ההצלחה המסחרית שלו באמת יוצאת דופן, אפילו יחסית לרגע המתוקשר שבתוכו אנחנו מבקשים אוויר נקי מעודף מידע מחניק. גם ההספקים שלו מרשימים בכל עמודת מולטי–טאסקינג שתבחרו לעלעל בה. אבל העמוד הזה אינו דן בעסקים, והרווחים העצומים של הרלן קובן ממש לא מעניינים אותי. קראתי את אחד המותחנים הראשונים שלו לפני זמן רב מדי, ונותרה בי צמרמורת, שלא לוותה בהנאת קריאה.

אני לא הקוראת האידיאלית שלו, אבל אני יודעת להעריך את הסופר הזה ממרחק הישמרות מפני פורנוגרפיה של זוועה שתחלחל עמוק מדי לאזורים חסרי הגנה. הוא מאסטר בבניית עלילת מתח. הוא יודע לפרוש סיפור אמין, אקטואלי, מרובה תהפוכות, בעודו לוחץ על הכפתורים המפעילים את התקווה והייאוש, האימה וההקלה, והצחוק המשחרר שקושר בין חבר'ה. הוא פונה מדי פעם לקורא, כישות חיצונית, ומעיר הערות על גיבוריו הלא סטנדרטיים. הוא שותל את ההערות האלה ברגעים שבהם נחוץ להרפות מן המתח ובו–בזמן למשוך קצת זמן.

האם חשוב לציין שהוא יהודי? בחזותו הוא נראה כישראלי מהדלת שממול. אחד ששירת בקרבי, שומר על החברים מאז ונוהג בג'יפ, שאבק מדבר מעטר את פגושיו. למרבית הצער, הישראלי היחיד שמופיע בסיפור הזה הוא סוכן מוסד לשעבר שלובש שמלות, חובש פיאות נוכריות זנותיות ומורח שפתון מחוץ לקו. טיפוס חמום מוח שפולט אנגלית עילגת במיוחד. אולי קובן פגש רק סוכן מוסד אחד בחייו, ואולי הדמיון שלו חמד כאן לצון מלעיג.

הוא נולד בניו ג'רסי (1962) וממשיך להתגורר במדינה עם אשתו (רופאת ילדים) וארבעת ילדיו. בספר שלפנינו, האחרון בסדרת מיירון בוליטר שלו, הוא מנגן הרבה על הנושא הכבד הזה - ילדים. הקשר שבין הורים לילדים. במקרה המיוחד הזה, עד איזה גבול, אם יש כזה, מוכנה אֵם להרחיק כדי להגן על בנה. עוד נושא דומיננטי אצל קובן - חברות בין שני גברים. כאן, החברות של שני הגברים הבוגרים מקבילה לחברות בין שני ילדים. שני חברים למשחק, בני 6, נחטפים מבית הוריו של אחד מהם. וִין, רעו הטוב, המיליונר האנטי–סוציאלי של בוליטר, מאתר את אחד הילדים כעבור עשר שנים מיום החטיפה. הוא מזעיק את מיירון לסייע לו במבצע החילוץ.

רחובות ניוארק ומקומות אחרים בניו ג'רסי הם הבמה המועדפת על קובן. הוא שותל היטב את תיאורי המקומות, גם כשהסיפור נפתח מתחת לגשר לונדוני. אשפת האנושות המתפקדת מתחת לגשר תלך ותיחשף עם התקדמות הסיפור, אבל לא היא הנושא המרכזי. הנושא המרכזי הוא טרגדיה משפחתית והשפעותיה.

הסופר יוצר איים של הרפיית מתח גם בדיאלוגים שבין בוליטר לוִין, וביניהם לשאר הנפשות הנרתמות לפיענוח ההיעלמות. האלמנטים האלה בסיפור גוברים על תחושת הזוועה, שהייתה עלולה לחסל את רצון הקוראת להמשיך לעבר הקתרזיס. דמותו החביבה של בוליטר, הענק שהיה לו עתיד של כוכב כדורסל עד שנפגע לעד בברכו, מנחמת ברגעים קשים. הוא גבר רגשני, בניגוד לחברו המיליונר היצוק ממתכת קרה. אך אפילו וִין, שנדמה כי אין אדם או נשק שיכול לו, יודע ש"לא חשוב כמה טוב אתה, צלף יכול להוריד אותך". לכן הוא מחתרתי, משתדל להישאר באפלה, כוח גיבוי בלבד.

