כך, למשל, גלייזר ביקש לומר שהוא מתנגד לכך שישתמשו ביהדות שלו ושל כמותו כדי להצדיק את הכיבוש ואת האלימות שהוא גורר, אך אפשר היה לפרש את זה כאילו הבמאי מצהיר שהוא מתכחש ליהדות שלו, שלל שרבים ברשת מיהרו לעוט עליו. בסרטו החדש ובסרטיו הקודמים, למשל "לידה" ו"מתחת לעור" המופתיים, הבמאי יצר כמה מהדימויים המצמררים שראינו על המסך בשנים האחרונות, אבל כנראה הוא לא איש של מילים.
הסרט של גלייזר זכה באוסקר כי מ"רשימת שינדלר" ועד ימינו, האקדמיה אוהבת לחשוב שזה חשוב להעניק פרסים לסרטי שואה, אך הוא מפגן של בנאליות ועצלות אינטלקטואלית. כך היה גם הנאום שלו, על ההשוואות הנדושות שבו. צריך לומר שהנוכחים באולם לא התלהבו, אבל כוכבת הסרט, הגרמנייה סנדרה הולר, התרגשה עד דמעות. וכך גם מי שישב לצדה, השחקן הצרפתי סוון ארלו, עם מבט פטרוני ומדושן עונג כמו שרק לצרפתים פריבילגים שכמותו יש. לראות שני נוצרים אירופאים נותנים את הסכמתם לשיפוט המוסרי של העם היהודי כולו מפי יהודי המחמד שלהם היה כנראה הגזלייטינג הכי גדול שראינו באוסקר בשנים האחרונות.
ובכל זאת, אפשר להעריך את גלייזר על שני דברים. קודם כל, לפחות הוא טרח לדבר על מה שמתרחש כעת, בשעה שכל הזוכים האחרים התעלמו מכך. אפילו בילי אייליש ואחיה פיניאס, שענדו את הסיכה האדומה הקוראת להפסקת אש על השטיח האדום ועל הבמה, לא אמרו מילה בנושא. הבמאי שחה עם הזרם כמובן, ועוד עשה זאת בצורה כל כך מגושמת, אבל לפחות הוא ניסה.
וגם, גלייזר לפחות הזכיר את המילה "ישראל" בנאומו כשדיבר על "הקורבנות מישראל". לכאורה זה טריוויאלי, אבל היום גם זה לא מובן מאליו. רבים בסביבה האינטלקטואלית שמקיפה את הבמאי סבורים כי לישראל אין זכות קיום והיא לא הייתה צריכה להתקיים מלכתחילה - משפט שאותו שמעתי לאחרונה לא פעם מפי אמריקאים, כולל נכדים של ניצולי שואה. הבמאי לא חושב כך, הוא גם שמח להפיץ את סרטו בארץ ולהתראיין לתקשורת המקומית. הוא לא נלחם בקיומה של ישראל, אלא רק נאבק על עיצוב דמותה. אולי זה נשמע כמו מעט לבקש, אך בנסיבות הנוכחיות, לשמוע מישהו עומד על במה של אירוע כמו האוסקר ומדבר על ישראל כעל עובדה קיימת - זה למעשה הרבה מאוד. מי יודע מה יהיה עוד 30 שנה, כשגלייזר יחזור לטקס כדי להעניק את הפסלון לבמאי של סרט שואה אחר.
קנטור הפסידה למרות שיצרה סרט ייחודי ובלתי נשכח, ובגלל שהמתחרה שלה היה בלתי מנוצח - "War is Over" שהפיק שון לנון על פי המוזיקה של הוריו, ג'ון לנון ויוקו אונו. לך תתחרה בייחוס כזה, מה עוד שבמאי הסרט הוא דייב מולינס, עם רקורד ארוך שנים בפיקסאר ולכן גם אינסוף קשרים בתעשייה. חשוב מכך, "מכתב לחזיר" הוא סרט מורכב ופתוח לפרשנויות, כזה שלא כל אחד בהכרח מוצא עצמו מסופק ממנו, בשעה שהמתחרה שלו עסק במלחמה בצורה נאיבית, פשטנית ואפילו ילדותית, כזו שלא מאתגרת אף אחד, וקל לחבק אותה.
לדעתי, עדיף לקנטור ככה. זכייה בתקופה כזו הייתה חושפת אותה לזכוכית מגדלת קטנונית מדי - הצקה שהייתה מתחילה כבר בתגובות לנאום שלה, ומי יודע איפה הייתה מסתיימת. עצם המועמדות, והעובדה שנחשבה לפי כל התחזיות לשנייה בטבלת הסיכויים עד קו הסיום, הם כבר הישג יוצא מן הכלל. הבמאית הירושלמית, כפי שאפשר היה לראות בסרטה זה ובסרטה הקודם "במילים אחרות", היא כישרון בלתי רגיל. גם בלי פסלון ביד, אפשר להניח שהצליחה לפתוח בחודשים האחרונים הרבה דלתות בהוליווד. לא יהיה מפתיע לפגוש אותה בטקס האוסקר שוב בעוד כמה שנים.
בניגוד לנאום העילג של גלייזר, כריסטופר נולאן נשא נאום רהוט ויפה, עם הרבה פחות יומרה. הבמאי הודה לאקדמיה כל כך על שהיא רואה בו חלק משמעותי מעולם הקולנוע, והזכיר לה ולנו שמדובר בסך הכל באמנות צעירה, שבניגוד לציור ולאמנויות אחרות קיימת רק קצת יותר מ־100 שנה, ואין לדעת מה העתיד שלה.
דבר אחד בטוח. קשה לדמיין את הטקס החולף ואת השנה הקולנועית כולה בלי "אופנהיימר", כך שיהיה מה שיהיה, אם יש לקולנוע ההוליוודי עתיד - הוא כולל בתוכו את כריסטופר נולאן.
התרעות פיקוד העורף