בסוף ארוחת הערב אמר וִים שהסופר האהוב עליו הוא סימנון, והשיחה הערה פנתה לכיוון חדש. וִים נלהב ונופף ידיים ממחישות. לא מפני שגם הוא בלגי, הסביר, אלא שהוא פשוט סופר מעולה. אני אוהב את ההתייחסות שלו לפרטי נוף קטנים. אמרתי שבצירוף מקרים סימפטי הבאתי איתי את הספר האחרון שתורגם לעברית בסדרת מֶגְרֶה, ופצחנו בחילופי הנהונים של אחדות דעים מאושרת. וִים מתפרנס כנהג תובלה בכבישים המהירים של צרפת, ובתא הנהג שלו מצוי תמיד מגרה אחד.

עיניו נצצו כשהתברר ששנינו מתקדמים במקביל בשתיים מעלילות הפקד. סיפרתי שבקורס לצרפתית קראנו את “גופה בלי ראש", ורוב עמיתי טענו שהקצב שלו משעמם ושהוא שוקע בתיאורי אווירה מיותרים. וִים ואני הסכמנו שהם לא מבינים כלום בסימנון. הרי לא רק פענוח הרצח חשוב אצלו, אלא גם המקום והאנשים ותולדות חייהם. והאווירה. ואופיו של מגרה, הזעפן שמקטרתו כבה תכופות.

ישבנו במבנה אסם עתיק שהוסב לבית מגורים ולחדרי אירוח. מן הפתח הרחב נשקפה גבעה ירוקה שכנסייה קטנה שלחה מפסגתה צריח מחודד, תומך בשמיים רכים של ערב. וִים וחְרִיט, זוג פלמי מאנטוורפן, התיישבו בלב צרפת, במורד אחו ירוק שנחל זורם לרגליו. הבית שלהם קיצוני בשלושה בתי כפר עתיק ששמו בַּר, בחבל קוֹרֶז, דרומית ללימוז'. מרחב שהקידמה מתאפקת מלקלקל אותו. בלילה יורד על הגבעה חושך סמיך, קדום. רחש זרימת המים בערוץ עולה משולי האחו, וציפור לילה מכריזה על ממלכתה. זה הכל. וים וחריט רצו את החיים שלהם בדיוק כך. כדי להשתלב בנוף, שקדו על הצרפתית ווִים החליט לקרוא את כל ספרי מגרה בצרפתית. “כי אני אוהב את סימנון, והסדרה הזאת קלה לקריאה, ויש בה מספיק ספרים לכמה שנות קריאה".

זה נכון, כמובן. סימנון, יליד לייז' (1903–1989), מן הפורים שבסופרי המאה ה־20, ואולי הפורה שבהם, הנחיל לעולם מאות יצירות בז'אנרים שונים. הוא העריך פחות את עלילות הפקד, שמהן התפרנס, והן אכן דחקו מעין הציבור את הרומנים כבדי המשקל הספרותי שכתב. בכל הז'אנרים, הדמויות שהעלה מן הרחובות שלאורך הסיין היו אמינות ורוטטות כדמויות שנעו בשולי עיירות במרחבי צרפת הקרתנית.

וִים קם בסערה מכיסאו כדי לשלוף ספר ממדף גדוש מֶגְרֶה. הוא שב לשולחן וקרא בקול את הנתונים של הספקי סימנון: 103 עלילות מגרה, 117 רומנים. אוסף כל היצירות שפורסמו תחת שמו יצא לאור ב–27 כרכים, ולא נכללו בו עשרות יצירות שפרסם בעשרות שמות בדויים.

