האיש והכסית, מיוחד ל"מעריב": רותי איש כסית, אלמנתו של משה איש כסית, הבעלים של קפה "כסית" המיתולוגי, משיקה ספר על חייהם המשותפים ומספרת בראיון ל"מעריב" על החיים הפרועים בשנות ה־70, מערכת היחסים הבלתי שגרתית, החוויות הבלתי נשכחות עם החברים אריק איינשטיין ושמוליק קראוס והגעגוע שלא נגמר.
כוסית ב"כסית": בחזרה לבית הקפה המפורסם במדינה
לא עוד קינה ממוסחרת: “צבי אומר - שיסל ואיינשטיין" הוא סרט שנעשה באהבה
בתקופה שבה כולנו נאחזים בנוסטלגיה, כשאריק סיני חוזר להצטלם עם מעריצים צעירים, כשארז טל ואברי גלעד מתאחדים, כשמדינה שלמה שרה "תחתונים וגופיות" וברדיו מתנגנים שירי ארץ ישראל הישנה והטובה - מגיע הספר "כך היינו", שמתאר את מערכת היחסים של משה ורותי איש כסית בקפה "כסית" המיתולוגי ושוטף את כולנו בגל של געגוע, גם את מי שלא היה שם ורק מתגעגע לישראל של פעם.
"התלבטתי רבות לגבי העיתוי לדיבור על הספר", אומרת רותי. "זה מרגיש כאילו אנחנו ממשיכים את החיים בעוד החטופים נמקים במנהרות, חיילינו הגיבורים נהרגים ועשרות אלפים מפונים מבתיהם. אבל אז חשבתי שאולי הספר גם יכול לספק מעט נוסטלגיה, נחמה ואסקפיזם לישראל של פעם, ישראל שטוב ונדרש להיאחז בה".
איך עברו עלייך החודשים האחרונים?
"התחושות קשות. בפעם הראשונה מרגישים לא בטוחים בארץ. כשנסעתי לחו"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, זו הייתה גאווה להיות ישראלית בחו"ל. מעולם לא הייתה תחושה כל כך כבדה ומעיקה כמו עכשיו, כי בעבר ידעת שיהיה בסדר. ב'כסית' ישבו אנשים מכל צבעי הקשת, ערבים ויהודים יחד, התחושה הייתה של ביחד, עכשיו זה לא קיים, עכשיו יש את חוסר המוגנות, החששות והלבד שלנו כישראלים בתוך כל הדבר הזה".
הספר, על 388 עמודיו, הוא מונומנט אותנטי, ריאליסטי וכן למערכת היחסים המורכבת בין השניים שידעה עליות, מורדות ומעל הכל אהבה גדולה ששרדה כל מכשול. דרך סיפורם מספקת רותי (72) הצצה לחיי הבוהמה התל־אביבית של שנות ה־70 וחולקת חוויות רבות בכיכובם של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אסי דיין, ג'וזי כץ, מונה זילברשטיין ואחרים, בזווית אישית־משפחתית ולא רכילותית.
"הספר יצא ממני, ממש שפכתי את כל מה שישב לי על הלב. בכל לילה, כשהייתי הולכת לישון, היה יוצא מתוכי פרק, כמו שיר שמתנגן. זה לא הרפה ממני. בהתחלה קצת היססתי מה לכתוב ומה לא לכתוב, אבל בעקבות שיחה עם חבר הבנתי שאני צריכה לכתוב את הכל, בלי פילטרים. אני שמחה שזה ככה, כי זה מאוד אמיתי. אין בו רכילות, אלא סיפור שקרה. היו שמות ששיניתי בספר כדי לא לפגוע באף אחד. היחידה שלא חסתי עליה בספר זאת אני. הספר היה מוכן כבר לפני כמעט 20 שנה אבל לא הוצאתי אותו. אפילו אסי דיין, שהיה חבר מאוד קרוב של מוישל'ה, קרא את הספר בגרסת הסקיצה וב־2007 כתב עליו. את מה שכתב שילבתי בהקדמת הספר".
