שלומית כהן־אסיף עשויה מחלומות ומאותיות. בין שני היסודות האלה מתקיימים יחסי גומלין הדוקים: באמצעות האותיות היא בוראת חלומות, ולהפך. מהיחסים האלה נולדים המוני ילדים - שירים. פעם, כשהייתה בכיתה ב', המורה שאלה: "מי מצפה לגשם?". האצבע שלה התרוממה בהתלהבות. "אני! אני!", ענתה למורתה. המורה גיחכה וכל הכיתה איתה. המורה התכוונה לגיבור מהמקראה, לאיכר מעמק יזרעאל. מאז כהן־אסיף הפסיקה להצביע בכיתה ושמרה את הידיים בכיסים, אבל תמיד כשמגיע הגשם הראשון, היא מוחאת לכבודו כפיים ואומרת: "הללויה!". אחר כך, סביר להניח, יבוא עוד שיר לעולם.

"אִם תֵּצֵא לַדֶּרֶךְ

עִם חֲלוֹם קָטָן

לֹא תִּתְעֶה בַּדֶּרֶך

תָּמִיד תֵּדַע לְאָן.

הַחֲלוֹם הוּא הֶחָבֵר

הֲכִי חָבֵר שֶׁלְּךָ

מֵאֶלֶף שְׁבִילִים יִבְחַר שְׁבִיל בִּשְׁבִילְךָ.

תְּפֹס אֶת הַחֲלוֹם

חֲפֹן בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

פִּתְאֹם הַחֲלוֹם

יַעֲשֶׂה לְךְ כְּנָפַיִם"

("חלום לדרך", מתוך "כרטיס לירח")

"לכל אלה שאוהבים להתחבא בתוך שיר", זה המוטו ל"כרטיס לירח", ספר השירים החדש, ה־72 במספר (הוצאת ספריית פועלים. איורים: ענבל לייטנר, עורכת: נרי אלומה). בספר הזה היא מזמינה את הקוראות והקוראים, צעירים ומבוגרים, לברוח מהמציאות הנוקשה והמטורפת ולהצטופף בתוך בועה ששמה שיר. זה, היא משוכנעת, המחבוא הטוב, המוגן והעוטף ביותר.

עוד לפני הופעתו, שניים משירי הקובץ הודפסו על ספלים ברשת בתי הקפה "גן סיפור" ברחבי הארץ, ובדרך עלתה גם הצעה: לצרף כרטיס טיסה לירח לכל מי שירכוש את הספר. "במערכת מוכנים לממן טיולים מאורגנים לירח, אבל התנגדתי. אמרתי ששירה נועדה לפרט וליחיד", היא אומרת. "אם כרטיס - אז לא קולקטיבי. גם החלום אינו קולקטיבי".

בספרה השני שיראה אור בקרוב, "די־לי־לול" (הוצאת עם עובד, צילומים: רונה יפמן), היא נוגעת ומרפרפת לראשונה בשורשים העיראקיים שלה. בסיפור דיאלוג בין הסבא לנכדה על החיים ועל פרידה: "הבובה לא תגדל אפילו לא קצת? רצה תמר את סבא לשאול. 'ילדה, בובות ודובונים אינם גדלים', הם עוזרים לילדים לגדול".

