“הזמן מעסיק הרבה מאוד אנשים זקנים כמוני, הזמן תמיד נוכח שם", היא אומרת. “כיוון שהחיים תכף נגמרים, אז באיזשהו מקום המחשבה על הזמן היא מאוד רלוונטית, וגם, כשמסתכלים אחורה, על החיים שהיו, עולה השאלה מה נשאר, מה עבר, מתי נודע לי שאני אישה מבוגרת וההשלכות של זה".
“תחושת זוועה"
זרחי מנצלת היטב את הזמן, ולצד ספר שיריה השיקה גם ספר סיפורים חדש נוסף, “כישרון לציפייה" (הוצאת אסיה) בעריכת מרית בן ישראל, פסיפס סיפורים שוברי לב, חריפים ומצחיקים שכתבה בשנתיים האחרונות ובו מקופלים חיים שלמים – בין העבר (האישי והלאומי) להווה הבוער, בין הילדות שרודפת לזקנה ששואבת, בין הצורך באהבה לחרדת הנטישה, לפחד מהתיישנות, מהיכחדות הקריאה ותאומתה הסיאמית – הכתיבה.
“זה ספר שמורכב מרסיסים של חוויות, מחשבות, התרשמויות", היא מסבירה. “בתוך הסיפורים כנראה טמונים מסרים כלשהם, אבל לא כאלה שאני יודעת להצביע עליהם במדויק, אני כותבת מה שיוצא ממני. מעניין מאוד כי באוקטובר הספר היה עוד בשלבי עריכה סופיים, ואז הגיעו אירועי ה־7 באוקטובר וזה מרגיש שהספר, שבו אני גם נוגעת בין היתר במצב הישראלי, נכתב כאילו שאני אחרי המלחמה, וזה מאוד מוזר".
“יתמות זו מכה לכל החיים"
ב"כישרון לציפייה" היא מתארת בין היתר גם את הילדות בירושלים, עוסקת באביה וביתמות וגם ביחסיה המורכבים עם אמה. “אני עוסקת בספר, בהקשר של אובדן אבי, בהבנת המשמעות של ה’אין’ וההשלמה עם קיומו ונוכחותו של האין לעומת היש", היא אומרת. “יתמות זו מכה לכל החיים, זו חוויה שלא עוברת. הבנות שלי תמיד אומרות לי על העיסוק ביתמות שעברו כל כך הרבה שנים מאז שאבי נפטר ושאני צריכה להתקדם, אבל התוצאות של היתמות הולכות איתי עד היום, ואני חושבת על כל הילדים שעכשיו, בתקופת המלחמה, יצטרכו לגדול בעצמם בלי תבנית של אבא וגבר בבית – זה מאוד קשה. יתמות גם משפיעה מאוד על היחסים בין הילדים לאמם, זה משנה לגמרי את אופי היחסים וזה נושא מאוד עמוק ומורכב שמשפיע על המשך החיים".
התרעות פיקוד העורף