משה ("מוישל'ה" בפי חבריו) איש כסית, הבעלים של "קפה כסית" המיתולוגי, היה מסעדן, שחקן קולנוע ואחד מעמודי התווך של הבוהמה התל־אביבית של שנות ה־70 וה־80. הוא נפטר כשהוא בן 39. אל נסיבות מותו הטרגיות נגיע בהמשך. ביום קבורתו בבית העלמין בקריית שאול הגיעה כל שמנה וסולתה של תעשיית הבידור המקומית, חבריו ומוקיריו. שמוליק קראוס, חברו הקרוב ביותר, עמד קרוב מאוד לקבר, רועד ומכווץ, ואז פרץ בבכי של תינוק. אריק איינשטיין, עוד חבר קרוב, עמד מהצד, רחוק מההמולה, והזיל דמעות.
"ביום קבורתו כל רחוב דיזנגוף עד נורדאו היה סגור לאות הזדהות איתו. כולם הגיעו להלוויה", נזכרת רותי. "בכל מהדורת חדשות דיברו על מותו. זו הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה לי, גם כי הייתי בדיוק אחרי לידה וההורמונים שלי השתוללו. לא הבנתי איך יכול להיות שיש לי תינוקת ואביה איננו. אבל היו לי שלושה ילדים לגדל ולטפל בהם, לא יכולתי לשקוע לתוך האבל יותר מדי. סיפרתי לילדים בהדרגתיות, וזה היה אחד הרגעים הקשים ביותר".
עם אלתרמן ופן
מוישל'ה, יליד 1947, ינק מקטנות את אבק הכוכבים של הבוהמה הודות לבית הקפה "כסית" התל־אביבי שהקים וניהל אביו, חצקל איש כסית (במקור ויינשטיין), בשנת 1935. בית הקפה פעל תחילה ברחוב בן יהודה בתל אביב ובהמשך ברחוב דיזנגוף 117. "כסית" היה מקום מפגש מרכזי לאנשי הבוהמה התל־אביבית החל משנות ה־40, כשעם אורחיו הידועים נמנו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, חיים גורי, נתן זך, חנה רובינא ובהמשך אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אורי זוהר, יבי (יונה בן יהודה), צבי שיסל ועוד.
בשנות ה־70 וה־80 ירדה קרנו עם פתיחת בתי קפה מתחרים, בראשם "קליפורניה" של אייבי נתן. בשנת 2004 עבר המקום לבעלות חדשה, שינה את שמו ואופיו וחדל מלהיות "כסית". כיום פועל במקום בר בשם "ספייס האוס".
"מוישל'ה גדל על ברכי אלתרמן ושלונסקי, וכולם היו חברים שלו. הוא זכה שאלכסנדר פן עשה לו 'פוציניו מוציניו' כילד, יפה ירקוני הייתה שואלת אותו איך היה בבית הספר, נעמי שמר שרק נכנסה לבית הקפה השמיעה לו שיר ילדים ראשון שכתבה בשם 'הדואר בא היום'. הוא היה איש חברותי וכולם ראו בו החבר הכי טוב שלהם. לא היה בנאדם אחד שלא אהב אותו ואת הלב הענק שלו. הוא הקשיב לכולם, והיו אנשים שהיו מצלצלים אליו ב־2:00 בלילה שיפתור להם איזו בעיה והוא היה עוזב הכל ועוזר. אבל חברי נפש קרובים, מלבדי, היו לו שניים: שמוליק קראוס ואריק איינשטיין. כשאריק נפצע בתאונת דרכים, הוא ישב לצד המיטה שלו בכל לילה ולא עזב אותו עד שהוא החלים. וכששמוליק חלה והתאשפז, הוא ליווה אותו כל יום כל היום עד שהוא התייצב. הוא היה חבר טוטאלי".