"מותה של אמי לפני חמש שנים הותיר חלל", היא אומרת. "לא ידעתי איך ממלאים את הריק הזה, הלב חיפש ניגונים ואותות, וידעתי שהדרך היחידה לחבור לאמא זה לחפש גם את הצד העיראקי ולחפור בזיכרונות, דבר שהקל עליי נפשית ולקח אותי למחוזות שהייתי־לא־הייתי בהם. אמא הובילה אותי לדי־לי־לול. משהו מוזר קרה לי בכתיבת הסיפור, תכננתי לכתוב סיפור על אחותו של פינוקיו, בובה שנולדה בירושלים אבל זוכרת את איטליה ואת האיטלקית. תוך כדי כתיבה קרה משהו לגרעין הפנימי, שמעתי איזה ניגון ערש עיראקי עממי שאמי שרה לי וסבתא שרה לה. זהו סיפורו של סבא ששמו בַּבָּא־שוּעַ, שמנגר לנכדתו תמר בובת עץ שהתחילה לפתע לדבר. הסיפור הוא מערכת יחסים חבריים בין נכדה לסבא ולבובה קסומה, שחוששת שתמר תוותר עליה כשתגדל. גם לתמר חששות משלה. הרי כל אחד צריך מישהו או משהו שיעזור לו לגדול. אין קשר בין הסיפור הדמיוני לניגון, אבל הוא קיים ברקע. אם תרצי, זו מחווה לכל מי שהניגון די־לי־לול מהדהד לו מאי־פעם. יהודי עיראק מכירים אותו היטב, ניגון מערסל ומדמיע. זוהי מתנה לאמי שאיננה והשאירה לי ניגונים מערסלים".

מעשה בכוכב שנפל לשלולית. תיאטרון באר שבע (צילום: שרבן לופו)מעשה בכוכב שנפל לשלולית. תיאטרון באר שבע (צילום: שרבן לופו)

היא ממשיכה להתרגש בכל פעם שקורה משהו חדש ולשאת את "תפילת הספר החדש" שהמציאה. "אני בציפייה ובסקרנות, וגם בתפילה", היא אומרת. "את רואה שכל הספרים שלי נמצאים בספרייה הקטנה בחדרי, ובכל פעם שנולד ספר חדש, אני מצרפת אותו למדף הארוך, מברכת אותו ומתפללת: שיצליח כמו האחרים".

הילד כיצירה בהתהוות

כהן־אסיף היא המשוררת והסופרת שדליה רביקוביץ הגדירה כיורשת הטבעית של לאה גולדברג, וקהל הקוראים מהנהן בהסכמה לאורך השנים, וקורא וקורא. "כרטיס לירח" רואה אור בסמוך לקבלת פרס על מפעל חיים ע"ש דבורה עומר. זהו הפרס ה־18 שקיבלה, לצד פרס ביאליק, פרס אקו"ם על מפעל חיים, פרס ע"ש אריק איינשטיין ועוד. בחולון נחנך לאחרונה גן פסלים על פי ספרה "מסיבה בגן העכברים", שמצטרף אל גן "הארנב ממושי" עם פסלי אבן ושיש של ורדה גבעולי ואילן גלבר.

מאות משיריה וסיפוריה מצוטטים בספרי הלימוד ובאנתולוגיות בארץ ובעולם, וכחצי מיליון עותקים מספריה הופקו במסגרת מיזם "פיג'מה" לילדי הגנים ולבתי הספר. שניים מספריה תורגמו לערבית, ועל רבות מיצירותיה פורסם בעיתונות הערבית בארץ.

השירים שלה מוכרים גם מעבר לגבולות הארץ: בצפון אמריקה בתי הספר היהודיים מלמדים את השפה העברית בעזרת חוברות שהופקו מיצירותיה. ספריה "מסיבה בגן העכברים" ו"פונזו מן האגם הצוחק" מייצגים את ישראל בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "רחוב סומסום מארח סיפורים מספרות העולם". חוץ מזה, השירים שלה מופיעים על גבי כרטיסי ברכה, בגדי גוף, שמיכות לילדים, פוסטרים, מנדלות וגם הוטבעו על ספלים, סימניות ועוד.

