"בלאק פון" ו"ברברי" מתעלים מעל ההגדרות של ז'אנר האימה

תגידו, כשאתם רואים סרט, באיזו דקה בערך אתם יכולים לנחש לאן הוא הולך ומה יקרה באמצע ואפילו בסוף שלו? בדרך כלל, התשובה היא בין הדקה ה־12 ל־20, ובמקרה של ז'אנרים כמו קומדיות רומנטיות וסרטי אימה, זה קורה אפילו מוקדם מכך.

חיזבאללה עולה מדרגה: לאחר החיסול בלבנון - הירי לצפון הגיע למטרה חדשה
"אין דבר כזה בלי טעויות - טעויות נעשו וימשיכו להיעשות": ח"כ מהליכוד על המלחמה

“ברברי" (“Barbarian") הוא סרט יוצא דופן, כי גם אחרי הדקה ה־20 ואפילו אחרי הדקה ה־60 קשה לנחש מה עומד לקרות, מי הטובים והרעים ואיפה מסתתרים הטוויסטים. 

מותחן האימה הפסיכולוגי הזה מצליח לעשות משהו נדיר: לבנות מתח, לשמר אותו לאורך כל הדרך, ולהפתיע אותנו פעם אחר פעם. אולי מלבד הסצינות האחרונות ממש, אין בו קונבנציות או קלישאות. 

כל זה לא אומר שמדובר באניגמה מבולגנת שלא ברור מה היא רוצה. להפך: “ברברי" הוא סרט חד וחריף ובסופו של דבר ברור לחלוטין מה קורה בו ומה הוא מבקש להגיד, רק שאלה לא אמירות צפויות, והמהלכים שלו אינם קלים לחיזוי.

את הסרט כתב וביים זאק קרגר, שחקן שזה סרטו העלילתי הארוך הראשון מאחורי המצלמה, והקולנוען הטירון מצליח בעבודת הביכורים שלו להפיח רוח חדשה בז'אנר האימה ההוליוודי.

הסרט עלה לפני כשנתיים לקולנוע ונהנה מביקורות משתפכות ומהצלחה קופתית יחסית. לפני שבועיים הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס, וכבש בצדק קהלים חדשים.

אף שזה לא אחד מאותם סרטים שאפשר לתקצר במשפט וחצי, בואו בכל זאת ניתן קצת פרטים. “ברברי" מתאר כיצד צעירה מגיעה לדטרויט לראיון עבודה, ומשתכנת באייר בי אנד בי בשכונה קשה במיוחד. להפתעתה, היא מוצאת במקום צעיר סימפטי הטוען כי שכר גם כן את אותו בית, ואז שניהם מגלים משהו מוזר שמסתתר במרתף. ועכשיו נראה לכם שאתם יודעים מה יקרה מכאן והלאה כי את הסרט הזה כבר ראיתם אלף פעם? ובכן, תחשבו שוב. 

לא נגלה כמובן את הסודות, אבל נאמר כי בשלב מסוים נכנסים לתמונה גם במאי טלוויזיה בגילומו של ג'סטין לונג, שכוכבת הסדרה שביים מאשימה אותו באונס, וגם פלאשבק לשנות ה־80 המציג בפנינו דמות חדשה (או שלא?).

דרך שני קווי העלילה הללו מתגלה מה “ברברי" באמת רוצה לעשות, מעבר למתח ולהפחדות: לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שבה גברים מרשים לעצמם לתקוף מינית, והחברה מרשה לעצמה להתעלם מכך; להזכיר לנו את חטאי אמריקה של רייגן וההזנחה והקריסה של דטרויט, ולהמחיש לנו את ההשלכות הקשות שיש לתהליכים ההיסטוריים הללו עד היום.

העלילה לא הגיונית במיוחד, לפעמים אף טיפשית, והסוף קצת אנטי־קליימקס, ובכל זאת “ברברי" ניצב בגאון כאחד מסרטי האימה המורכבים והמותחים של השנים האחרונות.

התחרות על תואר “סרט האימה הטוב של השנים האחרונות" אינה קלה. אחד הטוענים לכתר בצד “ברברי" הוא “בלאק־פון", שגם כן עלה לאקרנים לפני שנתיים וזכה להערכה ולהצלחה, וגם כן הצטרף לאחרונה לקטלוג המקומי של נטפליקס.

“בלאק־פון" נקרא במקור “The Black Phone" והוא מבוסס על ספר של ג'ו היל, הידוע גם כבן של סטיבן קינג - וזה לא סתם פרט טריוויה, כי הסרט מזכיר כמה מיצירותיו של האב המהולל, למשל “זה". כמוהו, הוא עוקב אחר ילדים החיים ביישוב קטן ואחר מה שמתגלה כהתגשמות הסיוט הכי גדול שלהם.