לאביה בת ה–10 יש יום הולדת, וכל ילדי המושבה מוזמנים. אמה, הניה, טרחה וקנתה במשך כל השבוע ממתקים יוקרתיים, אפתה עוגה ואפילו תפרה לבתה שמלה לבנה וחגיגית. שעת אחר הצהריים מגיעה, אביה ואמה יושבות בסלון הצריף הקטן והחשוך שלהן ומחכות לבואם של המוזמנים. עוברת שעה, עוברות שעתיים, ואף ילד לא בא. אביה מבינה שאף אחד כבר לא יבוא לחגוג איתה את יומה המיוחד, מכסה את פניה בכרית ורוצה להיעלם.

אמה לא מוכנה לראות את בתה נעצבת ועושה מעשה: היא מוציאה את שולחן הכיבוד אל החצר, קוראת לילדים שעוברים ברחוב באקראי ומכריחה אותם לבוא לאחל לבתה יום הולדת שמח (או "מומולדת" בשפתה הייקית). אביה יוצאת, מטפחת לבנה לראשה, ודמעות חונקות את גרונה. אמה מושיבה סביב השולחן קומץ ילדים שהתפתו לבוא רק כדי לאכול את הממתקים, אך כשמגיע הזמן להרים את אביה על הכיסא - כל הילדים בורחים. אביה מבינה שאף אחד לא בא מרצונו ליום הולדתה, אבל מעריכה את מאמציה של אמה ומסכמת את המאורע המביך במילה אחת: "תודה".

תמונת יום ההולדת הזו מסרט הפולחן "הקיץ של אביה", אחת הסצינות העצובות והאכזריות בקולנוע הישראלי, היא העיבוד הוויזואלי לילדותה הקשה של יוצרת הסרט גילה אלמגור. "זו הסצינה הכי קשה עבורי בסרט", היא מצהירה. "זה הזיכרון הצרוב אצלי ביותר מגיל 10. אף אחד לא בא. זה פשוט לבכות! מאז אני לא חוגגת יום הולדת. אני עוד מעט בת 79 ועד היום לא העזתי לחגוג יום הולדת מאז אותו יום הולדת ארור. הסיוט והטראומה עדיין בוערים בי. הסצינה מהסרט, שהיא בעצם חלק מהמציאות שחוויתי בילדותי, הפכה למטבע לשון לאנשים שמפחדים שלא יגיעו לחגיגות יום ההולדת שלהם. אני לא מייחלת לאף אחד לחוות זאת".

"הקיץ של אביה", שהוקרן לראשונה ב–15 ביולי 1988 בקולנוע "היכל" בפתח תקווה, מגולל את סיפורה של אביה אלכסנדרוביץ', בת לאם חד־הורית ניצולת שואה שלקתה במחלת נפש ומאושפזת לפרקים בבית חולים פסיכיאטרי. אביה, מקס אלכסנדרוביץ', נספה בשואה בשנת 1941, חמישה חודשים לפני שנולדה. בשל מצבה הנפשי של אמה נשלחה אביה להתחנך בפנימייה, כשהיא מקווה שיום יבוא ואמה תשוחרר מבית החולים ותבוא לקחת אותה, כדי שהן תוכלנה להיות שוב ביחד.

בקיץ 1951 זה קרה. אביה עמדה על הבמה במסיבת סוף שנה והתחילה לשיר את הבית הראשון בשיר "אגדה", כשמרחוק ראתה להפתעתה את אמה. חנוקה מהתרגשות לא הצליחה אביה להמשיך לשיר והפכה למושא לעג של חברותיה לכיתה. אמה, שמגיעה אל מאחורי הקלעים, גוערת בה על הפקשוש ומבחינה בכך שלבתה יש כינים. היא מחליטה לקחת אותה מהפנימייה ולהתגורר איתה בצריף הדל במושבה הקטנה פתח תקווה. בצריף גוזזת אמה את שערותיה וקושרת מטפחת לראשה. ילדי המושבה המבחינים בשיער הקצוץ שמים את אביה ללעג ולקלס, והם מכנים אותה: "קירחת". גם האם, שהשואה הותירה צלקות בנפשה, זוכה לכינויי גנאי מצד ילדי השכונה, המכנים אותה "פרטיזונכה" ו"משוגעת".

הסרט מתאר את מערכת היחסים המורכבת בין אביה לאמה, ובין אביה לתושבי המושבה וכן את תקוותה הדמיונית שאבא שלה לא מת אלא הוא למעשה השכן מהבית ליד. בסוף הסרט אמה של אביה נלקחת שוב לבית החולים הפסיכיאטרי ואביה חוזרת לפנימייה. בשנה הבאה אמה כבר לא תבוא לביקור.

"לא כל סרט צריך להסתיים בסוף טוב", טוענת אלמגור. "לאביה לא היה קל בחיים, אבל הנה היא הפכה להיות אני ויצאתי בסופו של דבר מהמקום הנמוך והקמתי משפחה ובניתי קריירה. יש סיכוי לכולם".

שפל המדרגה

בשנת 1985, אחרי 30 שנות קריירה, הרגישה אלמגור שימי הזוהר שלה מאחוריה. היא הייתה בת 47, ובמשך קרוב לשש שנים ישבה כמעט מובטלת בביתה. "נגעתי ברצפה, הייתי בשפל המדרגה", היא מספרת, "מצאתי את עצמי במצב נפשי ומקצועי קשה מנשוא והרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. הייתי חייבת לעסוק במשהו כדי לא להשתגע".