בטרם מגיעה רותי לסיפור האהבים ביניהם, היא מגוללת בספר גם את הרקע האישי שלה, החל מילדותה בהרצליה, דרך ההתנסויות הראשונות עם סמים וגם האונס שחוותה בנעוריה: "בתקופה ההיא לא הלכו למשטרה. דאגתי שחבריי יזהירו את אותו בחור שאנס אותי שלא יתקרב אליי וכך פתרתי את זה. בכל פעם שהוא היה רואה אותי, הוא היה בורח. לימים ראיתי אותו המון ב'כסית' יושב עם מוישל'ה, וברגע שהגעתי הוא ברח".
רותי הגיעה ל"כסית" לראשונה בשנת 1969, שם פגשה לראשונה במוישל'ה: "לא הייתה לנו היכרות של 'נעים מאוד', זה לא היה. פשוט הייתי מבלה הרבה ב'כסית', והוא היה בסביבה. לא ידעתי מיהו עד שהתעניינתי ואמרו לי שהוא הבן של בעל הבית. לשבת ב'כסית' היה משהו מיוחד ונמשכתי לשם. ההרגשה הייתה של מועדון חברים. כולם הכירו את כולם, ומהרגע שנכנסת פנימה - הרגשת בבית. בלילות טבעתי במסיבות מטורפות. ריח של חשיש התערבב באוויר עם שירים של הביטלס. היה שם חום אנושי בשפע, ואני הייתי צמאה לו".
במשך שש שנות בילויים ב"כסית", נרקמה חברות נפש בין רותי למשה, אך לא חברות רומנטית: "הוא היה חבר טוב מאוד שלי, היינו מספרים זה לזו הכל. הוא היה מספר לי עם מי הוא יוצא ואני הייתי מספרת לו עם מי אני יוצאת. כגודלו הפיזי כך גודל לבו. הוא אהב לעשות טוב לאנשים, וזה נגע לי בלב. בשלב מסוים החברות תפסה אופי רומנטי ולקח לנו כמה חודשים לעכל את זה, ואחרי מלחמת יום הכיפורים יצאנו בפומבי עם הזוגיות שלנו".
הכוסות המעופפות
מערכת היחסים בין השניים לא הייתה תמיד קלה. בספר ישנו פרק בשם "הכוסות המעופפות", שבו מתארת רותי את מצבי הרוח והתקפי הזעם המשתנים של משה: "ערב אחד עמדנו לצאת להופעה של החלונות הגבוהים במועדון 'עומר כיאם'. התאפרתי בחדר האמבטיה ודיברתי עם מוישל'ה, ופתאום תוך כדי שיחה הוא הפסיק לדבר איתי מבלי שהרגשתי או הבנתי למה. הוא יצא מהבית בטריקת דלת".
"נותר לי רק להביא אותו לידי קנאה כדי לגרום לו לדבר איתי. הברוגזים האלה חזרו על עצמם, אבל לא יכולתי לסבול את ההתעלמות המבוימת הזאת ממני. באותו ערב כולם היו ספוגי אלכוהול וסמים, ואחרי ההופעה נסענו לבר של שמוליק קראוס וגמלתי למוישל'ה על הברוגז בהתעלמות מוחלטת. הכינו לכבודנו שולחן ארוך במיוחד והצטרפו אלינו השחקנים ראובן בר־יותם ויוסי וירז'נסקי. הזמנו שתייה ומוישל'ה ישב מולי. בזווית עיניי הצלחתי להבחין בתוך ההמולה בכוס התה החמה שהזמין מוישל'ה, ולפתע פתאום ראיתי את כוס התה מתעופפת לכיווני. אין לי מושג מה עבר לי בראש באותו רגע, כנראה אלוהים שמר עליי. אבל הרמתי את כוס הבירה הגדולה שהייתה מונחת לפניי, וחסמתי את כוס התה המתעופפת לכיווני באוויר. הכוסות התנפצו ומצאתי את עצמי עם ידית כוס הבירה. עד היום אני לא מבינה מה קרה שם".
