למה אנחנו כל כך מפחדים מפרידות? ואני לא מדברת על פרידה מבן זוג או גירושים מכוערים של ההורים, אלא על פרידות של אנשים זרים לחלוטין שאין לנו איתם דבר או חצי דבר.
הידיעה על הפרידה של סטטיק ובן אל הכתה גלים מינימום היה מדובר באסון טבע לאומי המצריך את תשומת ליבנו המלאה. לא רחוק היום בו נתחיל לשאול "איפה אתה היית כשבן אל וסטטיק נפרדו", כאילו מינימום היה מדובר ב-9.11 או רצח רבין.
תודו, זה בום: הפירוק של סטטיק ובן אל הוא יום אבל לפופ הישראלי
בפרידה של סטטיק ובן-אל התחושה היא שהחברות הפסידה למול האינטרס
אני למשל, הייתי בשיט בטורקיה כאשר אבא שלי הקריא את הידיעה המרעישה בטון דרמטי יתר על המידה: "שמעתם שסטטיק ובן אל נפרדו?" - והנה, לעולם לא אשכח את הרגע הזה, לא כי היה אכפת לי אלא פשוט כי זה מגוחך לחלוטין. עם כל הכבוד, אנחנו לא ילדים בני חמש, יש לנו אובג'קט קונסטנסי ואנחנו יודעים שגם כאשר מישהו יוצא מהחדר הוא ממשיך להתקיים. אך עדיין, יש בזה משהו עצוב, סופה של תקופה אם תרצו.
בראד וג'ניפר, ג'סטין ביבר וסלינה גומז ,סוני ושר, רמי וריטה, בן זיני וטיילור, נועה קירל ומרגי, אסי וגורי, קורין גדעון וחלון - אנחנו לא אוהבים שהמפורסמים שלנו נפרדים! ״כי שתיים זה תמיד ביחד״, ככה נהגו לפמפם לנו בזמן הפסקת הפרסומות.
קופסת הקסמים הקרויה מסך הטלוויזיה הפכה את הדמויות המרצדות לחלק אינטגרלי מהמשפחה הלא מתפקדת שלנו. הריבים שלהם התערבבו בשלנו, השברונות לב שלהם הפכו לשלנו והתחלנו לקחנו את הכל אישי, אישי מדי, ממש כמו זוג חברים טובים שמהצד הזוגיות שלהם נראית מדהים ואז אנחנו מגלים שהם לא ביחד:
"מהההה רוני ויוסי נפרדו?"
"אבל הם נראו כל כך טוב ביחד!"
"לא ידענו שיש שם בעיות"
"הם לא רק היו עכשיו בלונדון?"
אנחנו מתלחששים תוך כדי שנופלת עלינו ההבנה העמוקה והמדכאת ששום דבר לא מושלם או לנצח, ואז מה אם הם מחייכים, אוחזים כוסות סטארבקס בתמונות שצולמו בפיקדילי סקוור לפני יום וחצי.
איך פעילות סוליפסיסטית כמו צפייה במסך מחברת אותנו לאנשים זרים בצורה כל כך סמויה ועמוקה? פעילות שיכולה להביא אותנו לכדי דמעות או לכתוב טוקבקים זועמים בפייסבוק. כנראה שיש סיבה ששנים על גבי שנים סוגיית הפרידה של רוס ורייצ'ל מהסדרה ״חברים״ מדירה שינה מעיניהם של המעריצים, וכאן עוד מדובר בדמויות פיקטיביות.
אז כן, סטטיק ובן אל הם עוד צמד שהשפיעו על דור שלם של ילדים ונהנו מהצלחה מסחרית, ענפה ומרשימה אבל כמו כל דבר טוב גם לסיפור היה יש סוף. ואולי הגיע הזמן שנבין שסרטי דיסני עם ה״והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה״ הם פייק ניוז אחד גדול, ו-
"אף אחד לא קיים מבחירה
אף אחד לא שייך לשום מקום
החיים הם חסרי משמעות.
בואו לסלון לראות טלוויזיה"
-מורטי סמית׳-