בדיוק מהמקום הנמוך הזה מצאה אלמגור ניצוצות של ישועה. "ערב אחד לקחתי מחברת שורות מהמגירה של בתי הגר ובלילתכנן או לחשוב, כתבתי את סיפור חיי. הרגשתי שאני 'מקיאה' משהו שהיה נצור בתוכי הרבה שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת כתבתי".

את מה שכתבה באותו ערב לא העזה אלמגור לקרוא, אלא תכננה להשליך לפח. "באותו לילה בעלי, יעקב אגמון, חזר מאוחר הביתה וראה שכל הניירות שכתבתי מפוזרים על שולחן הכתיבה. הוא שאל אותי: 'מה כל הניירות האלה?'. אמרתי לו שזה כלום. הוא ידע שאני במצב קשה והתעקש שאקריא לו את מה שכתבתי. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצדו עשיתי זאת, והוא היה נרגש מאוד. למחרת הוא המליץ לי לפנות לנירה הראל מהוצאת עם עובד, שבעבר ביקשה ממני לכתוב ספר ילדים אבל דחיתי את ההצעה כי חשבתי לעצמי: 'מה לי ולילדים?!'. צלצלתי לנירה וקבעתי לנו פגישה אצלי בבית".

אותה פגישה חסרת ציפיות עם הראל שינתה את חייה של אלמגור מן הקצה אל הקצה. "נירה ישבה אצלי בסלון והקראתי לה את מה שכתבתי, לא לפני שלקחתי 10 מ"ג וליום ושקשקתי מחששות והתרגשות. כשסיימתי לקרוא, היא אמרה לי בקול נרגש: 'אני רוצה את זה אצלי'. היא לקחה את הניירות המפוזרים, וכעבור חמישה חודשים זה היה על המדפים".

הספר שנולד מדפיה המפוזרים של אלמגור נקרא "הקיץ של אביה". "לא תכננתי לכתוב את הספר, אתה מוכרח להבין", היא מבהירה. "הייתי אומנם קשורה לתסריטים בעבר, אבל בעיקר ציירתי אותם בעל פה ותסריטאים כתבו מה שאמרתי, אבל בעצמי - מעולם לא כתבתי עד אותו רגע".


הקיץ של אביה. צלם : ראובן קסטרו הקיץ של אביה. צלם : ראובן קסטרו


כתיבת הספר ריפאה מעט את נפשך?
"ממש לא. אבל לראשונה מצאתי שאני מתחילה לחיות בשלום בתוך העור של עצמי. בגיל בוגר יחסית יצא ממני סיפור של קיץ אחד שהשפיע על חיי".

מדוע החלטת לקרוא לילדה בספר אביה ולא גילה?
"כשאמא שלי הלכה ללדת, היא כבר הייתה אלמנה גלמודה. איש לא ליווה אותה ואיש לא חיכה לדעת מה נולד. כשיצאתי לאוויר העולם, היא רצתה לקרוא לי מקס, על שם אבי שנהרג. האחיות בבית החולים אמרו לה שמקס זה שם של גבר ושאם הייתי בן, היא יכלה לקרוא לי 'אבי', מלשון אבא שלי. מכיוון שנולדה בת, הן המליצו לקרוא לי 'אביה'. אמא אהבה את השם אבל אמרה לאחיות שבכל פעם שתקרא לי בשם זה היא תיזכר בבעלה שנהרג ותבכה. היא רצתה שמחה בחיים, ומכיוון שגילה זה שמחה היא החליטה לקרוא לי כך. בחרתי בשם הדמות 'אביה' ולא 'גילה' כאזכור לאבי ולמקומו בחיי ובחייה של אמי".

מלבד השם הפרטי של גיבורת הספר, השוני הנוסף בין סיפורה האמיתי של גילה לבין אביה הוא גורלו של האב. מקס אלכסנדרוביץ', אבא של גילה, היה שוטר במשטרה הבריטית ונרצח בחיפה ב–30 במרץ 1939 על ידי צלף ערבי. בסרט מספרת הניה כי האב נהרג על ידי הנאצים ב–1941. "יש שינויים קלים בין הספר למציאות, כי צריך לפנות לקהל מסוים ולהביא קצת פיקציה", מסבירה אלמגור, "אבל השינויים מינוריים והסוף הוא אותו סוף עצוב.

"רגע לפני שהספר ירד לדפוס, נירה הראל שאלה אותי אם אולי בכל זאת אתן תקווה לילדה. אמרתי לה: 'לא. גם לי לא היה סיכוי והנה אני מבוגרת, אני עומדת על הרגליים. ילדים צריכים להבין שיש ילדים שלא היה להם סיכוי כמעט והם בנו עצמם מתוך הכאוס והג'יפה של החיים. החיים הם לא פיקניק'. נירה הסכימה איתי והתנצלה. הקסם של הספר שהוא לא מתייפייף. זה סיפור מעגלי שמתחיל במוסד ונגמר במוסד. זה זיכרון הילדות שלי, וזו אמא שלי".