"השתוללתי והתחלתי לזרוק עליו כוסות ובקבוקים, עד ששמוליק החזיק אותי כדי לעצור אותי, והתחנן בפניי שאירגע. שמוליק וג'וזי לקחו אותי לביתם. למחרת פגש אותי השחקן יוסי וירז'נסקי, שמסתבר שהוא חטף פנס בין עיניו מהכוסות המתנפצות. הרגשתי שאני בתוך מערב פרוע. אחרי זה השלמנו. אני לא חושבת שהיום היו עוברים למוישל'ה בשקט על סיפור כזה ובטח התקשורת הייתה חוגגת על זה, אבל פעם הייתה תקופה אחרת ולא עשינו מזה עניין גדול. נפרדנו, חזרנו, נפרדנו, חזרנו וחוזר חלילה. כשלא היה לי מה להגיד לו הייתי קמה והולכת. הוא היה טיפוס קנאי ובעצמו אמר עליי 'היא המרוקאית ואני הפרימיטיבי'. אבל החזרתי לו באותו מטבע בכל פעם שהוא קינא לי".
את מתארת בספר שימוש בסמים ואת הבלשים שנהגו לפשוט בבתיכם, למצוא סמים. בשנת 1977 משה אף הורשע בהחזקת סמים ונקנס.
"זו הייתה התקופה והאווירה. זה היה די נורמטיבי. היינו עבריינים פליליים. עישנו גראס וחשיש. הסמים אז היו משהו 'וואו'. לצערי היום זאת נורמה. אז לקחו הרבה פחות והיה רעש גדול מזה. היינו מנסים כל סם חדש שמגיע לארץ. אבל לא נתנו לזה לנהל לנו את החיים. ההתנסות של מוישל'ה עם הסמים לא הייתה ארוכה. הוא לקח את עצמו בידיים בשלב מסוים ונגמל, אבל יותר מזה הוא עזר לאנשים. את מונה זילברשטיין, למשל, שהייתה מכורה, הוא לקח הביתה לתקופה כדי לגמול אותה. עוד חבר, שהיה מכור קשה, הוא גמל לחלוטין והוא גמול עד היום. היו גם קטעים שהוא לקח בהומור. פעם אחת בלש הגיע אלינו לחפש סמים, והוא אמר: 'תראו מה מצאתי בארון חשמל. של מי זה?' ונפנף מול מוישל'ה את החשיש שמצא בתוך קופסת הפילם השחורה. ומה מוישל'ה ענה לו? 'מאיפה אני יודע? תשאל את חברת חשמל'".
הספר כולל סיפורים משעשעים רבים, אחד מהם למשל הוא מתיחה, אחת מני רבות, שמשה נהג לעשות לחברו אריק איינשטיין: "אריק היה מכור לספורט, ובכל שבת בצהריים הוא היה מגיע אלינו לצפות עם מוישל'ה בספורט. זה היה קודש הקודשים. פעם אחת מוישל'ה הפציר בי לשנן הישגים של ספורטאים אולימפיים לפני שאריק, שהיה אנציקלופדיית ספורט מהלכת, יגיע אלינו".
"כשאריק הגיע, שפכתי לו מונחים והישגים של ספורטאים והוא היה בהלם. דקלמתי לו באותו ביקור את כל השיאים והנקודות של קרל לואיס, ואריק אמר: 'ממתי את מתעניינת בספורט? מה לך ולקרל לואיס?'. אני אמרתי לו 'קרל לואיס, האלוף האולימפי שזכה בארבע מדליות זהב'. מוישל'ה כמעט נחנק מצחוק והסתיר את הפרצוף מתחת לשמיכה. אריק היה המום ובעיקר שמח שיש לו עוד פרטנר לשיחה בספורט. מוישל'ה היה אדם מצחיק ואהב לעשות מעשי קונדס כדי להצחיק אנשים".
