בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה הישראלית "חולי אהבה", הגרוש של עמליה לוי (איילת זורר) ואחותה חופרים לה בעניין הגידול שהתגלה באחד משדיה, עד שהיא מבקשת לרדת מהרכב שבו נוסעים כולם ומציעה משהו כמו: "את חמשת שלבי האבל תעברו אחרי שאני אמות ולא לפני".
"יש על מה לדבר, בהחלט": ביהדות התורה נענים לדרישת גלנט?
רעידת אדמה בעולם הפלילי: כתבי אישום הוגשו בפרשת ניסיון החיסול של בני משפחת מוסלי
רומן הביכורים הצלול והחשוב - בלי להיות נפוח מחשיבות עצמית - של מיקה שיינוק־קרטן, שאותו כתבה בעקבות טרגדיה משפחתית, מביא את סיפורו של אסף ערבה (המכונה "ערבות"), צעיר שלקה בסרטן בנעוריו וכעת - כשהוא אב לפעוטה - מגלה שהסרטן חזר לסיבוב שני וכנראה אחרון. בניגוד למשפחתה של עמליה לוי, אשתו של אסף, זהרה, בוחרת להדחיק את חמשת שלבי האבל בעודו בחיים; האסטרטגיה שלה היא: מוות הוא לא אופציה.
החבר הכי טוב של אסף, שרון בן־חיים, הוא סטודנט לא מצטיין לרפואה, שעבר איתו את הסיבוב הראשון ומאוד לא רוצה להאמין שיש סיבוב שני ושהתוצאות שלו אינן מבטיחות טובות, אבל אין לו הרבה ברירות.
שלוש הדמויות, שהרומן מזגזג בין נקודות המבט שלהן, נכנסות למחול של הכחשה, השלמה, שוב הכחשה, חוסר אונים, היאחזות בכל מה שאפשר (ורוב הזמן אין במה להיאחז), וגם רדיפת חיים כמעט נואשת; דרמה מתעוררת כשזהרה נכנסת להריון שני לא מתוכנן, כשלחלוטין לא ברור אם אסף יזכה להיות שם כשתלד, אבל גם הפלה היא לא באמת אופציה. אולי לא במקרה שם משפחתו של שרון הוא בן־חיים, בעוד אסף מופקר לגורלו בערבות הצחיחות של חרדת המוות. מי ינצח? החיים או מה שמעבר להם?
ואולי המוות בעצם איננו כישלון או הפסד באיזה קרב, כמו שהקלישאות נוטות לטעון, ולכן גם הישארות בחיים היא לא בהכרח ניצחון? שיינוק־קרטן שואלת בכישרון ובעיניים פקוחות את כל השאלות הנכונות, והקשות מנשוא, בסיפור שנקרא בשטף, עם דמעות שזולגות מעצמן אבל גם עם הרבה הומור עדין ואור פנימי שמצליח לכבות את החושך גם כשנדמה שדבר לא יוכל לעשות זאת.
"פעם כשישבו בסיני והסתכלו על הכוכבים, אסף סיפר ששרון לימד אותו את השמות של כל הכוכבים. היא הצביעה על אחד מהם כדי לבחון אותו והוא ענה, סיריוס, הכוכב הכי זוהר בשמיים, והסביר שבעצם הוא כוכב כפול, יש לו בן לוויה, ננס לבן, כוכב מת, שמלווה אותו כל הזמן ומטה את מסלולו, אבל ככה הכוכב הזה אף פעם לא לבד".
הרומן מזכיר את אמת החיים הכואבת, שכל מי שנאלץ להתמודד עם סופו האפשרי מתמודד איתו לבד. רגשי האשמה של הסובבים אותו יהבהבו בתוכם ללא הרף, וגם התחושה שנטשו את יקירם כשהיה זקוק להם יותר מתמיד, גם אם בפועל אין לכך הצדקה ממשית. אבל כל מה שהם יכולים לעשות זה רק ללוות אותו, להחזיק לו את היד, מטאפורית ופיזית כאחד, ולתת לדברים לקרות.