גם הבמה אוהבת את יצירותיה. עד כה הופקו 24 הצגות מיצירותיה, ועל הבמות כיום שני מחזמרים לצד הצגות נוספות: "נשיקה בכיס" בתיאטרון המדיטק (מוזיקה: דידי שחר, בימוי: יערה רשף־נהור) ו"מחשבות שאינן רוצות לישון" בתיאטרון הילדים באר שבע (בימוי: חנוך רעים). ההצגה "מעשה בכוכב שנפל לשלולית" של תיאטרון באר שבע (בימוי: טולה דמארי) הוצגה כבר 400 פעם, ובתיאטרון הבית של רמת יוחנן מועלית ההצגה "מתחיל בבום ונגמר בטראח" (בימוי: מעיין יובל־שוהם).

במקביל, לקראת פסטיבל האישה בחודש מרץ, תוצג בגלריית החווה בחולון התערוכה "כרטיס לירח", ובה שירים פרי יצירתה לצד איורים וקטעי וידיאו של שיריה המולחנים (אוצר: רפי וזאנה). זוהי תערוכת מחווה החונכת את סדרת התערוכות החדשה "גיבור מקומי" בעונה הישראלית לעיצוב בחולון, והיא מפנה זרקור אל יוצרים מקומיים תושבי חולון שתרמו תרומה משמעותית לקידום התרבות.

"השירה לילדים רלוונטית כיום יותר מתמיד", היא אומרת. "כל עוד יש אהבה, מוות, כאב, יופי או מלחמה, ייכתבו שירים. אנחנו חיים בחברה נוקשה בעידן אלים ולא קשוב. השירה מעדנת ומרככת את הקורא, מבוגר או ילד. מלמדת אותו להיות קשוב לשיר, לאחר ולעצמו. לימים, השירה שהילדים גדלים עליה, תהפוך לנייר הלקמוס של החברה ושל הפרט".

צילום ופסל בגן הסיפור מסיבה בגן העכברים (צילום: ורדה גבעולי ואילן גלבר)צילום ופסל בגן הסיפור מסיבה בגן העכברים (צילום: ורדה גבעולי ואילן גלבר)

ויש לה הוכחה: "כשאדיסון המציא את הפטיפון, להקלטה הניסויית שהיה מודע לערכה ההיסטורי, הוא לא שיבץ נאום של מלכה או מזמור מתהילים, אלא בחר בשיר מחורז שעליו הוא גדל כמו כל הילדים האנגלים. זה מלמד שהילדות תמיד מונחת על הכתפיים שלנו, ולאן שנפנה או נגיע - תמיד היא תהיה המלווה הקבוע. הילד הוא יצירה בהתהוות, והאיבר הראשון שמתפתח אצל העובר הוא הלב, שתמיד זקוק לעיסוי ולוויטמינים. השירה וכל אומנות יספקו לו את הדבר הזה וייתנו לו צידה לדרך. אבל צריך למהר, כי הילדים ממהרים לגדול. עובדה: גם אני גדלתי".

בכל זאת, מה מבדיל שירה לילדים משירה למבוגרים?

"גם זו וגם זו ידעו ימים טובים מאלה. זו לא שעתה הגדולה של השירה. כיום התרבות אינה בראש סולם העדיפות. פעם הקוראים חיפשו את השירה, כיום השירה מחזרת אחר קוראים. בכל אופן, בשתיהן יש ניסיון לתת מילים לרגשות או לעטוף את המחשבות בצלילים. שירה לילדים לא נוצרת בחלל ריק, היא חלק בלתי נפרד מהשירה לגדולים ומכל הז'אנרים הספרותיים האחרים ומכל האומנויות. אבל השירה לילדים זקוקה לתיווך, רק מורה או הורה שאוהב שירה יכול להיות המתווך בין עולמו של המשורר לעולמו של הילד. אני לא רוצה לחנך את הילדים, אני רוצה להעביר איזו חוויה אסתטית שמדגדגת את הלב. חוץ מזה, העולם הוא ציני מספיק. בשירת הילדים, לפחות בשירה הלירית, אין ציניות. לצערי, מנסים ללא הרף לבודד את השירה לילדים ולשמור אותה באיזו מגירה".