איך נראה הלו"ז שלכם אז?
"היינו מתעוררים בארבע אחר צהריים, אוכלים משהו ואז הולכים ל'כסית'. הייתי עוזרת שם קצת, ואז היינו יוצאים לסיבוב ברים או לאיזה סרט ובשעות הבוקר המוקדמות הולכים לאכול ואז חוזרים הביתה לישון וחוזר חלילה. אלו היו החיים שלנו".
באמצע שנות ה־70 פתחו השניים בר מיצים ואוכל מהיר בשם "קח ולך", הסמוך לבית הקפה: "זה שם שאברהם חלפי נתן, והצייר אורי ליפשיץ עיטר את המקום בציורים. היינו דוחסים לתוך פיתות שקשוקה, סלטים וקציצות בשר. בין לבין סחטנו מיץ מפרי הדר במכונה וזה הצליח מעל למצופה".
המקום משך אליו לא רק את הקהל אלא גם את רשויות החוק: "ערב אחד פשטה המשטרה על המקום ועצרה את משה, שנשלח לבית המעצר באבו כביר בחשד להחזקת סמים. בעיתונים כבר מיהרו לכנות את משה כראש רשת סמים מסוכנים, למרות שהוא השתחרר לפני תום תקופת המעצר שקבע השופט, כיוון שהמשטרה לא מצאה ראיות נגדו, ובצדק. לא היה כלום. למשה נמאס מזה, אז הוא תבע את המשטרה על העוול שנגרם לו".
משה איננו
בהמשך איש כסית הצליח להגשים חלום נוסף - לשחק: "המשחק היה מאוד חשוב לו. הוא חלם לשחק תפקיד רציני ולפתח את הקריירה, זו הייתה השאיפה שלו. לרוב מוישל'ה התקשה להתעורר בבוקר, אבל כשהיה לו יום צילום לסרט - הוא היה קם כמו שעון". הופעת הבכורה שלו הייתה בסדרת המערכונים "לול", עם אריק איינשטיין וחבורתו. בהמשך כיכב בעשרות סרטים, מרביתם מסוגת סרטי הבורקס: "צ'רלי וחצי" (בתור גדליה), "גבעת חלפון אינה עונה" (הטבח יוסיפון), "הטוב, הרע והלא נורא" (בתפקיד ראשי של יוסי בוכמן), ב"ספיחס" ו"סבבה" (בתור רס"ר פלכטר), ב"ספר נשים" ועוד. "הסרט שהכי הציג אותו דומה לעצמו במציאות הוא 'עם ישראל חי', שם גילם אופנוען", אומרת רותי.
בשנת 1976 הם נישאו ובאותה שנה נולד בנם הבכור לי (47), מוזיקאי וזמר. בהמשך נולדו גם תמר (43) שמעצבת מוצרים רפואיים לבעלי מוגבלויות ובת (36), שבדומה לאמה עוסקת בתיווך נדל"ן. בשנת 1979, עם פטירתו של חצקל, ניהול "כסית" עבר לידיו של משה: "הניהול היה לו מאוד טבעי. אבא שלו תמיד רצה שהוא יהיה שם, מפני שכשהוא היה במקום - המקום תסס. הוא משך אנשים. היום, כשאני עוברת ליד מה שהיה פעם 'כסית', אני משתדלת להתנתק ולא להיכנס למחשבות של מה היה פעם וכמה חבל עם המקום כיום".
14 ביולי 1987 החל כבוקר שגרתי בבית משפחת איש כסית. רותי בדיוק השכיבה את בתה התינוקת בת בעריסה; לי בן ה־10 עוד ישן, ותמר בת ה־7 בדיוק התעוררה. לפתע צלצל הטלפון שחתך את השלווה וטלטל את האידיליה המשפחתית: "מישהו ביקש לדבר איתי, וסיפר לי שמשה, בעלי, הרגיש קצת לא טוב והגיע לבית החולים איכילוב עם לחץ בחזה. כשהגעתי לחדר המיון, לא נתנו לי לראות אותו כי האחות אמרה שמטפלים בו, ואחרי כמה דקות הרופא הגיע וסימן לי ללכת אחריו. ואז הוא אמר: 'עשינו הכל. משה מת'. זה היה הרגע המפחיד ביותר בחיי".
