני שבו יש מניין תמידי של עשרה אנשים?
על רקע זה, אני מבין מדוע דרישת הסבלנות מהסוחרים שהעלה השבוע ראש הממשלה אינה נקלטת אצל אותו סוחר ודומיו. "אתם מבינים שכדי לחיות אני צריך לפרוע חוק", הוא אומר. נשארתי ללא מילים. הרי אנו מצפים מהממשלה שלנו להפעיל היגיון רפואי ושכל ישר בהטלת הגבלות, והנה לא את כולן אנו מסוגלים להסביר.
אי אפשר לסיים טור אישי כואב זה בלי טיפת תקווה ותחושת גאווה. משרדי האוצר והבריאות, כך פורסם השבוע, רכשו נסיובים מכילי נוגדנים המופקים מפלזמה של מחלימים. הסאגה שמנעה מהחולים לקבל טיפול הנראה כמו טיפול מוצלח בשלב הראשון של המחלה סוף־סוף נפתרת. אולי כבר בקרוב נוכל לטפל בהצלחה בחולים.
ובמעבר חד - הנסיינים הראשונים בשיבא ובהדסה, המשתתפים בפאזה הראשונה של ניסוי החיסון הישראלי של המכון הביולוגי בנס ציונה - קיבלו את הזריקה. כולנו במתח לראות שאין לחיסון שלנו תופעות לוואי, ושנעבור מהר את שלבי הניסוי ושכבר יהיה לנו, אי"ה, תוך כשנה חיסון כשר למהדרין בטוח ויעיל. עד אז - אולי נזכה להתחסן מתוצרת חו"ל. ואולי עם התקוות האלה נתפנה לאסוף את השברים ונחזור להיות עם אחד ומאוחד.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה