אומנם רבים מאיתנו חיכו בקוצר רוח לחלוף הקורונה ולחזרתם של החיים למסלולם המוכר, אך מאז החלה החזרה לשגרה מהקורונה על פי הנחיות התו הירוק, קיבלה ד"ר סוזי קגן, פסיכותרפיסטית וראש בית הספר לפסיכותרפיה במשחק, פניות מאנשים שדווקא מתקשים להתמודד עם המצב.

"אפשר לחלק את הפניות לשתי קבוצות", אומרת קגן. "קבוצה אחת היא של אנשים שיש להם קשיי הסתגלות. כאלה שהיה להם מאוד קשה להסתגל לתקופה בבית, עד כדי חרדה ודיכאון. אותה קבוצה מתקשה כרגע לחזור לשגרה, למשל כאלה שהיו בחל"ת וצריכים עכשיו לחזור לעבודה. חלק מהם מדווחים שזה כמו להתחיל עבודה חדשה אחרי אבטלה. צריך לקום בבוקר, להתלבש, להסתגל שוב לאנשים".

"יש לי למשל מטופלת שהוצאה לחל"ת. בתקופת החל"ת היה לה מאוד קשה עם ההרגשה שאין לה תכלית, והיא לא הצליחה לייצר לעצמה חיים חלופיים בתקופה הזאת. כרגע, כשהיא הוחזרה מחל"ת, היא מדווחת על כך שהכל כאילו חדש לה, למרות שהיא מכירה את האנשים. היא אומרת: 'פתאום אני באה לעבודה ורואה שזאת שהייתי יוצאת איתה לצהריים - התחברה למישהי אחרת'".

מהו סוג הפניות השני?
"הן שייכות לקבוצה שהייתי קוראת לה 'התאהבתי במצב'. למשל יש לי מטופל, אב לילדים, שחש אשמה על כך שהוא עבד שעות ארוכות ולא ראה את הילדים שלו גדלים, עד שהגיעה הקורונה. בקורונה הוא עבד מהבית, התאהב במצב החדש ועכשיו מרגיש רגשי אשמה לחזור למשרדים לשעות כל כך ארוכות. אלה הם שני הסוגים העיקריים של אנשים שפונים כעת לבקשת עזרה ואומרים: 'אנחנו לא מצליחים להסתגל לסיטואציה החדשה־ישנה'".

ד''ר סוזי קגן  (צילום: יעל אפשטיין)ד''ר סוזי קגן (צילום: יעל אפשטיין)

“הציפייה הטבעית הייתה שברגע שיפתחו את המשק, דברים יחזרו לשגרה וכולם יחזרו מחדש להיפגש, ליהנות ממפגשים חברתיים, לצאת מהבית, ללכת למסעדות, כמו לפני פרוץ המגיפה", אומרת ד"ר ענבל לוסטיג, עובדת סוציאלית מומחית בפסיכותרפיה פסיכואנליטית, חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY. "אבל הנה מסתבר שהתמונה אחרת לחלוטין".

איך זה מתבטא?
"אני מקבלת לא מעט פניות - של הורים למתבגרים, של צעירים וגם של מבוגרים - שמתקשים לחזור לחיים חברתיים. אפשר לקרוא לתופעה 'הסתגרות מרצון בבית', תופעת FOGO - Fear of Going Out. זה יכול להתבטא בכך שאנשים לא יצאו מהחדר שלהם גם במקרים קיצוניים; או יסתובבו בתוך הבית ולא מחוצה לו; או יסרבו להיפגש עם אנשים אחרים. לקניות בסופר הם כן ילכו, אבל לא ייצרו מפגשים חברתיים כמו פעם או ילכו לבלות".

למה זה קורה?
"ברגע שיש התגברות של חרדה, כמו שקרה בתקופת הקורונה שבה גם היה גיבוי ממשלתי להסתגרות בבית, אז יש אנשים שלא יכולים בבת אחת להשתחרר מתחושת החרדה שאפפה אותם. זה כמובן מאפיין יותר אנשים חרדתיים. המצב שבו הם שהו במשך שנה שלמה בבית הוביל לכך שהדפוסים כבר התקבעו אצלם. מיעוט אינטראקציה עם הזולת התקבע אצלם, וקשה להם לחזור למסלול חיים רגיל".

"פונים אלי הרבה בעלי עסקים מוצפים נפשית", מספרת גם לינדה מרשל, מומחית לניהול זמן. "קשה להם לחזור לקצב העשייה שבו עבדו קודם. הכל מלחיץ אותם לאחר שנה שבה שגרת העבודה לגמרי נהרסה. הנה נפתחו העסקים, כולם אמורים להיות שמחים, אבל זה מייצר קושי נפשי".

ענבל לוסטיג (צילום: יח''צ)ענבל לוסטיג (צילום: יח''צ)

בלי שיחות מסדרון

"יש כיום בעיקר פניות של אנשים שהשגרה השתבשה להם מאוד בקורונה ועכשיו מתקשים לחזור אחורה - אם זה לפגוש בחזרה אנשים או לחזור לעבוד במשרד - או לחלופין אנשים ששינסו מותניים כדי לצלוח את הקורונה, טיפלו בילדים ועשו הכל כדי לא ליפול נפשית, ואילו עכשיו הם חווים נפילת מתח ומדווחים על כל מיני תסמינים חרדתיים או דיכאוניים", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל מרכז ד"ר טל לתמיכה רגשית ונפשית. "למשל פתאום קשה להם לישון, אין להם אנרגיה, הם מרגישים עייפים, כשדווקא בזמן הקורונה הם היו במלוא האנרגיות".

מה הפתרון לכך?
“הרבה פעמים אני ממליץ להם על טיפול פסיכולוגי קצר כדי לתת לגיטימציה למה שעובר עליהם. אני גם ממליץ לעסוק בפעילויות מהנות כמה שאפשר, לעצור מחשבות מסוימות ולהבין שזה טבעי להרגיש ככה".

"לפני הקורונה הייתי שחקן תיאטרון, ואילו בקורונה הכל נגמר ונסגר", מספר תומר הלדשטיין, 39. "נאלצתי לעשות שינוי ובמקום להיות שחקן תיאטרון להיות משהו אחר: פיתחתי סדנאות בזום איך לעבוד מול מצלמה, עשיתי ייעוץ עסקי לאמנים. עכשיו כשהכל נפתח - אני מרגיש שוב טלטלה נפשית. נדרשו ממני הרבה משאבים נפשיים בשביל להתאקלם לקורונה, ואילו עכשיו פתאום אין זום יותר, ולך חפש את עצמך שוב".

"כולם עכשיו שמחים, ואילו אני מרגיש שאת הדברים שבניתי במהלך השנה צריך לשים בפח. אני שואל את עצמי: מה אני היום? האם אני בן אדם שהולך לחזור להיות מה שהיה לפני הקורונה או שאני בן אדם חדש, אחר, שהמקצוע שלו קצת השתנה? יש הרבה לבטים, זה לא פשוט נפשית ונורא מבלבל. אם במצב הקודם כולם היו עצובים ואני יצרתי לעצמי מציאות חדשה, אז עכשיו כולם שמחים ואני מבולבל".

תומר הלדשטיין   (צילום: פרטי)תומר הלדשטיין (צילום: פרטי)

“כשפרצה הקורונה, מיד התחלנו לעבוד מהבית", מספר צחי (שם בדוי), בן 44, עובד בחברת הפקה. "השינוי הזה היה מדהים: היה לי זמן לעצמי, לא הייתי צריך לנסוע למשרד בתל אביב, ראיתי את הילדים, הרגשתי שותף למשפחה. עכשיו מתחילים לדבר על חזרה לעבודה במשרד, ואני מרגיש קושי נפשי להתנתק מהמשפחה ולחזור למה שהיה פעם".

"בנוסף, כבר לא בא לי על אינטראקציה עם אנשים כמו פעם. לא בא לי על שיחות מסדרון ושאלות של 'מה עשית אתמול והיום?'. אין לי כבר כוח לכל הקשקשת או להתלבטות מה ללבוש או לא ללבוש לעבודה. התרגלתי להיות יותר בחיק המשפחה, והם הפכו להיות החברים שלי. אני לא צריך מעבר לזה".