סך של חלקים: "עניינים אישיים", ישראל 2016

האם קו הוא פס מתוח ובטוח בעצמו, או שהוא רק אוסף של נקודות המחוברות ביניהן? האם מציאות היא עניין קווי רציף או שרק אסופה של הבלחות אקראיות, שעצם צירופן יחד הוא על אחריות המתבונן בלבד? הסוגיה הבסיסית הזאת מעסיקה את מאהא חאג', ש"עניינים אישיים" הוא סרטה הארוך הראשון, ולעתים נדמה שהיא עצמה אינה סגורה סופית על התשובה הנכונה.

"עניינים אישיים" מגולל ארבע סיטואציות המתחוללות בשלושה מקומות נפרדים – נצרת, רמאללה ואי נופש בשוודיה. למעשה, אף אחת מסיטואציות אינה מספרת סיפור מלא, וכל אחת מהן היא רצף של הצצות אל מצבים אנושיים כאלה ואחרים. חיבורן יחד של הצצות מרופרפות אלה, אמור להיות מעין הצהרה מינורית על מצבו התלוש של האדם.

בנצרת מתגורר זוג פלסטיני מבוגר. הבעל טומן ראשו בצג המחשב, האישה בין המסרגות. הוא רואה את המציאות מבעד לערוצי הדוקו שבהם הוא צופה במחשבו האישי, ואילו היא חווה מציאות מהי דרך הטלנובלה הטלוויזיונית החביבה עליה. עם בנם האחד, זה שהרחיק עד שוודיה, הם משוחחים בסקייפ, ואילו אל הילדים האחרים – בן ובת – שעקרו לרמאללה, מחובר הזוג באמצעות הטלפון. אפשרות למגע אישי כלל לא עולה על דעתם, שכן למרות החיים תחת קורת גג אחת הם איבדו את התקשורת ביניהם.

ברמאללה חיים הצאצאים. הבת המצויה בהריון חיה עם בעלה המוסכניק הכרסתן ועם סבתא סנילית שחיה עדיין את המציאות שלפני הנכבה של 1948. גם המוסכניק ימצא לעצמו מציאות וירטואלית, כדי לממש דרך התיווך שלה את חייו הנסתרים. בשלב כלשהו בסרט הוא מוזמן לחיפה לשם אודישן עבור הפקה אמריקאית, ובדרך אל עיר הנמל הציונית הוא חווה בפעם הראשונה את חלומו הגדול: מגע עם הים הגועש.

ברמאללה חי גם הבן הנוסף, זה שמתעסק בתיאטרון ומנהל מעין סיטואציה רומנטית עם סטודנטית מביר זית, שיכולה להתקיים גם היא רק באמצעות תיווך של מציאות בדויה. במקרה שלהם מדובר בהתמסרות חלומית, הזויה, לריקוד טנגו סוחף. אי שם בשוודיה, חי לו בן נוסף, שמעיד על עצמו כי הוא מצוי שם במערכת יחסים עם אחת מבנות המקום, ובינתיים הוא חי בתוך בועה שכולה גלות והיעדר.

וכמו להעצים עוד יותר את תהליך הפירוק לאפיזודות, לאטומים של מציאות, מקפידה חאג' לצרף לכל סיטואציה גם עד נוסף, כזה שאינו משתייך לשום רכיב במשפחה הזאת, וגם לו יש בוודאי זווית ראיה משלו על המתנהל מסביב.

איליה סולימאן, הבולט בקולנוענים הפלסטינים, כונן בשלושת סרטיו הארוכים ("כרוניקה של היעלמות", "התערבות שמימית", "הזמן שנותר") סוג דומה של הצצה אל עבר דמויות תלושות; אצל סולימאן האפיזודות המרובות נעות כולן סביב כוח כבידה פוליטי, ששב ומאזכר את נקודות ההשקה הלאומיות בין הפלסטינים לישות הציונית של 8491. חאג', שעבדה בעבר עם סולימאן בסרטו "הזמן שנותר", עושה מהלך אסתטי דומה. אלא שהיא ממירה את כוח הכבידה הפוליטי, שסביבו נעות ההצצות שלה במעין שמש אלטרנטיבית של החוויה האישית, ולאו דווקא הלאומית.