היו סימנים מוקדמים?
"בתקופה האחרונה הוא היה קצת עצוב, מה שלא היה אופייני לו בכלל, אבל שייכתי את זה לכך שבישרו לו שלאחותו הגדולה, שהייתה חולה בסרטן, נותרה חצי שנה לחיות. היו סימנים שרק בדיעבד אני מבינה אותם, למשל כשהוא היה אומר לי שהוא מזיע. כל החיים הוא היה מסתובב עם מגבת ומזיע והיה יום קיץ, אז חשבתי שזה טבעי. הוא הרגיש שמשהו לא היה בסדר. בלילה לפני הוא בילה עם שמוליק קראוס, ובשעות הבוקר המוקדמות הוא לא הרגיש טוב והוא החליט שהוא צריך לנסוע לבית החולים. שמוליק הציע ללוות אותו, אבל הוא אמר שלא צריך והוא פשוט לקח מונית ונסע לבית החולים. בדיעבד התברר לי שהוא עבר התקף לב עוד בבית, וחבל שלא זיהו מוקדם וטיפלו בו מיד כשהגיע, היה אפשר להציל אותו. לדעתי לא טיפלו בו כראוי".
זה מייסר אותך?
"כן, זה ייסר אותי מאוד. לא האמנתי שקרה לו משהו. כשהרופא קרא לי, חשבתי שהוא רוצה להסביר לי איך לטפל בו, לא העליתי בדעתי שהוא יגיד לי שהוא איננו. כששמעתי את צירוף המילים 'משה מת', לא הרגשתי כאב או צער אלא פחד, שוק. הגוף שלי לא תפקד כל כך, אבל הראש תפקד. ההלם כנראה הניע אותי".
המחמאה הכי טובה
מותו של איש כסית בגיל כה צעיר הכה את תעשיית הבידור בתדהמה והוביל את תיאטרון הקאמרי לקיים בנובמבר 1988 ערב מחווה לזכרו, בהנחיית אריק לביא ורבקה מיכאלי, ובהשתתפות להקת משינה, יצחק קלפטר, רבקה זהר ואריאל זילבר. ההכנסות מאותו ערב נתרמו לקרן החדשה על שמו ושימשו לתרומות למוסדות לאומנים צעירים. "זמן קצר לפני מותו של מוישל'ה, שמוליק קראוס השמיע לו שיר חדש שהוא הלחין למילותיו של יענקל'ה רוטבליט, שגם נכח הרבה ב'כסית'", היא מספרת. "לשיר קראו 'אחרי עשרים שנה'. אחרי מותו של מוישל'ה, רוטבליט הוסיף בית נוסף לזכרו: 'אחרי עשרים שנה / היה היה לי רע / את שיר המעלות / האם אתה שומע / אשיר עד יום מותי / נושאת את תפילתי המנגינה'".
השיר הוקלט בשנת 1988 והפך לקלאסיקה. שיר נוסף של קראוס ורוטבליט, "איך עושים תקליט" (1982), תיעד את התקופה והאנשים שפקדו את "כסית". בקליפ לשיר שצולם בערוץ הראשון, השתתף משה איש כסית ועשה חיקוי קולו של אביו חצקל: "זה היה חיקוי אחד לאחד, הוא עשה בול את הקול של אביו. שמוליק ומוישל'ה היו תמיד ביחד, עד כי תמיד כדי להרגיז את שמוליק הייתי אומרת לו שאני המתחרה שלו בתואר 'החברות הכי קרובה' למוישל'ה. אתה יודע? שמוליק הספיק לקרוא שני פרקים מהספר לפני מותו. שלחתי לו את הספר, אבל הוא לא אמר עליו כלום. צלצלתי אליו ושאלתי אותו אם הוא קרא את מה שהבאתי לו, והוא אמר: 'כן, קשה להאמין שאת כתבת את זה'. כאדם שמיעט לחלק מחמאות, זו הייתה המחמאה הכי טובה שאפשר היה לקבל ממנו".