ב"לילה בצומת" שלח סימנון את מֶגְרֶה אל מחוץ לפריז, לצומת בין עיירה לכפר קטן. יהודי בלגי נרצח במקום ומתגלה במכונית ההדורה של אחד מתושבי שלושת בתי הצומת האפלולי. סימנון לא אהד יהודים, וכשמצאו דרכם לסיפוריו הם תוארו במתווה סטיגמתי. כך מתאר עוזרו של מגרה את הנרצח, איזאק גולדברג, ספסר יהלומים: “בעל חזות יהודית מובהקת, נמוך ומוצק, לסת קשוחה, מצח עקשן, שיער מקורזל כמו צמר של כבשה. חליפה מפוארת, לבנים עדינים עם ראשי התיבות שלו, טיפוס שרגיל לחיות חיי מותרות, לתת פקודות ולבזבז בלי לחשוב. אף בוץ או אבק על הנעליים המבריקות שלו". סימנון מכליל בסלידה גם איטלקים ומהגרים ממזרח אירופה. סדק גזעני באישיותו של סופר חכם, שהיטיב לראות את נפש האדם ואת מקום ההתרחשות. הוא ידע להחיות גוונים באבן ולמזוג קרירות ברוח, וזה בדיוק מה שווים ואני מעריכים ביצירתו. הנה: “בחוץ טפח על פניו של מגרה אוויר שמשי חם, וכל הדרך לאוורנוויל הקדים אותו פרפר צהוב". אני מכירה את הפרפר הזה באופן אישי, וזאת אחת הסיבות לכך שסימנון, גזען או לא, חביב עלי.

האדם הזך

“איש הפיל" הוא סיפורו של ג'ון (ג'וזף) מריק, צעיר שפניו וגופו עוותו בגלל מחלה מולדת עד שאבד לו צלם אנוש. הכירורג פרדריק טריווס (שתיעד בספרים פרקים ממפגשים מקצועיים) ראה את האומלל לראשונה ב–1884 בירכתי חנות ריקה, כשהוצג לראווה לעיני קהל מזועזע. אמרגן גבה תשלום עבור הצפייה המבזה.

טריווס התעניין באיש ובהמשך מצא דרך להציל אותו מחייו האיומים. הוא כתב את סיפורו של מריק כמסמך מלא התפעלות מן הצעיר בן ה־21, שידע לשכוח את זוועות חייו הקודמים, וליהנות כילד מתועפות החמלה והכבוד האנושי שהוענקו לו.

לדברי טריווס, מריק היה אינטליגנטי, והנאתו הגדולה נמצאה בקריאת ספרים. בידודו והסתגרותו מלידה ועד חסותו של הרופא, ששיכן אותו בבית החולים שבו עבד, הביאה אל מריק נשות חברה שנטו לו חסד והעניקו לו מתנות, ואף הנסיכה אלכסנדרה ביקרה אותו והעניקה לו תמונה משלה. הסיפור כולו, מציאותי ונורא ככל שהוא, שולח מן המאה ה–19 זריחה גדולה של הומניות. ברוח הפליאה של מריק נוכח כל חוויה מיטיבה, הספרון הזה פוקח עיניים אל אפשרות של עתיד טוב יותר לאנושות (מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 76 עמ').

פרדריק טריווס - איש הפיל. עטיפהפרדריק טריווס - איש הפיל. עטיפה

עוד מ"התפנית"

“אבל לא די היה להכפיש את אפיקורוס ולוקרטיוס ולספר שוב ושוב עד כמה הם היו טיפשים, מתחזרים, משוגעים ובסוף גם נוטים להתאבדות (...) הבעיה החמורה - חמורה אפילו יותר מן התיאוריה שהעולם עשוי רק מאטומים ומריק - נבעה מן הגרעין האתי של האפיקוראיות: הטוב העליון הוא בקשת ההנאה והמעטת הכאב.

הנוצרים עמדו בפני המשימה המסובכת להציג את מה שהצטייר, במלים פשוטות, כדבר שפוי וטבעי - הדחף הנורמלי של כל יצור בעל תחושה - בתור אויב האמת" (סטיבן גרינבלט, “התפנית, הולדת המודרניות", מאנגס)

סטיבן גרינבלט - התפנית הולדת המודרניות. עטיפה סטיבן גרינבלט - התפנית הולדת המודרניות. עטיפה