אומנות שזורמת עם עצמה

היא כותבת בשני קולות לכל מי שרוצה להקשיב. יש לה עוזרת צמודה - שלומית הילדה. "הסופר אינו בוחר את הקוראים שלו, הם בוחרים בו", היא אומרת. "אני כותבת למי שרוצה לשכוח את המציאות ומציעה מציאות אחרת. אני כותבת לאלה שראשם גמיש ואינו מטושטש. הכתיבה שלי אינה מלמדת על הבנתי בעולמו של הילד, אלא על ילדה אחת שמושכת אותו בשרוול, מנהלת איתי אין ספור דיאלוגים. היא עוזרת לי לכתוב את הדברים, קוראים לה שלומית. היא גדלה איתי. אנחנו מגדלות אחת את השנייה, ואפילו מתווכחות, רבות ומתפייסות בינינו. אני ילדה לשעבר, והיא ילדה של תמיד".

הילדה הזו פוגשת את החוץ באמצעות תיווכן של המילים: "סופר יושב בחדרו, מתלבט וכותב, מכרסם את העיפרון, ולפעמים מכרסם את עצמו. במפגשים עם קוראים אני מוצאת אהבה והערצה. אני רואה איך שיר קטן שלי הופך לשיר של כולם, ומקשיבה לתיבת התהודה הזאת שנותנת לי כוח. לצערי, בספריות אני מוזמנת פחות. התואר 'סופרת ילדים' מצמצם אותי ואת היצירה, וחבל. יש לי הרבה מה לתת גם לקהל של מבוגרים. וכשאני סוף־סוף מגיעה, כיף לקהל ולי".

אני מניחה שאת נשאלת לא אחת על העובדה שהכתיבה לילדים תופסת נתח ניכר בחייך ולך עצמך אין ילדים.

"אני לא אמורה לגדל ילדים כדי לכתוב לילדים. גם תיאולוג לא פוגש את אלוהים. לא רוצה להיתלות באילנות גבוהים, אבל סופרים רבים בעולם שכתבו לילדים שכחו להקים משפחה. בואי נתייחס לדבר הזה כאל נתון ביוגרפי שלא ניתן לשינוי. כן, אני מצטערת, זוהי ההחמצה הכי גדולה שלי. בגלגול הבא אהיה אמא לתריסר ילדים ויותר".

כהן־אסיף היא אוטונומיה פעלתנית במיוחד בתוך אקו סיסטם תרבותי. לא נוהגת להתערב - לא ישירות ולא בעקיפין - בעבודתם של המאיירים, המלחינים או הבימאים שמעלים הצגות המבוססות על שיריה. "למה להתערב?", היא תוהה, "יש לתת לדברים לזרום. כשאריק איינשטיין הקליט את השירים שלי, ההפקה הזמינה אותי להקלטה ולא יכולתי להגיע".

מההצגה ''נשיקה בכיס'' בהפקת המדיטק, בימוי יערה רשף-נהור (צילום: בני גמזו לטובה)מההצגה ''נשיקה בכיס'' בהפקת המדיטק, בימוי יערה רשף-נהור (צילום: בני גמזו לטובה)

"אומנות רוצה לזרום עם עצמה", היא מוסיפה. "המלך באגדה שלי, כפי שראיתי בדמיון או בחלום שונה מהמלך המצויר". לדבריה, איור הוא מפגש בין שניים: מאייר וסופר. "אנחנו במקרה גרים באותו ספר", היא אומרת. "אנחנו משתלבים ומנהלים דיאלוג פנימי: הדמיון שלו והדמיון שלי. אני מודעת לעובדה שהצייר נותן את הפירוש הכי ראשוני לשיר או לסיפור, וגם מכתיב את המוזיקה הוויזואלית של הספר".

מבין הציירים "המדהימים", לדבריה שיש בארץ, היא מחפשת את הציור העדין שמשאיר מקום לשיר, לסיפור ולדמיון: "את קובץ השירים החדש 'כרטיס לירח' איירה ענבל לייטנר. התאזרתי בסבלנות וחיכיתי לה שנה ויותר".