גם אריק איינשטיין, שהזכיר את משה וחצקל איש כסית בשירו משנת 1979 "סן פרנסיסקו על המים" ("פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה, לשבת ב'כסית' ולצחוק עם משה ועם חצקל"), הקדיש לו את תקליטו המשותף עם מיקי גבריאלוב "על גבול האור" (נובמבר 1987) ובצעד חריג הנציח שמו על עטיפת התקליט בכותבו "למוישלה" בכיתוב מתחת לשם האלבום.
מרבית האנשים שמוזכרים בספר, לפחות המפורסמים שבהם, כבר אינם. לדברי רותי, זה אחד המניעים שגרמו לה לזרז את הוצאתו: "כבר לא נשארו אנשים שיקראו את הספר, כי מרביתם הלכו לעולמם והמעטים שנשארו כבר לא צעירים וזה נורא חבל לי. קיבלתי מחמאות על הספר, אבל עדיין לא מאלה שהיו איתנו אז ב'כסית' והיו חלק מהסיפור הזה. בכלל, אני חושבת שהספר הזה הוא לא רק לדור שהכיר את מוישל'ה אלא גם למי שרוצה לדעת מה היה אז באמת ובתכלס, בלי לייפות או להגזים את המציאות. היה חשוב לי שהספר יספר את האמת ויתאר את החיים שלנו כמו שהם היו, לטוב ולרע. זה גם מה שמייחד אותו בעיניי".
מה נשאר מהמורשת של "כסית" ושל משה?
"כשכותבים על מוישל'ה בפייסבוק, גם אנשים צעירים, אני נפעמת מכמה שאנשים אוהבים אותו, גם כאלה שנולדו אחרי שהוא נפטר. הסרטים משאירים אותו בחיים, כי בכל חג מקרינים אותם בלופים. גם הוותיקים זוכרים את הבילויים ב'כסית' ואת הלב הענק של מוישל'ה וגם של אבא שלו חצקל, שאגב היה נראה קשוח מבחוץ אבל מבפנים היה רך והיה נותן אוכל בחינם למי שלא היה לו. יש את הסיפור הידוע על חצקל שהוא היה יושב ועוצם עיניים כמו ישן, אבל כשמישהו היה עובר בלי לשלם, הוא היה קורא למוישל'ה שיטפל בו. אני חושבת שמוישל'ה הטביע חותם בכך שהוא נגע בכל כך הרבה אנשים והיה פשוט אדם טוב לב. גם 36 שנה אחרי מותו עדיין מדברים עליו".
בשלב מסוים הרבה מחבריו של משה עזבו את "כסית", כולל אריק איינשטיין, שעבר ל"כתר המזרח". איך הוא קיבל את זה?
"זה היה בעיקר קשה עבור חצקל, כי האומנים בשבילו היו האטרקציה של המקום ובשבילו אלו היו הילדים שעזבו אותו. בתקופה של מוישל'ה, הדור שישב ב'כסית' השתנה, כבר לא היו אלתרמן, שלונסקי וחלפי, אבל היו יושבים עדיין אורי זוהר ונסים אלוני. היה את 'שולחן המכובדים' של ה־VIP ושל שחקני התקופה".
עד כמה הגעגוע אליו נוכח בחייך כיום?
"יש זיכרונות מסוימים ומקומות מסוימים שמזכירים לי אותו. גם הילדים שלנו מזכירים לי אותו באותן הבעות פנים. גם כתיבת הספר עצמו הציפה בי את הזיכרונות האלה. זו סגירת מעגל עבורי עם עצמי ואיתו"