80 שנה לאחר שהוכרעה פוליטית, זוכה "החזית העממית" לעדנה מסוימת בקולנוע הצרפתי. ב–1936 הצליח מערך של מפלגות השמאל וארגוני העובדים לזכות במערכת הבחירות ולהביא לראשונה בתולדות צרפת להקמתה של ממשלה סוציאליסטית, בראשותו של לאון בלום היהודי. בשנתיים לקיומה השכילה ממשלת "החזית העממית" של בלום להעביר סדרה של חוקים מכוננים בתחום החברתי, שכללו קיצור שבוע העבודה, הנהגת לוחות שכר מעודכנים ומימון ממשלתי לחופשה השנתית, ועל כך היא נחקקה לעד באהדה בזיכרון הקולקטיבי הצרפתי.

"החזית העממית" של בלום נהנתה בזמנה משיתוף פעולה אוהד עם תעשיית הסרטים הצרפתית, וזכורים עד היום סרטיו של היוצר ז'אן רנואר ("טוני", "מסיבה כפרית", "בשפל"), שסייעו בהפצת בשורות ההומניזם, האחווה והערבות ההדדית, שעמדו בלב אמונתו הפוליטית של בלום. כזכור, הרבה לא נותר מכל זה שנתיים לאחר קריסת חזית השמאל, כשצרפת נכנעה לגרמנים והונהג בה משטר וישי המגונה, ששיתף פעולה עם הנאצים.

מכל מקום, ערכים רבים שמקורם בחזון "החזית העממית" הזינו במשך עשרות שנים תת–זרמים ביצירה האומנותית בצרפת, אך דומה כי הדובר הבולט של כל אלה היה ונותר הקולנוען רובר גדיגיאן, שעושה סרטים מאז 1981, המוקדשים כולם לטיפוח הערכים בנוסח בלום.

לבתי הקולנוע בישראל הגיעה עבודתו הפילמאית של גדיגיאן באיחור עצום. רק לפני שש שנים הוקרן אצלנו לראשונה באופן מסחרי סרטו הנהדר "שלגי הקילימנג'רו", שהפך כאן ללהיט מפתיע. אם בעשרות השנים שחלפו מאז שרנואר הגדול חדל לעשות סרטים קם לו יורש רוחני ראוי, הרי שהוא בקע מתוך העלילה המרגשת של "שלגי הקילימנג'רו", שהתבונן באהבה אין קץ במאבקם של סוורים בנמל מרסיי להגנה על מקום עבודתם.

מובן ש"בית ליד הים", סרטו ה–20 במספר של גדיגיאן, המתחיל כעת את הקרנותיו בארץ, הוא בבחינת המשך תמטי לתפיסת העולם ההומניסטית שמדריכה אותו, ומהבחינה הזו לפחות מדובר במחמם לב ראוי לצפייה אוהדת. מי שראה את "שלגי הקילימנג'רו" בוודאי ישמח לפגוש מחדש את שחקני הסרט ההוא, שלפחות שישה מתוכם - הלהקה הקבועה של גדיגיאן - משובצים גם הפעם לתפקידים הראשיים, ובראשם כמובן אריאן אסקריד, אשתו ושותפתו לעבודה של גדיגיאן מאז עשה את סרט הביכורים שלו.

אסקריד מגלמת הפעם דמות של שחקנית תיאטרון וטלוויזיה השבה לבית נעוריה, ששוכן על שפת מפרץ קטן סמוך לעיר הדרומית מרסיי. 20 שנה היא נמנעה מביקורים בבית זה, מאז שהתרחש במקום האסון הכבד ביותר שחוותה מעודה: בתה הקטנה, שהייתה אז תחת השגחת סבא שלה, חמקה אל שפת הים ושם אבדו חייה. הסב, שעמו מתחילה עלילת "בית ליד הים", לוקה בשבץ מוחי בסצינה הפותחת את הסרט, ובשל כך מגיעה בכל זאת לביקור חולים בתו המתנכרת.

ביחד עמה מגיע למקום גם אחיה הפעלתן, אך הלוקה בדיכאון, שזה עתה פוטר מעבודתו כעסקן בכיר באיגוד עובדים. השניים מצטרפים לאח שלישי שנותר במשך השנים בכפר, צמוד לאביו, ויחד הפעילו מסעדה שססמתה הסוציאליסטית הייתה אוכל טוב במחיר נמוך, שנועד להשביע את פועלי הסביבה. האיחוד הנדיר בין שני האחים והאחות הוא שעומד בלב הקונפליקט הדרמטי מכמיר הלב של הסרט.

בניסיון לכפר על עוון העבר מכתיב האב החולה, שאיבד את יכולת הדיבור והריכוז שלו, צוואה המורישה מחצית מהון המשפחה לבתו הפגועה ממנו, ואילו שני אחיה המבוגרים נאלצים להסתפק ברבע מוקטן בלבד. אלא שאת סליחתה של האם השכולה אין לקנות בכמה אחוזי ירושה, והיא מתעקשת, אולי מתוך התנשאות והתקרבנות, על חלוקה שווה, הכל בהתאם לרוח השמאל האופטימי.


בית ליד הים. קולנוע לב בית ליד הים. קולנוע לב


בינתיים מפנה גדיגיאן עין בוחנת אל השכנים בבתים הסמוכים המשקיפים אף הם אל המפרצון השאנן. מסתבר שמרבית בתי הכפר מרוקנים מהשכנים הישנים והמוכרים. בעיקר משום שאלה לא עמדו בפיתויים הכספיים של כרישי נדל"ן, שבלי בושה מתכננים להפוך את המקום השליו למעין כפר נופש המיועד לנובורישים המחזיקים ביאכטות קטנות ומנקרות עיניים. אותם תושבים ותיקים שבכל זאת נאחזים במקום ובזיכרונות האישיים שלהם ממנו, נאלצים לעבור סדרה של השפלות מטעמם של בעלי הקרקע במקום, שמטבע הדברים יהיו מאושרים לראות אותם מחוץ לתמונה - בין שעל ידי סילוקם באמצעות צווים משפטיים, ובין שסתם על ידי מוות שימחק את נוכחותם המיותרת מהבחינה הפיננסית.

כמו ברבים מסרטיו בעבר ("הקיץ האחרון", "מריוס וז'נט", "מארי ג'ו ושני מאהביה"), מוליך גדיגיאן גם הפעם את גיבוריו בגישה המבליטה אמפתיה אין קץ, וחושף אותם פעם אחר פעם בפני סיטואציות המצדיקות הפעלת שיקול דעת אישי וקולקטיבי, הנובעים מאותה אהבת אדם הטבועה בהם באורח בלתי אמצעי; עזרה לשכן, טפיחה על הכתף, מתן בסתר או קבלת פנים מאירה לפליט או למי שרדוף על ידי שלטונות החוק. להקת השחקנים הקבועה של גדיגיאן, ובראשה ז'אן פייר דארוסן וז'ראר מיילאן (המגלמים את דמויותיהם של שני האחים), נראית כה מיומנת בגילום ג'סטות אלה, עד כדי משחק שיש בו מן הטשטוש בין תחומי התיעוד לפיקשן.

כמו מרבית סרטיו עד כה, נוטע גדיגיאן את עלילת "בית ליד הים" באזור מרסיי, שם נולד ושם הוא חי ופעיל קולנועית כבר ארבעה עשורים. אין זה מקרה שסרטיו השונים, כולל כמובן "בית ליד הים", מזכירים באווירה ובעיצוב הדמויות את עבודותיו של הסופר/מחזאי/קולנוען מרסל פניול, איש מרסיי. ובמיוחד מדובר בטרילוגיה שלו "מריוס", "פאני" ו"סיזאר", שזכתה לעיבודים פילמאיים עוד בשנות ה–30, סביב שנות הפעילות של "החזית העממית".

וגם הסתייגות מסוימת: רצונו המודגש של גדיגיאן לכונן על הבד מעין אלטרנטיבה חיובית–אופטימית לאופני החשיבה העכשווית שמוביל הקפיטליזם הטורפני, מוביל אותו לעצב עלילה שבה הוא דוחס יחד הכל מכל וכל. גם אם הדברים אינם בדיוק רלוונטיים לסיפור המיידי. מצוקת הזקנה, פערי הדורות, ואפילו סוגיית הפליטים מסוריה. נכון שכל אלה נושאים ראויים, אבל הרי מדובר כאן בסרט, ולא בתשדיר שירות עבור הביטוח הלאומי; בהחלט אפשר היה לדלל הפעם את כמות הצרות האנושיות המזעיקות עזרה מבחוץ ומבפנים גם יחד.