המאמר שלפניכם נכתב לציון 60 שנה למותה של הסופרת והמשוררת האמריקאית, סילביה פלאת', מי שביקרה את עצמה ללא הרף על כך שלא הצליחה לכתוב רומן, ובכל זאת היא כתבה אחד, ואף מבריק. 'פעמון הזכוכית', תיעוד אוטוביוגרפי של אישה צעירה בארה"ב של שנות ה-50', נלחם בכמה מן הטאבוז בחברה האמריקאית, ונסוב סביב דיכאון, ניסיונות התאבדות, מיניות האישה, יחסי אימהות ובנות והחוויה הטראומטית של טיפול באמצעות שוק חשמלי. 

"בכל בוקר, כששמעתי את האחות עם המגש נוקשת על הדלת, נשמתי לרווחה כי ידעתי שהסכנה חלפה להיום. לא הבנתי איך דוקטור נולאן יודעת שבזמן טיפול בהלם נרדמים אם היא אף פעם לא עברה טיפול כזה בעצמה. איך היא יודעת שבן אדם לא סתם נראה ישן, כשכל הזמן, בתוך תוכו, הוא חש בהבזקים הכחולים וברעש?", כותבת פלאת', או אסתר גרינווד, תלמידת הקולג' המצטיינת שזוכה בהתמחות קיץ במגזין אופנה מוביל בעיר ניו יורק. 

עם זאת, ולמרות נתיב ההצלחה המובטח לכאורה, גיבורת הרומן לא ששה לעלות עליו שכן היא מבינה שתכתיבי החברה הפטריארכלית סוגרים עליה. 

"גם קצרנות אני לא יודעת. וזה אומר שלא אוכל למצוא עבודה טובה אחרי הקולג'. אמא שלי כל הזמן אמרה לי שלאף אחד אין צורך בעוד בוגרת לימודי ספרות אנגלית. אבל בוגרת לימודי ספרות אנגלית שיודעת קצרנות זה כבר סיפור אחר לגמרי. כולם יחזרו אחריה. היא תהיה מבוקשת בקרב כל הגברים הצעירים והמבטיחים והיא תבלה את זמנה בהקלדת מכתבים מסעירים בזה אחר זה. הצרה הייתה ששנאתי את הרעיון לשרת גברים בכל דרך שהיא. רציתי להכתיב מכתבים מסעירים משלי". 

יערה שחורי, סופרת ועורכת ספרות המקור בהוצאת כתר, מוסיפה: "פלאת' פרסמה את 'פעמון הזכוכית' בשם בדוי והוא ראה אור חודש אחד לפני מותה. אפשר בהחלט לראות באסתר גרינווד את בת דמותה הצעירה של פלאת' שעל אף הצו ליהנות, משוטטת בעולם מלאכותי, כמו מביטה בשברו של החלום האמריקאי שהוגש לה. בעצם התענוגות והמותרות והדלתות הנפתחות בפניה או נפתחות לכאורה, רק חושפים את הקדרות ואת הזיוף שנדמה לה שקיים גם בה. לא בכדי הרומן נפתח באזכור ההוצאה להורג של יוליוס ואתל רוזנברג ותחושת החריכה שמלווה את הגיבורה, שלא מוכנה להסב את מבטה מהזוועה, כמו מתממשת אחר כך בטיפול בנזעי חשמל שהיא עוברת כטיפול לדיכאון".

סילביה פלאת' נולדה ב-27 באוקטובר 1932, בבוסטון בירת מסצ'וסטס, להורים אקדמאים. אביה, מהגר מגרמניה שהתאפיין בגישה נוקשה, נפטר כשהייתה בת שמונה, מסיבוך של מחלת הסוכרת. באותה השנה, בהיותה ילדה בלבד, פרסמה פלאת' גם את יצירתה הראשונה. המשטר האוטוריטרי שהפעיל האב בביתה, אפיין את מערכות היחסים שלה בהמשך חייה ואת שירתה, בעיקר שירה הידוע לשמצה "אבא" ("אַבָּא – שְׁמוּרָה אֶצְלִי תְּמוּנָתְךָ, סַנְטֵרְךָ מְשֻׁסָּע בִּמְקוֹם הַפַּרְסָה, אַךְ אֵין זֶה גּוֹרֵעַ משְּׂטָנִיּוּתךָ, אַתָּה הוּא הָאִישׁ הַשָּׁחֹר וְהָרַע"). ב-1951 התקבלה ללימודים בסמית' קולג', שם זכתה להצלחה אמנותית, אקדמית וחברתית ניכרת. על אף זאת, פלאת' התמודדה במקביל עם דיכאון חמור ונאלצה לעבור מספר אשפוזים פסיכיאטרים. ב-1955 נסעה להמשיך את לימודיה באוניברסיטת קיימברידג' הבריטית-המקום בו הכירה את בעלה, ויש שיכנו אותו גם 'רוצחה', המשורר האנגלי טד יוז. 