עם צאתו זכה הספר להצלחה רבה, וכבר אז החל להתגבש במוחה של אלמגור הרעיון לעבדו לסרט. "רגע לפני שהספר יצא לאור וקראתי לראשונה את מה שכתבתי, היה ברור שיש לי פה סרט. זה כתוב מאוד קולנועי בגלל הראייה הקולנועית שלי. הסצינות בספר מאוד ברורות כמו בסרט וגם הדמויות עגולות. הביקורות היללו את הספר, ואחת מהן ריגשה מאוד: מבקרת כתבה שהספר הוא גם לילדים וגם למבוגרים. זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לבקש כסופרת וכיוצרת".

בחזרה לעבר

עוד לפני שעבדה על התסריט, אלמגור מצאה את עצמה לראשונה בחייה בהצגת יחיד בתיאטרון המבוססת על סיפורה האישי. "נעם סמל, שניהל אז את תיאטרון חיפה, לא הניח לי לנפשי: הוא רצה הצגת יחיד שלי המבוססת על הספר. בהתחלה חשבתי שהשתגע, אבל הוא התעקש ושכנע אותי. עשיתי הצגת יחיד לא לפני שהעמדתי לו תנאים לגבי הצוות שאני רוצה לעבוד עמו. בחרתי גם שלא יהיו שום יחסי ציבור להצגה".

לאחר שנענה לדרישותיה, ב–1987 עלתה הצגת היחיד "הקיץ של אביה", ולדבריה עוד באותו יום הייתה סולד אאוט. "כל הכרטיסים נמכרו תוך שעה", מתגאה אלמגור. "בהמשך הוסיפו עוד ועוד הצגות וממועדון תיאטרון חיפה הפצפון עברתי לאולמות גדולים והתחלתי להופיע בכל הארץ ובעולם".

בעוד הספר נמכר כלחמניות טריות והקהל נוהר בהמוניו לתיאטרון, החלה אלמגור במרוץ לסרט. המשימה הראשונה: למצוא מפיק. "פניתי לבעלי אגמון שיפיק את הסרט, אבל באותה תקופה הוא היה עסוק מאוד ואמר לי בספונטניות: 'אני רוצה שאת תפיקי את הסרט'. אמרתי לו שמעולם לא הפקתי סרט, אני לא יודעת איך, אז הוא אמר לי לקחת איתי לדרך את מי שאני מאמינה שיוכל לעשות איתי את זה. פניתי לאיתן אבן שעבדתי איתו קודם לכן על איזה סרט אמריקאי והוא מצא חן בעיני, והחלטנו לצאת יחד לדרך".

"ב–1986 הפקתי סרט הוליוודי בשם 'Every Time We Say Goodbye', שביים משה מזרחי וכיכב בו טום הנקס", משחזר אבן, "לגילה היה תפקיד די חשוב בסרט. זה היה כשהיא בדיוק סיימה את השנים הקשות שלה. כמה חודשים לאחר שסיימנו לעבוד על הסרט, גילה צלצלה והזמינה אותי לראות את הצגת היחיד שלה בתיאטרון. כשנגמרה ההצגה ישבנו מאחורי הקלעים ואמרתי לה: 'את חייבת לעשות מזה סרט'. היא אמרה: 'לשם כך בדיוק הזמנתי אותך'. קראנו את המחשבות זה של זו".

גילה אלמגור. צלם : אריק סולטןגילה אלמגור. צלם : אריק סולטן


אלמגור נתנה לאבן לקרוא את הספר ואת התסריט הראשוני. "אמרתי לה שזה 'בסדר', אבל בשביל סרט זה לא מספיק ודורש המון שיפוצים", הוא מגלה, "ואז החלטנו לחפש תסריטאי שיעזור לה. עברנו לא מעט תסריטאים עד שהגענו לתסריטאי ולבמאי הצעיר חיים בוזגלו, שהיה באותו ראש שלנו".

"עד היום לא קראתי את הספר", מגלה בוזגלו. "בתקופה שגילה רצה עם הצגת היחיד חזרתי לארץ לאחר 11 שנות מגורים בפריז והייתי עם סרט חדש ביד: 'נישואים פיקטיביים'. מישהו סיפר עלי לגילה, ובשיחה הראשונה שלנו היא התוודתה שהיא הייתה בתקופה לא טובה בחייה וחשבה שכבר לא רוצים אותה. תוך כדי השיחה היא סיפרה לי את סיפור חייה וקבענו להיפגש. במשך חצי שנה נפגשנו פעמיים בשבוע כדי לכתוב יחד את התסריט.

"זה קרה בבית של גילה, עם נביחות הכלבים ברקע והנשמה והכישרון הגדולים שלה. הייתה בינינו כימיה טובה. העבודה על התסריט הייתה סוג של חזרה לעבר עבורי, שילוב בין הסיפור האמיתי של אמא שלה עם הפיקציה שרצינו לעשות בסוף. ברגע שסיימנו את התסריט - הסתיים חלקי בסרט".

כשהתסריט המוכן בידיה, תרה אלמגור אחר במאי לסרט המתהווה. "האדם הראשון שחשבתי עליו היה הבמאי הבריטי קן לואץ', אך לא העזתי לפנות אליו. באותה תקופה ראיתי את הסרט 'שתי אצבעות מצידון' של הבמאי אלי כהן. בסרט הייתה סצינה שבה ילד לבנוני הולך שמאל–ימין לצד חיילים ישראלים. זו סצינה שמעטים שמו לב אליה, אבל אמרתי לעצמי שמי שחשב עליה מתאים לי בדיוק בשביל לביים את הסרט, וכך פניתי אל אלי כהן".

