על חייו ואישיותו של סופר אפשר להתבונן דרך חרכי הצצה שונים. קריאה פרשנית בספרים שהשאירו סופר או סופרת אחריהם תספק אינפורמציה קלושה והפכפכה ובכל זאת מלמדת; סיפורים שנפדו משכנים, חברים, נשים לשעבר או בעלים מרומים, ילדים פצועים או סמוקי לחיים מעודף בריאות נפשית. זיכרונות כתובים של אחד או יותר מכל הנזכרים למעלה; מאורעות מתועדים וכל הארכיון שממנו ניזונים ביוגרפים.

את אישיותו של הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון, שהשאיר אחריו מספר מופרע של טקסטים אוטוביוגרפיים אפשר לשרטט באמצעות מספרים המנקדים את חייו, כפי שאמר הסופר הבריטי ג'וליאן בארנס, כמו מסמרי ציפורן בתוך תפוז: “יותר מ–400 הספרים שכתב, 55 סרטי הקולנוע ו–279 סרטי הטלוויזיה שנעשו על פיהם, 500 מיליון העותקים שנמכרו ב–55 שפות, 1,000,000 הפרנקים שלקח יום אחד במזומן, במזוודה, כדי לרכוש בחזרה מהוצאת פאיאר את זכויות המשנה ל–19 עלילות המגרה הראשונות שלו. 33 פעמים החליף כתובת. כשהופרד מבנו הבכור, כתב לו 133 מכתבים בשלושה שבועות. כשחיפש מזכירה הדוברת שתי שפות, ראיין 180 מועמדות באחר צהריים יחיד". ובביתו שבשווייץ פעלו בו זמנית וללא הפוגה שש מכונות כביסה. הרבה אינפורמציה אפשר לדלות מהמספרים האלו, העיקרית שבהן היא שסימנון היה טיפוס די כפייתי.

אני מבקשת את סליחתכם, כמעט שכחתי את המספר המעניין ביותר. אומנם הוא מתבסס על האומדן של הסופר עצמו, אבל גם אם נחסיר או נוסיף אלף לכאן ולשם, סימנון שכב בחייו עם 10,000 נשים, ואם להאמין להסבריו, הרי שהכמות האינפלציונית של כיבושיו המיניים לא הצביעה על יצר ספורטיבי או אפילו על אהבת מין טהורה. היה לו, כך אמר, צורך עז בתקשורת. כבר בחודשי נישואיו הראשונים, לדוגמה, כששכב ער במיטתו, היה הצורך בתקשורת כה גדול שכאשר שמע את החדרנית במסדרון, זינק, פתח את הדלת, הפשיל את שמלתה ובעל אותה בו במקום, בעוד היא ממשיכה להבריש נעליים.

עלי האינפורמציה הזו משפיעה באופן לא חד-משמעי. היא קצת מדליקה אותי וקצת דוחה אותי. אמביוולנטיות, אגב, היא רגש העומד ביסוד הסיפור הבלשי מעצם תהליך ההפללה, כלומר הנחיית הקורא לחשוב שכמעט כל אחת מהדמויות חשודה ואז לטהר אותה מהחשד. כמעט בלתי אפשרי לחוש רגש חד־ערכי תוך קריאה בסיפור הבלשי, ואולי זה יסוד העונג שמפיקים מכך. הבלש עצמו לא יעמוד בציפיות הקורא, אם עננה אפורה של כאב קיומי לא תלווה אותו לאן שלא ילך.

כיצד קרה, אם כך, שהבלש הידוע של סימנון החשקן, הרב פקד מגרה, אפרורי ונטול ברק? מגרה לא מגלה אפילו עניין קלוש בנשים. אומנם מפעם לפעם הוא מתעכב על בשרה הוורדרד של משרתת ביישנית, או על משמניה המעוררים של רוכלת בעיירת הנופש לה סבל דולון, או בוחן את שדיהן של הפרוצות הפריזאיות, אבל גם במקרים הנדירים האלו אנו חושדים שהתיאור נובע יותר מתוך סיפוק צרכיו של הסופר ופחות בגלל סקרנותו של הרב פקד. אפילו שהגברת מגרה, שתיאורה הספרותי חסר בפרטים אך לא מעודד את הקורא להאמין שיש בה משהו יוצא מן הכלל, מעוררת בבעלה שעמום לפעמים ואף דכדוך, אם כי באופן משונה הוא בכל זאת קשור אליה.