לקראת הצגות היא מגיעה לחזרות ושואלת שאלות: "ההצגות האלה הן סוג של תיווך ביני לבין הקוראים. אחרי הכל, שיר או סיפור אינם רוצים להישאר בתוך ספר, הם רוצים לצאת ולהיות של כולם. הם רוצים ממד אחר ומרחב אחר".

לפני שעלה המחזמר "מחשבות שאינן רוצות לישון" בתיאטרון באר שבע, הזמין אותה הבמאי והמחזאי חנוך רעים לפגישה. "נפגשנו מספר פעמים ובעיקר פטפטנו, ולא על ההצגה", היא מספרת. "מתברר שמהפגישות הללו נולדה דמותה של המשוררת בהצגה. חנוך אפילו לא רמז לי שזו כוונתו, אבל זיהיתי אותה. היא בת דמותי, דווקא די נחמדה. גם הסנדלים שלה זהים לסנדלים שלי. רק מה, היא יודעת לשיר ולשחק ואני לא".

כשהגיעה להקלטות של יהורם גאון ושמעה לראשונה את הטנור שלו למילותיה, דמעה מחוץ לאולפן: "קולו הדהד לי: 'אם יש לך ים בלב/ יש לך גם כחול וגם שמים/ אף פעם לא תהיה צמא/ תמיד יהיו לך מים'. הקול שלו הזכיר לי את הטנור של אבא שלי, יהודה. אבא היה שליח ציבור בבית כנסת. מיד לאחר בר המצווה שלו בעיראק הפך לסומך, העוזר של החזן, זאת לפי בקשתו של הרב הראשי ששון כדורי, שנכח בעלייה לתורה של אבא. בימים הנוראים נשלחה אל אבא כרכרה עם רכב ערבי להסיע אותו לבית הכנסת המרוחק מביתו".

בלוטות טעם ונוסטלגיה

חֶלְקִי בַּיְרוּשָׁה שֶׁל אִמָּא:

מְכוֹנַת תְּפִירָה

מִדֶּגֶם זִינְגֶר

וְטִרְטוּר נִגּוּנִים.

מֵעַל מְכוֹנַת הַזִינְגֶר

מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי

מִדֶּגֶם הֶרְמֶס מֶדְיָה.

בַּלֵּילוֹת נִשְׁזָר דּוּאֵט

בְּשָׂפוֹת שְׁתַּים:

הֶרְמֶס מֶדְיָה

וְזִינְגֶר.

אֲנִי מְסוֹבֶבֶת בִּתְנוּפָה

אֶת גַּלְגַּל הַתְּפִירָה,

וְתוֹפֶרֶת אוֹתִיּוֹת,

מְחַבֶּרֶת וּפוֹרֶמֶת.

לֹא הָיָה לִי פְּסַנְתֵּר,

לֹא שׁוֹפֵּן, לֹא מוֹצַרְט.

רַק מְכוֹנַת זִינְגֶר

מִמֶּנָּה נָחַלְתִּי נִגּוּנִים

("הֶרְמֶס מֶדְיָה וְזִינְגֶר")

היא נולדה בעיראק, ילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות. בליל הולדתה התרחש בארץ מבצע נחשון, הפריצה לירושלים. כשהייתה בת כמעט שנתיים העלו אותה ארצה. לפני חמש שנים אמה ננה־נג'יה נפטרה. מתוך הגעגועים אליה חיפשה אותה בכל מקום. איזו פיסה הייתה חסרה בביוגרפיה שלה, מבקשת שימלאו אותה. "אין לי זיכרונות מעיראק, לכן אני ממציאה לי", היא מתוודה.

איך ממציאים זיכרון?