בוליטר מתעמת חזיתית, נפגע, יודע להקשיב, אוהב אישה אחת. אפשר לחסות בהגנתו החמימה, גם אם כמה פרטים בחיי משפחתו סתומים מידיעת מי שלא מצוי בספרי הסדרה. קובן כבר יצר סדרה מקבילה, הבנויה על אחיינו של מיירון, מיקי בוליטר, שגם הוא סוחב שריטה משפחתית. במובן זה קובן מציית לכלל: הגיבור שלך חייב לשאת פצע בנפשו. ואם כך, מותר לגלות בלי חשש לספוילר: בוליטר, נאמן לתמה של הסיפור הזה, מתחיל לרצות בילד משלו. 

***

התָו והמִלה

אחד מעשרת ספרי סדרת “Petite" (בהוצאת תשע נשמות) מביא רשימה אוטוביוגרפית מאת מרינה צבטייבה: “אמי והמוזיקה" (מרוסית: דינה מרקון). אמה של המשוררת הייתה מכורה למוזיקה. היא ניגנה היטב בפסנתר וכפתה על בתה לימודי נגינה החל מגיל 4. הבת מתארת את שיממון שעות התרגול, בעודה מתקשה ליישם את מקרא התווים אל האצבעות שעל הקלידים. ולא שלא נהנתה להאזין למוזיקה, אלא שהבינה שהמוזיקה שהיא מייצרת באצבעותיה הקטנות אינה היצירה הנעלה שביקשה לשמוע.

רק משהתוודעה למילים בדפי תווים מסוימים, החלה למצוא קשר אינטימי אל הכתוב על הדף. בהיותה משוררת הפרוזה שלה אימפרסיוניסטית, בוחרת בקישורים פנימיים מדמיונה של ילדה בת 4. היא משמרת היטב את חוויית הילדונת, הנדמית כציור של פיקאסו בשברי מראֶה מפורק. העינוי המתמשך בלימוד מה שרגישה שכמותה אינה רוצה ללמוד, מתממש באמצעות תחושות קדומות. מתחת לכל זה נקרשת טינה מאופקת של בת מלאת הערכה.

Petite, מרינה צבטייבה: “אמי והמוזיקה"/  יח"צPetite, מרינה צבטייבה: “אמי והמוזיקה"/ יח"צ

חנוך פיבן

הנה אמן המפרק את ההתרשמות לחפצים בודדים כדי להרכיב מהם תמונה שלמה. פיבן המציא ז'אנר וטכניקה אמנותיים, הניזונים מהבנת הגלוי והנסתר בדמויות מוכרות. בספרו “ממה עשויים ראשי ממשלה, מבן–גוריון ועד היום" (כנרת, זמורה–ביתן) הוא חושף בווירטואוזיות את אופן יצירת הדיוקנאות מאביזרים מגוונים. בצניעות, המאפיינת את דרכו באמנות, הוא מפרט באילו פריטים השתמש. לצד כל דיוקן כתב ביוגרפיה קצרה.

אפו של בן–גוריון נראה כחלוק נחל בולבוסי, עיניו דגלוני ישראל, פיו חליל רועים ושיערו זרדים מדבריים. בשיערו של רבין שוכנים שיח צבר, קליע, פנס רוח, סיכת הפלמ"ח ונר זיכרון דולק. “למִלה ‘מורכב' יש כמה משמעויות", כותב פיבן בהקדמה. “מורכב הוא גם משהו שעשוי מחלקים, וגם משהו לא פשוט, שעשוי מניגודים. ובאמת, במלאכת ההרכבה רציתי להעביר את המורכבות של הדמויות".

“ממה עשויים ראשי ממשלה, מבן–גוריון ועד היום" (כנרת, זמורה–ביתן) .יח"ץ“ממה עשויים ראשי ממשלה, מבן–גוריון ועד היום" (כנרת, זמורה–ביתן) .יח"ץ