"בעקבות פנייתה של גילה, קראתי את הספר והוא מיד העלה בי תמונות מהילדות האמיתית שלי", נזכר כהן. "גילה ואני בני אותו דור ואף שיחקנו יחד לפני כן בקאמרי בהצגה 'הפטנט'. היו הרבה נקודות משיקות ומשותפות בין זיכרונות הילדות שלנו. קריאת הספר הייתה עבורי כמו פגישה עם מישהו מוכר. חשבתי שהספר עוסק יותר מדי בילדה והאם ושיש צורך להרחיב את המנעד של הסיפור".

הילדה הזו היא אני

התקציב שעמד לרשותם היה די זעום: 400 אלף שקל. "זה אפילו לא מספיק לפרסומת", צוחקת אלמגור, "אבל זה מה שהיה והחלטנו להפיק את המיטב מזה". לעומתה, אלי כהן ראה בתקציב די והותר. "התקציב אומנם היה נמוך, אבל יחסית ל'שתי אצבעות מצידון', שהתקציב בו היה כמעט אפסי, התקציב ב'הקיץ של אביה' היה כמו לוקסוס עבורי", הוא אומר, "זה היה הסרט המסחרי הראשון שעשיתי".

הקושי העיקרי בעיני אלמגור וכהן היה הליהוק, בעיקר של הילדה שתגלם את אביה. "זה היה תהליך ארוך ומייגע", אומר כהן, "ראינו מאות בנות, ומתוכן היו רק חמש אופציונליות, אבל גם לגביהן הטלנו ספק. ידענו שעל בחירת אותה ילדה הסרט יכול ליפול או להצליח".

"עשינו מבחנים והדגשנו בפירוש שאנחנו מחפשים ילדה בגילים שבין שמונה וחצי ל–11, בהירת עור עם עיניים חומות כהות. באו בלונדיניות עם עיניים כחולות, רזות, שמנות ואפילו בנות 14", נזכרת אלמגור, "אני זוכרת שלא רצינו לפגוע בהן כי לא התאימו לנו מבחינת הטייפ קאסט, אז הפחדנו אותן קצת באומרנו שהן צריכות לגלח את הראש ולהסתובב עם קרחת, כדי שיירתעו ולא ירצו את התפקיד".

אלמגור נזכרת שבמשך חודשיים שלמים ניסתה למצוא את הילדה הנכספת. "אלי כבר אמר לי לחשוב על ה–second best. אמרתי לו שאם אני לא מוצאת את הילדה שאני מחפשת, אז אין סרט. התעקשתי להמשיך לחפש, כי האמנתי שבסוף אמצא את הילדה שהייתי. ואז הכרזנו שוב על אודישנים. זה היה ביום שישי בצהריים המאוחרים, רגע לפני כניסת השבת. היינו מיואשים. נותרו שלוש בנות: שתיים שלא היו מתאימות בכלל ואחת שנראתה לי כמו טיפת דיו. היא הייתה כל כך כהה ושזופה. אבל לא היה לנו נעים לשלוח אותה הביתה, אז עשינו לה אודישן. היא גרה מטר וחצי מהסט והיה לה שם מוזר: קאיפו כהן.

הקיץ של אביה. ניקול דה קסטרו, יח"צ הקיץ של אביה. ניקול דה קסטרו, יח"צ


"קאיפו נכנסה עם שערה הארוך ואמרנו לה: 'את יודעת שנצטרך לקצץ לך את השיער', והיא אמרה: 'ודאי! קראתי את הספר!'. היא הייתה מאוד שנונה וחכמה, הייתה יפה ומלאת אופי מדהים והייתה נעולה על התפקיד. המלהקת רותי ארגוב הביאה את קאיפו לאודישן, ואני עד היום אסירת תודה לה".
"קאיפו הייתה האחרונה שהגיעה להיבחן, ממש בדקה ה–90", מוסיף כהן, "אני חייב להודות שבהתחלה היא מאוד לא הרשימה אותי. היא לא נראתה אביה. אני זוכר שנתתי לה לעשות מונולוג של צ'כוב כאימפרוביזציה, והיא הייתה פשוט מדהימה ועשתה זאת בצורה יוצאת דופן. פתאום, כמו מכת ברק, היא הכתה בנו וידענו שמצאנו את הילדה שלנו וזהו".

קאיפו - שפירוש שמה הוא אלכוהול שמפיקים באפריקה משורש של עץ - הייתה בת 9 בזמן הצילומים. "היא סחבה איתה סיפור חיים קשה כבר מילדותה, ולכן הייתה דומה לי גם באופי של מי שהייתי בגילה", אומרת אלמגור. "דאגתי לה כמו הבת שלי. לקחתי מישהי שתשמור עליה: שתדאג שהיא תנוח, שתקרא, שתישן. סידרנו לה מקום לשהות בו בין הצילומים והתייחסנו אליה כמו לבת משפחה. לפעמים הייתי רואה אותה ואומרת לעצמי: איך יכול להיות שהילדה הזו נשלחה אלי מהשמיים?".

בדיוק כמו שדמיינה

בזמן שקאיפו נכנסה לתפקיד הילדה, אלמגור גילמה את דמותה של אמה, שנפטרה זמן קצר לפני הצילומים. "אמי קראה את הספר והתרגשה מאוד, היא רק התלוננה שהוא קצר מדי. את הסרט לצערי לא זכתה לראות".