מערכת היחסים בין השניים ידעה עליות ומורדות, והסתיימה לבסוף בטון צורם, עם בגידתו של יוז. לאחר גירושיהם ב-1962 חזרה פלאת' להתגורר באזור ריג'נטס פארק שבצפון לונדון, והזמן בין היוודע הרומן להתאבדותה הטרגית היה גם, למרבה האירוניה, תקופת העבודה הפורייה ביותר של המשוררת המיוסרת. פלאת' כתבה במהירות עצומה, תוך שהיא משחררת את המעצורים ש"כבלו" את עבודתה המוקדמת; החרדה, הספקות והבלבול שהיו מנת חלקה בימים ההם הולידו גם ציטוטים מלאי עוצמה ופאתוס שנכנסו לפנתיאון השירה הוידויית. 

"מיתה
היא אמנות, כמו כל דבר אחר.
אני עושה זאת טוב במיוחד.
אני עושה זאת כך שזה נדמה גיהינום.
אני עושה זאת כך שזה נדמה ממשי.
אפשר אולי לומר שיש לי יעוד". (מתוך "ליידי לזרוס"/סילביה פלאת') 

בקובץ שיריה האחרון, 'אריאל', שראה אור לאחר מותה, נכלל כאמור "ליידי לזרוס", העוסק בקשר בין המוות לאומנות, וכן "אבא" או "אבאל'ה", בו נעשה שימוש בסממני השואה כמטאפורה ליחסיה של הבת עם אביה הגרמני ("אַתָּה כְּלָל לֹא אֶל – רַק צְלַב קֶרֶס אָפֵל, דַּרְכּוֹ קְצֵה שָׁמַיִם לֹא יְחַלְחֵל. כָּל אִשָּׁה – טִבְּעָה לִסְגֹּד לַפָשִׁיסְט"). פלאת' סיכנה בערך כל מה שיכלה על ידי הכנסת השואה אל תוך השיר, ורק השימוש הנבון שלה בחריזה, מקצב וליריקה אפשר לה "לצאת מזה" בשלום יחסי. יוז, שערך את הגרסה הראשונה של האוסף, צבר ניכור וכעס לאורך השנים מקהל קוריאה ההולך וגדל של אשתו לשעבר, והואשם, בין היתר, בשינוי סדר השירים ועריכתם הסלקטיבית, זאת על מנת לא לפגוע במוניטין שלו עצמו. במכתבים אותם כתבה פלאת' בראשית שנות ה–60 לפסיכולוגית שלה, ד"ר רות בארנהאוס, ואשר התפרסמו בשנת 2017, הואשם יוז על ידה בהתעללות פיזית ונפשית, ואף בגרימת הפלה בזמן שהייתה בהריון עם ילדם השני. 

שחורי: "קשה שלא לחשוב על פלאת' גם בהקשר הפמיניסטי. הנערה היפהפייה והמוכשרת, המשוררת הגאונית, הנישואין לטז יוז והסבל והאומללות שהסב לה ולבסוף התאבדותה אחרי שכתבה את מיטב שירתה. כל אלה הפכו אותה לא רק לדמות טראגית אלא גם לסמל פמיניסטי. הדבר נכון בנוגע ל'פעמון הזכוכית' כשהגיבורה מגלה כמה מצומצם ודכאני הוא המקום שניתן בו לנשים וביתר שאת לגבי גוף השירה עצום שהעמידה. השירה שלה עיצבה דימויים בלתי נשכחים של נשים כחלקי אובייקטים המוצגים למכירה. היא בונה בברק ברוטאלי סיטואציות של פירוק והרכבה, המערבות ייאוש ואלימות, מאירה את השיתוק שאופף נשים במערכות יחסים, השרויות במעין הרדמה שהופלה עליהם".

ב-11 לפברואר, 1963, נטלה פלאת' את חייה בשאיפת גז מתנור בדירתה, לא לפני שהניחה חלב, לחם וחמאה ליד מיטות הילדים והזמינה את המטפלת לביתם. לאחר מכן סגרה את חדרה, ואטמה את חריצי הדלתות עם בד. למרות הכול, שירתה, שעדיין זורחת, מאותתת בעוז גם על האפשרות "לדבוק בחיים", כך לפי שחורי. "זאת שירה כל כך מלאת חיים, על האירוניה והכאב שבה, על הדימויים העזים, על הרגעים של עמידה על הסף וגלישה ממנו מטה. שירים שהם מרקם חד פעמי, מזיגה בין וידוי, לפנטזיה ולטון שמצליח להיות שובר לב ואירוני. השיר הופך למעין במה הבוראת מיתוס אישי, שגם את הקוראת הופכת לחלק ממנו".