7 באוקטובר הפרטי שלי התחיל ב־8 באוקטובר, כשעמית עדכן שהוא הועבר לפלוגת לוחמים. הוא היה פחות משנה בצבא, באמצע מסלול שאמור לארוך שנה וחצי. זכרתי את סיפורי המלחמות ששמענו כשהיינו ילדים, על אלה שהיו באמצע הטירונות, או בתחילת הקורס, או בעיצומה של ההכשרה, ויום אחד נתנו להם קסדה ורובה ואמרו להם, לכו להילחם.

אביו של החטוף זועק בעצרת: "הבן שלי ושאר החטופים נמקים במחילות"
אם הלוחם שנפל בפרוץ במלחמה: "אני רק מחכה ששנת 2024 תעבור"

עמית, מצדו, כמו ילד בן 19, התרגש והוחמא מהמעמד החדש. הלוחמים קיבלו אותו בנדיבות, ואחיו הגדול אמר לי, 'גם אם יגידו לו ללכת להיות פיתיון חי בעזה כי הוא הכי גבר בפלוגה, הוא יתקשר אלייך בשמחה, האידיוט הזה'.

מיום ליום התבררו ממדי הזוועות. למדנו ליירט סרטונים מחרידים ולהתחמק מהם. ביקרנו חברים שאיבדו, חברים שהיו שם, חברים שכמעט, שבנס, שלמרות, שבגלל, כמו בשיר של שימבורסקה.

הלכנו לעבודה, חזרנו מהעבודה, פתחנו את הלב, אטמנו את הלב, התנדבנו, התנדבו בשבילנו, תרמנו, תרמו עבורנו, התאחדנו, התפרדנו. זה לא נגמר. ימים, שבועות, חודשים, הרוגים, פצועים, חטופים, שבויים. ועמית שם......

והנה אני, עם שני ילדים במלחמה, כבר לא מבועתת ולא מבוהלת. כמה מהר מתרגלים. קצת קשיי ריכוז, פה ושם חלומות מוזרים. כמה החלטות משונות וטקסים חדשים".

זהו ציטוט מתוך הפרק הפותח את “עקדת שרה" ("שתים" הוצאה לאור), ספרה הראשון והחדש של ניצן בן זאב, יועצת ארגונית, מרצה ומנחה בתוכניות להכשרת מנהלי בתי ספר ובעיקר אמא גאה לנועם ולעמית, לוחמים ביחידות מובחרות. הגיגיה ומחשבותיה של בן זאב כפי שצוינו לעיל היו הבסיס הראשוני שהוליד את הספר, במסגרתו ראיינה 25 אימהות לחיילים לוחמים (בהן אם ללוחמת אחת) ממקומות שונים ברחבי הארץ: מהעמק, מכפרים בדואיים, מאלפי מנשה ומאור עקיבא, מבית שאן ומירכא, ממשגב ומקריית שמונה, מחבל בנימין, ממגדל העמק ומפרדס חנה.

את הראיונות, המשמיעים את קולן של האימהות, ריכזה לתוך ספר. “היו לי שיחות מאוד מעניינות, בואכה מוזרות, עם שני הילדים שלי, שמשרתים ביחידות מובחרות, והשיחות איתם לא היו קלות לעיכול, אז לפני שנה וחצי התחלתי לכתוב את הדברים שהם אמרו כדי לעכל אותם", היא מספרת.

“למרות פער הגילים ביניהם, יצא ששניהם היו למשך שנה אחת במקביל בצבא. כשעמית, בני הקטן, התגייס בער בי לכתוב את החוויות כדי להתמודד עם זה, ואחרי כמה שיחות עם אימהות נוספות, הבנתי שאני לא האמא היחידה שמרגישה כך או חווה זאת, ונוצרו לי שיחות מעניינות עם אימהות ללוחמים אחרים. התחלתי לחפש אימהות, לראיין אותן ולתעד את זה, שמעתי אותן וכתבתי את השיחות. עוד לא ידעתי שזה יקרום עור וגידים לספר אלא כתבתי כי בער בי לכתוב. בשלב מסוים הבנתי שיש פה חומר מטורף שצריך לצאת לאור. ראיינתי 25 אימהות ורק 18 ראיונות נכנסו לספר".