איך הרגשת כשגילמת את דמותה של אמך?
"נכנסתי לתפקיד עם קו מנחה שאני שחקנית ושקיבלתי לידי תסריט שיש בו תפקיד נפלא לשחקנית. אני מכירה את האישה הזו טוב מאוד ולא צריכה לעשות עליה תחקיר כמו שאני תמיד עושה לפני תפקיד. ויש לי במאי שהשבעתי אותו שלא יהסס להעיר לי כשאני עושה משהו לא בסדר.

"אני חושבת שעצם העובדה שלא ניסיתי לייפות את האישה והשארתי את הרגעים האותנטיים שלה כאישה שהיא גם מפחידה ואלימה ומכוערת וגם יפה ורגישה וכמעט מלאכית לרגע - סייעה לי לגלם אותה הכי קרוב לאדם המדהים שהיא הייתה, וזו זכות גדולה. בכלל, כמה שחקנים זוכים לבנות כמעט אחד לאחד פרק מחייהם שיש ילדה שמגלמת אותם והם מגלמים את אמא שלהם? יכולתי להסתכל על החיים שלי מהצד".

מי שגילמו את שאר ילדי המושבה הגיעו לאודישן דרך מודעה בעיתון ילדים, וגם אותם בחרה אלמגור בקפידה. רותי ויסנביק שאולי, כיום עורכת דין, גילמה את מאשה גנץ, בת השכנים שלמדה כינור ומי שאביה ניסתה להתחבר אליה כי חשבה בשוגג שהיא אחותה למחצה. "פורסמה מודעה בעיתון 'כולנו', וכל מי שהיה מנוי יכול היה לגשת לאודישן", משחזרת ויסנביק. "חיכיתי בתור בין המון ילדים, ובמקרה גילה עברה. היא שאלה אותי איך קוראים לי ושלפה אותי מהתור היישר אל אלי כהן וקיבלתי מיד את התפקיד. כנראה נראיתי בדיוק כמו שהיא דמיינה".

חיים בוזגלו. צלם : ראובן קסטרו חיים בוזגלו. צלם : ראובן קסטרו


השחקנית אביטל דיקר גילמה בסרט את מאיה אברמסון, המורה למחול בת ה–20 שמתנהגת בגסות אל אביה. "זו הייתה חוויה לגלם דמות שהיא קיצונית ורחוקה מאוד ממני", מודה דיקר, "בזמן צילומי הסרט הייתי סטודנטית למשחק, והסרט נתן פוש ראשוני מעולה לקריירה המקצועית שלי".

הדמות הבוגרת היחידה שלא הגיעה מעולם המשחק לסרט הייתה זו של הסופר סולי גנור, שקיבל את תפקידו של הרופא ד"ר אנגל רק בשל הקשר שלו לשואה. "כתבתי מספר ספרים על חוויותי כניצול שואה, וגילה קראה אחד מהם, צלצלה אלי ושאלה אם אני מעוניין להשתתף בסרט וכך התגלגלתי לשם", הוא אומר. "זה הסרט הראשון והאחרון שלי".

"גילה ואלי היו פדנטיים מאוד", מספרת אריאלה רובינוביץ' מיניאלי, שגילמה את פועה, המחנכת של אביה בפנימייה. "הם דרשו שאומר משהו בפולנית, ומשום שלא ידעתי את השפה הם שלחו אותי ללמוד את ההגייה הנכונה. בסוף הסצינה הזו נגנזה".

מי שדיבר בפולנית ואף זימר בשפה היה השחקן יעקב איילי, שגילם את דמותו של אלתר, ניצול שואה ומכר של הניה שמופיע לילה אחד בביתה. "הגעתי לתפקיד די במקרה", הוא מגלה. "גילה ניגשה אלי בפרמיירה של 'מאחורי הסורגים', הסרט שבו שיחקתי, ואמרה שהיא יוצרת סרט ותופרת לי תפקיד שלא מופיע בספר. התנאי היחיד שלה היה שאלמד לשיר ולדבר בפולנית. היא שלחה אותי לקריין עמיקם גורביץ', שילמד אותי לומר את המשפטים בפולנית ולשיר את השיר שהוא זכר מילדותו. גילה הייתה מאוד פדנטית בשחזור הילדות שלה בסרט".

שחקנים נוספים שלוהקו לסרט היו רמי ברוך בתפקיד חיים אלטמן, המוכר מהמכולת וסנדרה שדה, באחד מתפקידיה הקולנועיים הראשונים. "התפקיד שלי הוצע בתחילה לעדנה פלידל הנערצת, אך היא סירבה לבצע אותו כי הוא היה קטן מדי", נזכרת שדה. "אז גילה פנתה אלי ושאלה אם אני מוכנה לבצע אותו והסכמתי מיד בלי לקרוא את התסריט. התרגשתי לעמוד ליד גילה אלמגור שהערצתי כל כך".

גם לכבוד הבמאי היה תפקיד בסרט. כהן גילם את השכן מקס גנץ המחזר אחר הניה ובשל כך אביה משוכנעת כי הוא אביה הביולוגי. "סגרנו עם שחקן מוכר לגלם את התפקיד של מקס, אבל הוא התחרט ברגע האחרון ולא היה לנו זמן לחפש שחקן מחליף אז גילמתי את מקס", מסביר כהן.