"אדגים: יהודי עיראק מרבים לדבר בשבח מאכל של דג צלוי מתובל ששמו 'סמק מזכוף'. אלי עמיר, סמי מיכאל וציונית פתאל קופרווסר לא אחת כתבו עליו. מעולם לא טעמתי אותו, אבל כשאני שומעת 'סמק מזכוף', בלוטות הטעם והנוסטלגיה שלי מתחילות לעבוד".

בבית העיראקי שבו גדלה אלוהים ואמונה תפסו נפח. "בבית הזה ידעו לשים גבולות", היא מתארת. "פעם הגיעה לכיתה תלמידה חדשה מקיבוץ רשפים. היא נהגה לפנות להוריה בשמם הפרטי. שאלתי את אבא: 'אני יכולה לקרוא לך יהודה?' אבא היה המום מהשאלה: 'לעולם אל תביאי בתים של אחרים אלינו הביתה ואל תנסי לחקות אחרים'.אמא נהגה לספר על הפעילות הציונית שהתקיימה בבית של הוריה. חלק גדול מהמשפחה ישב בבית הסוהר עקב פעילות במחתרת של התנועה הציונית. בבית הייתה מכונת סטנסיל לשכפול ההודעות המוצפנות של התנועה, ותפקידה של אמי כילדה היה לצפות בחלון ולרמוז על זרים המסתובבים בקרבת הבית. לא אחת הבריחו את אמי עם ערימת הדפים המוצפנים דרך הגג לבית של השכנים הערבים".

כרטיס לירח. עיצוב יעל רשף (צילום: כריכת הספר)כרטיס לירח. עיצוב יעל רשף (צילום: כריכת הספר)

כיום היא מתגוררת בבית הוריה בחולון, שנותר כפי שאמה ארגנה אותו. בית ישן־נושן. שתי ספריות יש לה. הגדולה בסלון, והקטנה בחדרה. זו ספריית הנפש שלה, שמצילה אותה כשכואב וכשעצוב. בספרייה הזו דרים אלה לצד אלה בורחס, קפקא, פיטר פן, הנסיך הקטן, זלדה, חלפי, מיכאל אנדה. על המדף התחתון הספרים שכתבה, מסודרים בשורה. "כשאני ישנה, הם מנהלים דיאלוג ביניהם", היא מחייכת.

חדר העבודה שלה הוא חדר השינה. חלון מערבי גדול. עד לפני שנתיים מול החלון הזה עמדה וילה נמוכה והיו הרבה שמיים ושישה ברושים ויונים ושובך. עכשיו יש בית דירות גבוה, בלי שמיים ובלי ברושים, והרבה ריחות מטבח של שכנים שיודעים לבשל. "ובאחת הקומות תאומים בני שנתיים", היא מספרת. "אני עוקבת מהחלון אחר התפתחותם. אני לא יודעת מה שמם, אז אני נותנת להם שמות. בכל פעם שמות חדשים. הבניין שהוקם מול החלון שלי כל כך קרוב, הם כמעט גרים בחדר שלי, או שאני במרפסת ובמטבח שלהם. אני שומעת הכל ורואה הכל ומריחה הכל".

שותפה סמויה.

"אני אישה של חלון, לא של דלת. כשהאישה ממול משוחחת בטלפון, אני שותפה לשיחות שלה ולפעמים רוצה להתערב. אבל לימדו אותי לא להתערב בשיחות של גדולים. וריח הקציצות והשניצלים שלה מדגדגים לי באף. מאז שאמי נפטרה לא מבשלים כבר בבית שלי. מה את אומרת? לאזור אומץ, לדפוק על הדלת שלה אי־פעם? העיניים שלנו מעולם לא נפגשו".

אמה הייתה תופרת. הייתה לה מכונת תפירה מדגם זינגר. כיום על המכונה הזאת מונחת מכונת הכתיבה שלה, והשתיים מנהלות דיאלוגים, ומהדיאלוגים האלה נולדים שירים.