אמרת שהשיחות שלך עם ילדייך היו גם מוזרות. תני דוגמה.
“למשל, כשהבן שלי שירת בשטחים וביצע מעצרים, הוא תיאר לי איך הם יצאו לעצור מבוקש אבל הוא לא היה בבית אלא במסגד, אבל אחיו היה בבית ואמר: ‘קחו אותי ואחרי זה אחי יבוא להחליף אותי’. הבן שלי סיפר שהם עשו הליכה לא קלה מהכפר ושהאח של אותו מבוקש הלך עם כפכפים וטרנינג בסבבה שלו, ואמר עליו: ‘הוא דווקא פלסטיני נחמד, שמאלני’. זו סיטואציה מטורפת: הם לוקחים אח של מבוקש שאמור להגיע, עושים איתו איזה מסע ובסוף הוא אומר שהוא פלסטיני נחמד. יש גם מקרים שאני מדברת איתם ותוך כדי הם עושים מלא דברים במקביל ומדברים עם עוד אנשים, ושיחה שלמה מתנהלת תוך כדי שהם באמצע שיחות עם החברים שלהם. אלו שיחות מוזרות".

“שתיקה כלשהי"

הראיונות לספר נעשו לפני ה־7 באוקטובר, למעט ראיון השלמה עם אחת האימהות שנעשה לאחר מכן. בן זאב מספרת כי הגישה של אותה אמא ושל האחרות השתנתה מאז. “היא עברה הרבה מאוד דברים מאז", היא אומרת. "כשכתבתי לאימהות המרואיינות שהספר הגיע, אז התגובות של הרבה מהן היו: ‘אני מקנאה באמא שהייתי לפני ה־7 באוקטובר, כשעוד לא ידעתי לאילו דברים נוראיים הבן שלי ייחשף’.

אני יכולה לומר שאם הדאגה בעבר הייתה אם הילד ישן, אם חם לו או אם קר לו, אם הוא אכל וכו’, אז היום הדאגה היא מההשפעות הנפשיות של הדברים שהם חווים. זו דאגה מליגה אחרת לגמרי, הדאגה ממה שהם חווים ביחס לחברים שלהם או ביחס למראות שהם ראו. הסיפור של הזוועה הוא משהו שאני חושבת שהוא חדש בשיח הזה".

מה מצאת שמשותף לכל אימהות הלוחמים שראיינת?
“אצל כמעט כולן הייתה שתיקה כלשהי במהלך הראיון והן אמרו שזו פעם ראשונה שהן מספרות את הסיפור הזה ואת מה שהן חוות. אימהות לרוב לא מדברות, הסיפור שלהן מושתק, אין להן עם מי לדבר והן לא משתפות כי הן מתביישות בחלק מהמקרים או כי חוששות שאחרים לא יבינו.

המשותף הוא גם הצורך לכבס ולטפל בילד גם מרחוק במובן של לשלוח אותו לבסיס עם כביסה נקייה ולהשאיר איזה ריח של אמא שיתפזר שם בתוך האוהל כשאין לך בעצם דרך להשפיע בשום דרך, ואת מנסה להשאיר דרך האוכל או הכביסה נוכחות הורית. כמעט כל האימהות דיווחו על זה שהילדים השביעו אותן שלא משנה מה קורה - הן לא מדברות עם המפקד, וכמעט כולן דיווחו שהן הפרו את ההבטחה הבלתי נסלחת הזו, וזה רגע דרמטי וכמעט מצחיק כי את מדברת עם נשים בנות 50־45 שהן מוכשרות, חזקות ויש להן קריירה, ורועדות להן הברכיים מלשוחח עם ילד בן 22 שאחראי על הילד שלהן.

למשל, אמא שדרשה מהמפקד לשלוח את הבן שלה לרופא שיניים, על אף שהבן השביע אותה לא להתערב. חשוב לציין שיש אומנם קווי דמיון ודפוסים זהים, אבל לכל אמא היה גם משפט או חלק שהם רק שלה, כאלה שלא חזרו אצל אף אחת, ערך מוסף שרק היא אמרה ושייך רק לה, וזה היה מקסים כי מכל שיחה יצאה פנינה כזו".

ראיינת גם אימהות בדואיות. במה שונה הגישה שלהן לילדים מאימהות יהודיות למשל?
“קודם כל מה שקורה אצלן בקהילה הוא שונה משמעותית ממה שקורה אצלנו, היהודיות. הן נמצאות בתוך קהילות שבהן הן מיעוט. הן הרבה פעמים בודדות הרבה יותר מאימהות יהודיות, כי לא כולם בכפר מוקירים ומעריכים את זה שהילדים שלהן מתגייסים, וזו מורכבות נוספת. מה שמאפיין משפחות בחברה הבדואית זה גם העניין שהילדים צריכים לקחת חלק בעבודות מטבח וניקיון, זה חתיכת עניין אצלן בקהילה כי הגבר בקהילות האלה לא צריך לעשות את הדברים האלה".