שקט היה שקט

לאחר בחירת הקאסט חיפשה אלמגור את הלוקיישן ההולם לצילום הסרט. "רציתי לצלם את הסרט ברחוב נחלת צבי בפתח תקווה, היכן שהיה ממוקם הצריף האמיתי שלי ושל אמא שלי. לצערי, המקום כל כך השתנה ולא דמה למה שהיה, אז לא היה ריאלי לצלם שם", היא מספרת. "המשכנו לחפש והגענו לשכונת כפר אברהם בפתח תקווה, שהזכירה את המושבה שבה גדלתי.

"פניתי לתושבי השכונה, וביקשתי מהם שייתנו לי שישה שבועות לצלם את הסרט בשכונה. ביקשתי מהם שיאשרו לי לכסות את הכביש בחול לצורך הצילומים, שיאפשרו לי לבנות צריף קטן ושיוציאו מהבוידעם כל דבר ישן שהיה אצלם. בתמורה הבטחתי שהם יהיו אורחי הכבוד שלי בסרט ויוזמנו להקרנת הבכורה. למזלי הם הסכימו ושיתפו פעולה בצורה מדהימה: שקט היה שקט, הם הביאו אביזרים ישנים, התייצבו כניצבים בעת הצורך וגם עיריית פתח תקווה עזרה בהפקה".

שחזור הצריף היה כל כך מדויק, עד כי אלמגור נזכרת שתושבי העיר היו בטוחים שמדובר בצריף היסטורי לשימור. "אנשים התייחסו אליו כאל שריד מהימים הראשונים של העיר, ובמהלך הצילומים הגיעו רבים לראות אותו. לא קלקלתי להם את הסיפור, אבל זה היה משעשע".

"בגלל התקציב הנמוך ותחושת החשיבות של הסרט, הצטמצמנו מבחינת אוכל ואיפור, ואתה יודע איפה היה חדר האומנים? באוטובוס קטן, נטוש ורעוע ליד הסט", משחזר השחקן יוסי קאנץ, שגילם את הירקן. "אסור היה לנו ללכלך את הבגדים, כי לא היה תקציב לבגדים חלופיים. האווירה על הסרט הייתה של צנע, אבל זה חלק מהקסם וידענו שהמטרה מקדשת את האמצעים".

לא רק הלוקיישן היה אותנטי, כהן ואלמגור דאגו שהתפאורה והלבוש יהיו העתק מדויק של ראשית שנות ה–50. "אף פיסת בד לא הייתה סינתטית, הכל כותנה בדיוק כפי שהיה אז", מציינת אלמגור ומשבחת את מעצבת התלבושות רונה דורון, "שעשתה עבודה נפלאה".

הקיץ של אביה, גילה אמגור והבמאי אלי כהן. צלם : צביקה ישראלי הקיץ של אביה, גילה אמגור והבמאי אלי כהן. צלם : צביקה ישראלי


"כל מה שגילה לבשה היה ברובו אותנטי", נזכרת דורון. "הדברים המעטים שתפרתי בידי היו השמלות שלה בסרט. כשהיא לבשה את השמלה בסצינת ה'מומולדת' היא אמרה לי: 'לאמא שלי הייתה שמלה בדיוק כזאת!'. למדתי המון לקראת הסרט כדי לשחזר את התקופה בדיוק".

אחת ההברקות של דורון בתחום האביזרים לסרט הייתה המטפחת הלבנה שחבשה קאיפו בסצינת יום ההולדת והפכה לאחד מסמליו. "תפרתי לקאיפו מטפחת שקשרתי בצורה כביכול מרושלת, וזה הפך לאחד הדברים האייקונים בסרט. לא חשבתי שהיא תיכנס לפנתיאון".

החיקוי האותנטי הנוסף בסרט הייתה טכניקת הצילום. "השקענו מחשבה והחלטה בסיסית לגבי הצבע של הפילם", אומר כהן, "חיפשנו צבע שיתאים לתקופה ההיא, והצלם דוד גורפינקל הגה את הצבע שמופיע בסרט, שתרם לא מעט לרוח התקופה".

צילומי הסרט ארכו כתשעה חודשים באווירה נעימה, חמה ומשפחתית. אם כי היו מספר סצינות קשות במיוחד. "כמעט נהרגתי על הסט", מצהיר סולי גנור. "בסצינה שבה אביה קוראת לד"ר אנגל לבוא להציל את אמא שלה שהשתגעה, הייתי אמור לנסוע לצריף ברכב, רנטה אמיתית משנות ה–50. רק שהרכב היה כל כך מיושן, שהברקסים לא עבדו והאוטו לא עצר אלא המשיך לנסוע עד שכמעט נתקלתי בעמוד. למזלי, בשנייה האחרונה הצלחתי לעצור אותו".
וכשהדוקטור הגיע לצריף, הוא הזריק זריקת הרגעה להניה, לא לפני שעבר הכנה רצינית לכך. "גילה שלחה אותי לקורס עזרה ראשונה כדי ללמוד איך מזריקים זריקה", אומר גנור. "הם שמו לב לכל פרט".

כהן נזכר בסצינה שבה קאיפו ניגשת לביתו של הדוקטור והכלבים נובחים עליה. "קאיפו לרוב הייתה ממושמעת וידעה בדיוק מה צריך לעשות, אבל בסצינה של הכלבים היא נעצרה. הייתי צריך לבקש מגילה שתדבר איתה ותרגיע אותה ותגדיר לה בדיוק איך היא רוצה שהסצינה תיראה".