הציפור של ביאליק

המוות מעסיק אותה: "אני מהרהרת בו מגיל 17. יודעת שהוא יגיע, אולי מחר, אולי מחרתיים. אני פוחדת ליפול או לאבד זהות, מפחדת לאבד עצמאות. חוץ מזה, אני ממש מקווה שבגן עדן יש ים ויש גם ספרייה, אחרת מה שווה גן עדן?".

על הקירות ארבע תמונות, בולטות בכחול שלהן: "הכחול הוא צבע שמרגיע אותי. הו, כמה שירים וסיפורים כתבתי על הכחול של העולם ועל הכחול שלי".

היא מעידה על עצמה שהיא "ילדה של בית", אבל כזו שמקורות ההשראה שלה מגיעים מכל מקום: "אני ילדה לשעבר שניזונה מן הגעגוע שלה. מלבד זאת, אל תשכחי שאני נזכרת מדי פעם במשהו של פעם. הזיכרון הוא החבר הכי טוב של סופר שכותב לילדים, ומעל לכל נדמה לי שקיבלתי מתנה כשנולדתי, למתנה הזאת קוראים חלום. אני חולמת את מרבית היצירות שלי, בלי חלומות לא יכולתי להיות סופרת. כל דבר יכול להיות השראה: מילה שמטרטרת ואינה מרפה, משפט, צליל או תמונה. לא אחת אני שואלת את עצמי שאלה, והתשובה היא שיר או סיפור. וגם זה קורה: השיר או הסיפור באים אליי להתארח ביוזמתם, גם בלי הזמנה מצדי".

כל יום מביא איתו משהו חדש וחידה חדשה שהיא צריכה לפתור. היא מתעוררת מוקדם מאוד, בשתיים בלילה, אבל היום שלה קצר. היא מקדימה לישון, מתעוררת ויוצאת להליכה יומית שחוצה את העיר. "ההליכה היא תרומתי האחת והיחידה לגוף ולגיל", היא אומרת.

לעתים נדמה שהדברים קורים לה מאליהם. לדוגמה, הצייר הראשון שצייר לה שירים היה נחום גוטמן. היא פרסמה שירים ב"דבר לילדים", ובצד כל שיר הייתה חתימתו הברורה. פעם פגשה אותו בבית קפה, וכשניגשה להודות לו, אמר לה: "מעולם לא איירתי לך שירים. אני כבר לא מאייר". כעבור חצי שעה ניגש לשולחן שלה ושאל: "תגידי, את כותבת על אוניות, ים וציפורים? אני רוצה לגלות לך סוד, אל תגלי לאחרים. ב'דבר לילדים' יש קופסת נעליים ובתוכה איורים שלי. כשמחפשים במערכת ציור של ציפור, הם תמיד מוצאים אותה בקופסת הנעליים ומצרפים לשיר".

"נו, ככה הציפור של ביאליק עפה לשיר שלי".

בואי נדבר על ביקורת.

"אני מכירה את התחום משני צדדיו, גם כסופרת וגם כמבקרת. פרסמתי עשרות רבות של רשימות במוסף ספרים של 'הארץ'. מו"ל אחד הציע להפיק לי מהן ספר וסירבתי. הקפדתי לכתוב אך ורק על ספרים שהקסימו אותי ולקחו אותי למקום אחר שלא הייתי בו. על ספרים שלא אהבתי - מעולם לא כתבתי. הביקורת בארץ אלימה, בוטה ולא אחת נשמעת יותר כמו מסלקה לניהול חשבונות, פחות ספרות ופחות תרבות".

ומה הלאה?

"הכתיבה היא סוד, חסד ומחבוא. אני יודעת לברך על כל חלום חדש ועל כל מה שיש. ובלב תפילה קטנה: שהעיפרון יזוז והחלום והשיר יהיו איתי. בכל אופן, אני ממשיכה לאכול קרמבו ותמיד משאירה חלון פתוח בשביל פיטר פן".