ואולי גם להגיד פחות ש"יהיה בסדר", אולי האמירה הכי ישראלית בכל הזמנים, כשלא בטוח בכלל שיהיה בסדר, ואפילו להפך. "אני לא יכול שלא יהיה בסדר", אומר אסף באחד השלבים המוקדמים, אבל אחר כך לא תמיד יש בו הכוח לשקר לעצמו ולפייס את הקרובים לו במילות העידוד הריקות מתוכן. "הוא הצליח לרחם עליה לרגע, חש ברצון המוכר לחבק אותה ולהגיד שכן, בטח, שהכל יהיה בסדר, אבל לא היה מסוגל לעשות שום דבר מאלה".
שיינוק־קרטן מפרקת לגורמים את כל התחושות שמתעוררות בכל הצדדים בתוך המערבולת הבלתי נמנעת. "למה אתה מתנהג ככה, כאילו עשיתי לך משהו רע?", שואלת זהרה את אסף ברגע דרמטי.
"אני מתאמץ ואין לי כוח יותר", הוא מודה, גם אחרי ששותפי גורל ו"אחים" למחלה מסבירים לו שייאוש הוא הטקטיקה הכי גרועה (ומצד שני, גם תקווה יכולה להתגלות כאויבת). "גם על חולה סרטן אפשר לכעוס, אפשר להיפגע ממנו", אומרת זהרה. "גם חולה סרטן לא תמיד צודק, היא צעקה, ואני כבר בהריון, אז זה המצב וזהו, אין מה לדוש בזה כל כך הרבה, וחוץ מזה, חוץ מזה, זה הדבר הנכון (...) הוא בעצמו חשד שאלה ימים לא בטוחים, גם הוא, בגלל זה הרי שאל, הרי משהו בו ידע והמשיך. גם בו הרי היה את הדבר הפנימי הזה, שיודע, שנוהג מעצמו, אל המקום הנכון. איך אפשר בכלל להתחיל להסביר".
הכעס מופנה גם אל רופאים חסרי חמלה לכאורה, שמסיבותיהם שלהם - עומס בלתי נסבל, יותר מדי מקרים קשים שמתחילים להיות דומים זה לזה, או אולי צורך הישרדותי בסיסי להגן על עצמם מפני היסחפות רגשית; כמו שאותה עמליה לוי, בעצמה מומחית לסרטן, מסבירה לרופאה המתמחה ב"חולי אהבה", על ההכרח להפריד כל רגש מהטיפול - ממאנים או לא מסוגלים לספק ליווי רגשי נאות לאסף וזהרה, ומעדיפים לנהוג באנטיפתיה יותר מאשר באמפתיה.
אין שום דבר "נחמד" בסרטן, לפי "כוכב כפול", והדרך רצופה מוקשים ומכשולים מכל סוג אפשרי (אסף לא יכול לחבק את בתו במהלך הטיפול הכימותרפי, וזה מרסק אותו ולא מובן לה), ועדיין - האהבה מוצאת את הסדקים לחדור דרכם ולחלחל, ואיכשהו כל הצדדים יוצאים חזקים יותר מהמסע הזה, למרות ואולי בזכות הידיעה שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך.
"פעם אמרה לאסף שהיא רוצה שהחיים שלה יהיו כמו הקטלוג של איקאה: מעוצבים, נקיים, שלווים. היא רצתה להיות במקומה של היפנית החביבה שישבה בנינוחות על ספת STOCKHOLM בהירה, מכורבלת בשמיכת FELICIA אדמונית, קוראת ספר כשלצדה על שטיח ANDREA CIRKEL רך שני ילדים משחקים בקוביות עץ.
היא תמיד חיכתה לתקופה שבה תהיה נינוחה מספיק כדי לשבת בנונשלנטיות על ספת איקאה שלהם, ותמיד נדמה היה שזה ממש מעבר לפינה אבל חומק. תקופה נטולת דאגות. הוא צחק עליה כשסיפרה לו, אמר לה שאין לו בעיה שירהטו את כל הבית באיקאה אם זה מה שיעשה לה טוב, אבל שתזכור שהיא לעולם לא תהיה יפנית".
מיקה שיינוק־קרטן, “כוכב כפול", שתים, 269 עמ'