היא לא זכתה בפרס האוסקר לבמאית הטובה ביותר על "ליידי בירד", אבל העובדה שהייתה מועמדת על סרט הביכורים שלה כבמאית היא כמובן הישג לא קטן עבור גרטה גרוויג בת ה־34. עד לא מזמן נחשבה גרוויג לקול השני הכי רהוט של נשות הדור שלה, אחרי לינה דנהאם, יוצרת וכוכבת הסדרה ״בנות״, אבל נראה כי כעת גרוויג עקפה את דנהאם בסיבוב.

דרמת ההתבגרות הקומית "ליידי בירד", בכיכובה של סירשה רונן בת ה־23, זכתה בטקס פרסי גלובוס הזהב בפרס הקומדיה הטובה ביותר ובפרס השחקנית הטובה ביותר בסרט קומי, והייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר. בסופו של דבר, "ליידי בירד", שמגוללת את סיפור ההתבגרות של נערה ענייה מסקרמנטו המכנה עצמה "ליידי בירד" ועולה מחר לאקרנים בישראל, לא קיבל אף אוסקר, אך הוא הכניס את גרוויג לליגה של הגדולים – אליה היא מתקדמת במהירות בעשור האחרון.

לאור הדמיון הביוגרפי בין גרוויג לבין גיבורת הסרט "ליידי בירד" – שתיהן גדלו בסקרמנטו לאם שעובדת כאחות – אי אפשר שלא לתהות כמה מהסרט הוא אוטוביוגרפי. "הרבה חלקים מהסרט הם אישיים, אבל הוא לא סרט אוטוביוגרפי", מבהירה גרוויג בראיון לרגל יציאת הסרט. "אני גדלתי בסקרמנטו שבקליפורניה, וזה חלק גדול מהסרט הזה. יש לי אח ואחות, ומן הסתם יש לי אמא. כשגדלתי והתבוננתי ביחסים בין אמא שלי לאמא שלה, בין אחותי לאמא שלי, ביני לבין אמא שלי ובין החברות שלי והאמהות שלהן – ועכשיו כשאני מבוגרת יותר אני מתבוננת ביחסים של חברות שלי עם הילדים שלהן – עניינה אותו מערכת היחסים המסוימת בין אם לבת, וכמה שהיא מורכבת ומעניינת. הסיפור הוא מיזוג של הרבה דברים שונים, אבל הלב שלו הוא משהו שאני מבינה באופן עמוק מאוד".

לא יימשך לנצח
בשנות ה־20 המוקדמות הייתה גרוויג שחקנית אינדי לא מוכרת, אהובה בעיקר בקרב חובבי תת־הז׳אנר האזוטרי ״מאמבלקור״. הקריירה שלה התחילה לנסוק ב־2010, כשהכירה את הבמאי נואה באומבך על הסט של סרטו ״גרינברג״, שבו שיחקה לצד בן סטילר. בתוך שנה, גרוויג ובאומבך הפכו לזוג, והחלו לעבוד יחד על התסריט לסרט שעתיד היה להפוך את גרוויג מהמוזה החדשה והפרטית של באומבך לתגלית מדוברת.

אומנם נשמעו ביקורות כלפי באומבך על כך שעזב את אשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי, פחות משנה לאחר הולדת בנם בשביל שחקנית הצעירה ממנה ב־20 שנה, אבל גרוויג עצמה יצאה מהשערורייה ללא פגע. ״פרנסס הא״, סרט האינדי בשחור־לבן שהם כתבו יחד והיא כיכבה בו, הפך את גרוויג לאיט־גירל החדשה של הקולנוע האמריקאי העצמאי. קהל הפסטיבלים נפל שדוד לרגליה, ומגזינים הכתירו אותה כבחורה הכי מגניבה באמריקה והשוו אותה לדנהאם. גרוויג אפילו זכתה להגשים חלום ילדות כששיחקה ב־2012 ב"לרומא באהבה" של וודי אלן, אך ספגה על כך לאחרונה ביקורת מצד דילן פארו, בתו המאומצת של אלן, שטוענת כי הטריד אותה מינית בילדותה. גרוויג מצדה התנצלה על כך שעבדה איתו ואמרה שלא תעבוד איתו שוב. נראה שהיא כבר לא זקוקה לאלן – הקריירה שלה מתקדמת נהדר גם בלעדיו.

"ליידי בירד" הוא הסרט הראשון שגרוויג ביימה וכתבה (עד כה היא הייתה חתומה על תסריטים רק עם תסריטאי אחר), וכבר בפעם הראשונה היא קיבלה מועמדות לאוסקר בשתי הקטגוריות הללו. היא האישה החמישית בסך הכל שאי פעם הייתה מועמדת לאוסקר לפרס הבמאית הטובה ביותר. "הלוואי שהייתי האישה ה־50 שהייתה מועמדת", היא אמרה והוסיפה: "אנחנו נגיע לשם".


ליידי בירד. IMDBליידי בירד. IMDB


כשהיית צעירה יותר, האם הרגשת, כמו ליידי בירד, שהחיים קורים במקום אחר, בעיר גדולה ותוססת?
"בהחלט הייתה לי תחושה של רצון ללכת לעיר גדולה. רציתי לנסוע ללוס אנג'לס, שיקגו, ניו יורק, סן פרנסיסקו, סידני או לונדון. רציתי להיות איפה שקורה האקשן, כמו שמדונה אמרה. אבל תמיד אהבתי את סקרמנטו בנעוריי, וידעתי שזה מקום מיוחד ויפה. לא באמת הייתה לי תחושה של 'אני חייבת לעוף מהמקום הזה'. הייתי משוכנעת שישנם חיים יותר מרגשים במקום אחר, אבל אהבתי את המקום, ואני חושבת שתמיד הייתי סופרת במובן מסוים. ג'ואן דידיון (סופרת אמריקאית - ד"ק) אמרה שכל הסופרים וכותבי המחברות הם אנשים שנולדו עם תחושה מבשרת רעות של אובדן. ולי הייתה מודעות לעובדה שהילדות שלי היא הילדות שלי, אם יש בזה היגיון. ידעתי שזה לא הולך להימשך לנצח".

מתי התחלת לכתוב מחברות?
"מהרגע שידעתי לכתוב. יש לי יומנים מגיל 4 או 5. הם לא מאוד מתוחכמים".

בשלב מסוים, התסריט היה באורך 350 עמודים. האם חשבת פעם שאולי זה רומן?
"לא. אני אוהבת לקרוא רומנים, אבל בשבילי, חלק גדול מההנאה בלכתוב זה להיות שם כששחקנים אומרים את מה שכתבתי. זאת הנאה עצומה עבורי, ואם אי פעם אכתוב רומן, אני לא אזכה להיות שם כשהוא חי בתוך ראשיהם של האנשים שקוראים אותו. אני לא רוצה להגיד לעולם לא, אבל אני חושבת על הרגע הזה שבו את נותנת את הכתיבה שלך למישהו אחר והוא חי בתוכה. זה הדבר האהוב עלי".