"סיפרתי לקאיפו בדיוק מה שקרה לי בילדות, רק שבמציאות זה היה עם דם, כאב וצרחות", מוסיפה אלמגור. "קאיפו נסערה ואז קמה ועשתה את הסצינה כמו שקרתה במציאות. אבל הסצינה הכי קשה עבורי הייתה גזיזת השערות. באמת גזזתי לקאיפו את השערות, ותגובותיה בסרט הן התגובות האמיתיות שלה. רצינו שהכל יהיה אמיתי, להוציא את הרגש כמו שהוא במציאות".

מתוך רצון להיות נאמנים ככל האפשר למתרחש במציאות, גם לא יידעו מראש את קאיפו בכך שהיא עומדת לחטוף סטירה מצלצלת מאלמגור. "אלי לא הזהיר אותה, וכך קיבל תגובה אמיתית", מגלה אלמגור, וכהן מסביר: "חרגתי קצת מהמוסכמות, כי ידעתי שלפעמים צריך לדחוף את הדמויות להוציא את המשחק האמיתי. תמיד אמרתי לקאיפו שהיא יכולה לעשות את הסצינות יותר טוב, רק כדי שהיא תהיה מושלמת ולא רק מצוינת".

"זה כאב", אמרה קאיפו באחד הראיונות הבודדים שהעניקה בבגרותה. "וזה צרב גם מבחינה נפשית. זאת אומרת, ממש צרב. עד היום".

1,200 מחיאות כפיים

ב–15 ביולי 1988 הוקרן הסרט לראשונה. הקהל התרגש, אבל המבקרים לא התלהבו, בלשון המעטה. "דיברו על המבטא הפולני שבו גילמתי את אמא שלי. מה רצו שאדבר, במבטא צברי? לאמא שלי היה מבטא", מתרעמת אלמגור גם בחלוף עשורים. "די, אני לא רוצה להתייחס לביקורות השטותיות שכתבו על הסרט. ברגע שקיבלנו את פרס דוב הכסף, כל העיתונאים והמבקרים שקטלו את הסרט רצו להיות חברים שלי. ההצלחה בחו"ל הביאה לו את ההצלחה הרבה בארץ". "המבקרים בארץ קטלו את הסרט, כי היה להם משהו אישי נגד גילה ולא נגד הסרט", מנמק איתן אבן. "הם היו קטנוניים".

200 אלף כרטיסים נמכרו בארץ, כשיצא הסרט לאקרנים. "הצלחה מתונה", אומר כהן. "הוא לא היה הצלחה מסחרית מסחררת אבל גם לא כישלון. רק במרוצת השנים הוא קיבל את המקום הראוי לו, ובצדק".

אגב, פרס דוב הכסף מונח עד היום על פסנתר בסלון של אלמגור. "זו הגאווה שלי. הפרס הוא לא רק בשבילי, הוא גם בשביל אמא שלי וכל הילדים שכמוני היו חסרי סיכוי ובכל זאת הצליחו להיבנות מהמקום הכי נמוך".

מה לדעתך סוד ההצלחה של "הקיץ של אביה"?
אלמגור: "זה סיפור אמיתי, וזה מה שנגע אולי לאנשים. הספר והסרט עדיין נלמדים בבתי ספר, וסטודנטים כותבים עליהם עבודות. עד היום אני מדי פעם נוסעת בעולם ומשחקת את הצגת היחיד 'הקיץ של אביה', וזו מתנה גדולה ומרגשת עבורי".

כהן: "ככל שהסרט הזה היה יותר רגשי, הוא היה יותר אמין גם מבחינת הנראות שלו. הסרט תיאר תהליך התבגרות שכולם מזדהים איתו בכל העולם: המעבר מילדות לנעורים".

בוזגלו: "זה סיפור קשה שקל להזדהות איתו. יחסים בין אמא לבת ומציאות קשה של אמא חולה. הסרט עובד רגשית חזק מאוד. קאיפו כילדה קורעת את המסך וצובטת את הלב. היא הייתה מהפנטת".

רמי ברוך: "זה המבוע שפרץ מגילה, שהיטיבה לספר ולהיחשף בצורה טוטאלית. היא פשפשה עמוק בקרביה והוציאה את הסיפור הזה, ואני חושב שהנגיעה האמיצה שלה בסיפור הפרטי נגע יותר עמוק בקהל".

אבן: "כשיש סרט אמיתי שמגולל סיפור אמיתי וכולל קאסט נהדר ואנשים מוכשרים - זה נוגע בול בלב של הקהל".

גילה אלמגור. צלם : פיני סילוק גילה אלמגור. צלם : פיני סילוק


את יום ההולדת 10 אלמגור לא יכולה לשכוח, כמובן, אבל גם את 22 ביולי 1989, יום הולדתה ה–50, היא תזכור לנצח, והפעם מסיבה טובה. "הגעתי עם הסרט לפסטיבל הסרטים בסן פרנסיסקו, כשבתי הגר מלווה אותי", היא מספרת. "היה שם קהל שמילא את האולם, 1,200 מקומות ישיבה. אחרי ההקרנה השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה איך אני חוגגת את יום ההולדת שלי. השבתי להם שאני לא חוגגת ימי הולדת מאז, ופתאום 1,200 איש קמו והתחילו לשיר לי 'יום הולדת שמח' ולמחוא כפיים. בכיתי מהתרגשות. זה היה יום ההולדת היפה בחיי".