מגרה טומן מלכודתמגרה טומן מלכודת

אבל ב"מגרה טומן מלכודת" - הרומן הבלשי האחרון במפעל תרגומי סימנון, הענף שרואה אור בעברית ואת השקתו אנו חייבים להוצאת עם עובד ולתרגומיו הנאמנים של יהושע קנז, מאז לקחו בזה חלק הוצאות ומתרגמים וכותבי אחרית דבר רבים ושונים - מגרה שלנו נמצא על סף התמוטטות עצבים. זה כחצי שנה רוצח סדרתי מסתובב בלא מפריע ברובע ה–18 בפריז, בגזרה צרה מאוד באזור פיגל, בלאנש וקלישי, ורוצח נשים גוצות, שמנמנות עם ירכיים ושדיים כבדים שצעדו בחוצות העיר בדרכן מאי לשם, תמיד באותו האופן. הוא מתנפל עליהן בחסות החשכה מאחור ודוקר אותן בסכין עד שהן צונחות ללא רוח חיים, ואז הוא קורע מעליהן את הבגדים אך אף פעם לא תוקף אותן מינית.

הימים הם ימי הוואקאנס, כל הפריזאים עזבו את העיר. גם מגרה הבטיח לאשתו שיצאו לחופשה, אבל הרוצח קלקל להם את התוכניות, כלל לא בטוח שלמורת רוחו של מגרה. מי שקרא את “חופשתו של מגרה" יודע מה דעתו על כך. “שעות חופשיות לחלוטין, ימים שלמים ללא מחויבות, ללא פגישות". ועם זאת, מהרהר לעצמו מגרה, האם ייתכן שהוא שונא את חופשתו כל כך לאחר ש"בכל שאר ימות השנה נהג להיאנח: מתי כבר אזכה ליום אחד של שקט, שעות שלמות שאוכל למלא כאוות נפשי...". 

ואכן, בספר ההוא ניצל מגרה מלחפוש בצורה אופיינית למדי. שלושה ימים אחרי שהוא ואשתו מגיעים לעיירת הנופש, מובהלת האישה לבית החולים המקומי לשם ניתוח חירום. לא זו בלבד שמגרה נותר לבד, מזועזע מהאירוע הדרמטי, עליו לבלות ליד מיטת אשתו כל יום חצי שעה ארוכה במיוחד בבית החולים הקתולי שבו הייתה מאושפזת, מייחל שמחצית השעה של ביקורו היומי תחלוף כבר: “לא היה לו שום דבר לומר... ובעצם, גם בימים כתיקונם... על מה נהג לדבר עם אשתו? היום תהה על כך בינו לבין עצמו. והמסקנה: על לא כלום. אז מדוע לעזאזל הייתה חסרה לו כל כך?".

וגם בספרון הנהדר הזה הגברת מגרה ממתינה עד בוש לחופשתה השנתית, וגם אם עד אז היא כאילו קיימת רק כדי לקבל את פניו של מגרה כשהוא מגיע מאוחר בלילה עם כוסית של ליקר שזיפים; וגם אם היא עוזבת אותו לנפשו כשרוחו רעה עליו ורק נותנת לו את הז'קט ואת הכובע כשהוא יוצא למשרד; וגם אם היא יושבת בצד עם הנשים האחרות בתום ארוחת הערב כשהגברים, שני פרופסורים, האחד פסיכיאטר ובעלה, עוסקים בפענוח התעלומה, והמארחת ניגשת אליהם עם בקבוק ארמניאק ואומרת, “תמשיכו בשלכם, רבותי. אנחנו מצדנו עסוקות בהחלפת מתכונים. קצת ארמניאק, פרופסור?", משפט שבכל יום רגיל היה גורם לי להתקף אפילפסיה קשה - הספר הזה עוסק בנשים בצורה מרתקת.