 “הקשר עם הילד משתנה"

אף כי בן זאב בחרה במודע שלא לעסוק בספרה בנושא השכול, הוא עדיין נוכח בו. “התכוונתי באופן מודע ומכוון לא להתעסק בנושא השכול ככל שאני אוכל מפני שהעיסוק בשכול קיים בחברה", היא מסבירה. “רציתי לעסוק במה שעובר על האימהות שהילדים שלהן בצבא. השכול עלה גם בהקשר של אימהות שלחברים של הילדים שלהן קרו דברים או שהיה מקרה שכול במשפחה. הוא עלה למשל גם אצלנו כשביחידה של הבן שלי הייתה תקופה של אימונים מאוד קשים בתנאים קשים שהדאיגו אותנו מאוד, ותוך כדי שאנחנו מודאגים, חייל ממחזור מתחת למחזור של הבן שלי, רב"ט הלל־נחמיה אופן ז"ל, מת ממכת חום באוגוסט האחרון במהלך אימון. התחושות שלנו היו מאוד קשות. אומנם הזדעזענו אבל לא היינו יכולים להגיד שאנחנו המומים או מופתעים. אז ברור שהשכול נוכח אבל הוא לא הנושא המרכזי בספר".

מהן המסקנות שיצאת איתן בתום העבודה על הספר?
“התנועה הזו בין דאגה וחרדה ובין גאווה היא תנועה מאוד נוכחת וחזקה. לא סתם אימהות שולחות את הבנים שלהן לצבא. היינו רוצות לחשוב שאנחנו מוסרות את היקר לנו מכל מתוך ציונות עמוקה ומתוך דאגה לארץ ישראל, וגם זה נכון, אבל בסוף אימהות רואות את התרומה של הדבר הזה לילד שלהן, הן רואות את התרומה הזו להן. לצד החששות הגדולים ורגשות האשמה לעתים האימהות מרגישות גאווה עצומה. יש רווחים מאוד אינסטרומנטליים בגיוס לצבא: הילדים עוברים תהליכי התבגרות מאוד עוצמתיים בתהליך הגיוס לצבא".

איפה האבות נכנסים לתוך המשוואה? עד כמה התמיכה שלהם באמא ובילד נוכחת?
“תלוי אצל מי. היה ראיון אחד שלא נכנס לספר משום שהאבא הגיע עשר דקות אחרי תחילת הראיון והשתלט על השיחה, אבל ההחלטה שלי הייתה להשמיע אך ורק את קול הנשים ולא את קול הגברים. יש אימהות שדיברו על המקום של האבות במובן של השוני בין תפקיד האבא ובין תפקיד האמא, אבל רבות מהן לא הזכירו בכלל את האבות. לאבות יש תפקיד משמעותי וחשוב אבל הוא אחר מהתפקיד של האמא".

למי הספר מיועד?
“אני חשבתי שזה בעיקר ספר שמיועד לאימהות, אבל הופתעתי - הבנים שלי מאוד אהבו את הספר והתחברו אליו. הם סיפרו לי שהחברים שלהם גם מחכים לקרוא את הספר. דבר נוסף קרה לי, פנו אליי גברים צעירים שעוד אין להם ילדים בצבא, ואחד מהם כתב לי: ‘קראתי את הספר בלילה ובכיתי כל הלילה. בכיתי עליי מהחוויות שחוויתי כשהייתי חייל, ובכיתי על אמא שלי כשהייתי חייל’. הבנתי שדרך הספר הגברים פוגשים את מה שקרה להם בשירות הצבאי שלהם ומבינים מה עבר על אמא שלהם".

בן זאב בחרה לקרוא לספר “עקדת שרה" בהשראת סיפור עקדת יצחק מתוך ספר בראשית (פרק כ"ב). “כשאברהם לקח את יצחק שרה שתקה. האירוע הנורא הזה מתקיים וכשאברהם ויצחק חוזרים מההר – הפרשה הזו מסתיימת, ומיד אחריה מתחילה פרשת ‘חיי שרה’ שמתחילה במות שרה, ורש"י מפרש ששרה לא יכלה לשאת את האירוע הנורא הזה", היא מסבירה.

“אני חושבת שהדבר הזה שהילד שלך הולך לצבא לעשות שם את מה שהוא עושה, אז משהו בתוכך אולי לא מת חס וחלילה אבל משתנה לחלוטין. משהו קורה שם - גם לך בדאגה שלך וגם בקשר שלך עם הילד. הקשר עם הילד משתנה ברגע שהוא מתגייס לצבא. הוא יכול להיות יותר או פחות טוב אבל הוא משתנה לחלוטין. לכן בחרתי לקרוא לספר בשם זה".