החיים שלי בסרט

בשנת 1992 יצא ספרה השני של אלמגור "עץ הדומים תפוס", שמתאר את חוויותיה כנערה בכפר הנוער הדסים. "אחרי 'הקיץ של אביה' לקח חמש שנים עד שקיבלתי אומץ לכתוב שוב", היא אומרת. "היה ברור לי שאכתוב ספר על הדסים. השנה וחצי ששהיתי שם עיצבו את מי שאני, ושם בעצם החלה ההחלמה שלי: המפגש עם ילדים ניצולי שואה והמפגש עם עבודת האדמה בקהילה החקלאית. רציתי לכתוב רומן על הדסים, ששם הגיבורה שלו הוא נירה. לא העזתי לכתוב את שמה של אביה כי לא רציתי שידברו על אביה. רק אחרי שסיימתי את הכתיבה הרגשתי שאני מוכרחה לתת לגיבורה את השם אביה, כי היא מי שאני. השם אביה מוזכר שם מעט מאוד".

הספר זכה להצלחה ועמו נולד הסרט שנושא את אותו שם. הסרט יצא בשנת 1995 בבימויו של אלי כהן, ובו גילה אלמגור מגלמת את הניה עם - איך לא? - קאיפו כהן כאביה. "לא היה לי ספק שקאיפו תמשיך לגלם את אביה בסרט. ועדיין, זה לא המשך ל'הקיץ של אביה' אלא סרט שמתאר את נעורי ומבוסס על חיי", מדגישה אלמגור.

הפעם הביקורות היללו את סרטה האוטוביוגרפי והוא אף היה מועמד לפרס אופיר לסרט העלילתי הטוב ביותר. למרות זאת הוא פחות צרוב בתודעה מ"הקיץ של אביה". "אני אוהב את 'עץ הדומים' וחושב שהייתי בו מוצלח יותר כבמאי", אומר כהן. "אבל הוא לא פגע בול בלב הצופים כמו 'הקיץ של אביה'".
ב–30 השנים שחלפו מאז "הקיץ של אביה" ביססה אלמגור את מעמדה כגברת הראשונה של התיאטרון וגם הקאסט הבוגר פנה לקריירות מקצועיות משגשגות. רק קאיפו כהן בחרה להתרחק מאור הזרקורים ולא הייתה מעוניינת להתראיין גם לכתבה זו.


קאיפו כהן. פסי גירש קאיפו כהן. פסי גירש


"עד היום קאיפו ואני בקשר טוב. לא הדוק, אבל בקשר", מגלה אלמגור, "אחרי הסרט היא נסעה ללמוד בלט בפריז וכשרצינו לצלם את 'עץ הדומים תפוס', חיכינו שתהיה לה חופשת סמסטר. תוך חודש ימים סיימנו את צילומי הסרט והיא חזרה לפריז. אחרי 'עץ הדומים' שלחתי אותה ללמוד משחק אצל הלל נאמן, והיא חזרה לשחק לאיזו תקופה קצרה. אבל אם אתה עוזב את המקצוע הזה - הוא עוזב אותך. כיום היא מלמדת יוגה ועסקה במשך כמה שנים במוצרי קוסמטיקה אורגניים. היא גרה בתל אביב ויש לה ילדים גדולים, ואני מקווה שהיא מאושרת במקום שלה בחיים כיום".

מי שסגר מעגל קטן עם קאיפו היה יעקב איילי שצירף אותה בשנת 2014 לסרטו "חלונות". "זה היה הסרט הראשון שקאיפו שיחקה בו מאז 'עץ הדומים תפוס'. צלצלתי אליה, הזכרתי לה את דמותי כאלתר, היא זכרה אותי לטובה ומיד הסכימה להשתתף בסרט. מאז היא לא שיחקה שוב, ואני מודה על הזכות שניתנה לי לעבוד איתה".

"עד היום אנשים חושבים שקאיפו היא הבת שלי בגלל שם המשפחה הזהה שלנו", אומר אלי כהן, "אפילו באתר הסרטים הבינלאומי IMDB רשום שהיא בתי, ומרוב שזו זכות ענקית עבורי שחושבים זאת - לא טרחתי לתקן את הטעות".

בראיון שהעניקה קאיפו ב–2008 סיפרה על הטראומה שגרמה לה ההשתתפות בסרט. "לא הייתי מסוגלת לראות את הסרט", אמרה אז. "רק לפני שנתיים אזרתי אומץ לצפות בו, ומהשנייה הראשונה היה בכי. זה גרם לי להתפרק. עד היום".

לא רק קאיפו אינה צופה בסרט. "קשה לי מדי לצפות בו", אומרת אלמגור. "כשאני מרצה עליו, אני נכנסת לפני ההקרנה וחוזרת בתום ההקרנה".
30 שנה חלפו מאז יצא לאקרנים "הקיץ של אביה" ונדמה שאותה ילדה שבאה ממשפחה מורכבת ומנסה להשתלב בחברה אך מוחרמת, היא בעצם אספקלריה ליחס של החברה כיום כלפי כל מי ששונה. אך כגודל העצב בסוף הסרט, כך גדולה התקווה: שבכל ילד שסובל מרקע קשה מסתתר פרח, שיבוא יום וילבלב, כפי שקרה לאלמגור.