לא מעט כתבתי בעבר על סימנון, בעיקר על הרומנים הרציניים שלו, אך גם על הבלשיים. במו כתיבתי הצנועה הכנסתי לפחות שניים מספריו לרשימות רבי המכר, ועל כך אני שמחה. אני אוהבת לכתוב על רומנים בלשיים, יש לי מה להגיד עליהם ואפילו לימדתי קורס בנושא הגיבור הבלשי. אבל מגבלות הספוילר בכתיבה הזו אכזריות מכולן, ובמה שאכתוב מכאן והלאה יש לראות משום הליכה פתלתולה וזהירה בין כיסוי לבין גילוי, בלי לפגוע בשום צורה בחווייתו הטובה של הקורא.

הדיון המרכזי המתרחש בספר הזה הוא בשאלת תוקפן של התיאוריות הפרוידיאניות שזכו לפופולריות גדולה באמצע שנות ה־50 והגיעו לשיאן כמה שנים אחר כך באמריקה.

“אולי אני לא לגמרי משוגע", העיד פעם על עצמו סימנון, “אבל אני פסיכופת". השאלה כיצד להבין את מניעיו של הרוצח הסדרתי ולהערים עליו אינה רק שאלה מקצועית הנוגעת לפרופיילינג, מין מדע משולב של פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. השאלה כפי שמציב אותה בפנינו מגרה היא רחבה יותר וכוללת גם את העניין החברתי, הכלכלי והמגדרי. הדרמה הנפשית של הרוצח שולחת גרורות כמעט לכל תחום של הקיום האנושי והיא נוגעת לתסביכים אדיפאליים ממש כפי שהיא נוגעת לתסכולים חברתיים, אבל ביסודה היא הסיפור השייקספירי על האם האימתנית.

סימנון מציב את הנשים בספרו בין שני קטבים: פסיביות ומשניות ואקטיביות וראשוניות. מצד אחד, הקורבנות ומצד שני המעוולות. הגזע האנושי, אמר פעם סימנון, מתחלק ל–fesseur ול–fesses. למלקים ולמולקים. אחד המאפיינים של הסיפורת שלו הוא האהדה שהוא רוחש לדמויות הפגומות מהבחינה המוסרית משום שמניסיונו האישי, המלקה והמולקה מתקיימים פעמים רבות באותו אדם עצמו. וסימנון, שהעיד על אמו שהייתה אישה “שמצאה אומללות במקום שאיש מלבדה לא חשד בקיומה", אך חשק כמעט בכל אישה שנתקל בה ונאלץ להסתפק ב–10,000 בלבד, מספק את הפסיכוביוגרפיה הנחוצה ל"מגרה טומן מלכודת".

בזיכרונותיה כתבה אשתו בנפרד של סימנון, “הוא שנא אותי באותה רכושנות שבה אהב אותי". מעניין אפוא שלבלש שלו, מגרה, הוא נתן את הברכה שבנישואים על מי מנוחות, של אהבה ביתית שקטה ופושרת. מגרה הוא תייר בארץ זרה כשהעניין נוגע בנשים ובנשיות והמזג שלו הוא נאמן אך מרוחק. אבל לרוצח/ת הנשים הסדרתי/ת שלו הוא נתן את המניע הנפשי העמוק שלו, להשיג אישור מאמו הקרה והמסרבת להתרשם.

באקלים החם והלח מהבחינה האטמוספרית והרותח מהבחינה הפוליטית שעו לעצתי וקראו ספר של סימנון או שניים. אבל האמת היא שכמו עם כל דבר ממכר אין אחד או שניים. יש אחד ואז מדף שלם.