רק בסיטואציה אחת מבין העשרות הרבות המרכיבות את "עניינים אישיים" בולט האלמנט הפוליטי – הכיבוש, חיילי צה"ל, מחסום דרכים, חקירת שב"כ. ואפילו את המפגש האלמנטרי אך הטעון הזה, שחוצץ בין תושבי רמאללה הכבושה והישראלים הכובשים, מרככת חאג' בפתרון קריאטיבי, השואב תעצומותיו מהיבט של עיצוב אסתטי־פילמאי ולא מהמשמעות הפוליטית הנגזרת ממנו.

הסרט נטול סיפורים רציפים, ועל הבד מצטופפות סיטואציות אנושיות כאלה ואחרות, שעיקר עוצמתן הוא בהעמדה הסוריאליסטית שלהן מול המצלמה. חאג' שיננה מן הסתם משהו מעבודתו הקולנועית של סולימאן. לאורך 90 דקותיו מביא הסרט שלה רק סיפור רציף אחד, המכיל זיכרון ילדות יפהפה של הסבתא הסנילית. אלא שתאי הזיכרון הרעועים של דמות זו אינם מאפשרים למקם את הסיפור שלה דווקא בצד של האמת לאמיתה.

ברגעיו היפים, "עניינים אישיים" מתמכר להפרחה באוויר של וינייטות, מעין עיטורים וכותרות מסוגננות, המכוננות עולם קסום משל עצמן. הבעיה העיקרית היא שלעתים קשה לשבוע מארוחה מלאה המורכבת ממאזטים בלבד.

חילוץ חומרים: "בן־גוריון: אפילוג", ישראל 2016

בעשר השנים שהפרידו בין עזיבתו את כס ראשות הממשלה לבין הסתלקותו מארצות החיים, הספיק דוד בן־גוריון להשתלב בכמה הפקות סרטים; הראשונה בהן הייתה "42:6", דוקו־דרמה בבימוי דוד פרלוב, שהגיעה לבתי הקולנוע ב־1969. במסגרת ההכנות להפקת סרט זה נערכו עם אבי האומה ראיונות מצולמים (בפילם) באורך של שש שעות. סלילים אלה, שנותרו תקועים בארכיונים, התגלו מחדש בידי יעל, בתו של הבמאי פרלוב. כעת היא מאווררת את מקצת החומר הגנוז במסגרת הסרט "בן־גוריון: אפילוג", שמאפשר הצצה חזותית אל דמדומי ימיו של מי שכונה האחד בדורו.


דוד בן גוריון. צילום: Courtesy of Daviv Mark


בגרסתו המאוחרת משתדל בן גוריון להשיל מעליו כמה משכבות העקשנות, הנחישות והנקמנות שאפיינו את הקריירה הציבורית שלו, ותחתם להבליט את הפן הפייסני, הפילוסופי והביישני שלו, כפי שלא הכירוהו כל אלה שכינו אותו איש ריב ומדון. זוהי הפרסונה הבן־גוריונית שמוצגת כעת, וטוב שכך. היא מאפשרת לו להתחרט על אחת הטעויות המדיניות החמורות שלו (נאום מלכות ישראל השלישית, שנישא מיד עם תום מלחמת סיני 1956), והיא המדרבנת אותו להתעקש על נסיגה כמעט מלאה מהשטחים שנכבשו במלחמת 1967. פה הרהורים על הנביא ירמיהו, שם השחלה של דבר שבח על אודות בודהה וגם בעניין טכניקות שיקום הגוף של פלדנקרייז, והנה לפנינו מנהיג מרוכך, ששום גילוי אנושי אינו זר לו.

עם כל היתרונות בכסות היונית המאוחרת הזאת, גם בן־גוריון של דמדומי ימיו אינו שוכח את גרעינו הקשה, האקטיבי. אין ולא היה פה מעולם עם פלסטיני, מרעים בפסקנות קולו של מחולל בעיית הפליטים, ובכך משווה עמדות עם יורשיו האטומים בתפקיד - מגולדה מאיר ועד בגין ושמיר.






ראוי לציין שעד מותו בשלהי 1973, הספיק בן־גוריון להשתתף בסרט תעודה נוסף, "בן־גוריון זוכר" (בבימוי שמעון אבו חצירא, המוכר יותר כסימון הסרה), שם הוא הבליט את הפן האלגי של שקיעתו.