בשנת 2009 הנהלת האקדמיה האמריקנית לקולנוע החליטה להרחיב את קטגורית הסרט הטוב ביותר ולכלול בה עשרה סרטים במקום חמישה, כפי שהיה נהוג מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת. השינוי התבצע על מנת לתת ליותר אולפנים ומפיקים הזדמנות להתהדר בסרט שמועמד לפרס האוסקר, דבר שיעזור להכנסות בקופה של אותם סרטים ובדרך עקיפה, לתעשית הקולנוע באופן כללי.

תוצר לוואי של אותה הרחבה, היה שינוי שיטת ההצבעה:  להבדיל מ-23 הקטגוריות האחרות, שבהן כל בוחר מסמן את הבחירה המועדפת עליו, בקטגורית הסרט הטוב ביותר, הוא אמור לדרג את כל הסרטים המועמדים בסדר יורד, מהסרט שהוא הכי אהב לסרט שהוא הכי פחות אהב. שיטה זאת הייתה, כנראה, בין הגורמים לכך, שבקונטרסט - חד לזוכים הצפויים והמאוד לא מפתיעים בקטגוריות האחרות (השנה למשל, כל ארבעת הזוכים בפרסי המשחק, זכו גם בפרסי הבאפטה, גלובוס הזהב, גילדת השחקנים והקריטיקס צ'וייס - ארבעת הטקסים המקדימים הנחשבים ביותר), דווקא הקטגוריה המרכזית הפכה להיות הכי בלתי צפויה.

''פרזיטים'' זוכה בפרס האוסקר 2020 (צילום: REUTERS/Mario Anzuoni)''פרזיטים'' זוכה בפרס האוסקר 2020 (צילום: REUTERS/Mario Anzuoni)

בחמש השנים האחרונות, הסרטים שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר, הם לא הסרטים שקיבלו את מירב קולות המהמרים בשבועות שלפני הטקס: בשנת 2016 זכה "ספוטלייט", כאשר דווקא "האיש שנולד מחדש" היה הפייבוריט לזכיה, שנה לאחר מכן הצליח "אור ירח" העצמאי לגבור על "לה לה לנד" ההוליוודי, ב-2018 "צורת המים" הפתיע את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" שנחשב לבעל סיכויים עדיפים ממנו, שנה שעברה "רומא" נחשב לזוכה כמעט בטוח, אך הפסיד ל"ספר ירוק" והשנה "פרזיטים" גבר על "1917" שכבר הוכתר כמנצח על ידי מרבית כלי התקשורת בימים שקדמו לטקס.

כאמור, לשיטת ההצבעה המדורגת יש, כנראה, חלק רב, אם כי לא בלעדי, בעובדת היותה של קטגורית "הסרט הטוב ביותר" כל כך בלתי צפויה בשנים האחרונות וזאת משום, שלהבדיל מבשנים קודמות, ניתן לומר שכבר לא בוחרים את הסרט הכי אהוב, אלא את הסרט הכי פחות שנוא (בכל סיבוב הצבעה מנפים את הסרט שקיבל הכי פחות הצבעות במקום הראשון באותו סיבוב, עד שמגיעים לסיבוב שבו יש סרט שקיבל יותר מ-50 אחוז מהקולות במקום הראשון והוא מוכרז כמנצח. סרט שסולדים ממנו, לא צפוי לנצח בשיטה הזאת, גם אם יש לו את תמיכת הרוב).

בראד פיט עם פסלון האוסקר (צילום: REUTERS/Mario Anzuoni)בראד פיט עם פסלון האוסקר (צילום: REUTERS/Mario Anzuoni)

האם היינו מקבלים זוכים אחרים, אם השיטה לא הייתה משתנה? כמעט בוודאות שכן, לפחות בחלק מהמקרים. האם רק שינוי השיטה הוביל לריבוי ההפתעות בקטגוריית הסרט בשנים האחרונות? כמעט בוודאות שלא, מכיוון שיש גורמים נוספים שניתן לדבר עליהם, כמו, למשל, דעת הקהל, רייטינג, הרכב החברים ויוקרתה של האקדמיה. למשל, אלמלא ההפגנות הנרחבות כנגד האקדמיה לאחר ההתעלמות משחקנים ויוצרים שחורים בטקס של 2016, אין מצב שסרט כמו "אור ירח" היה מנצח בשנה שלאחר מכן. אלמלא צורפו לאקדמיה המון חברים ממדינות זרות, על מנת ליצור גיוון בהרכבה, סביר להניח שלא היינו מקבלים שני זוכים רצופים בפרס הבימוי על סרט שאינו בשפה האנגלית, דבר שלא קרה אפילו פעם אחת לפני כן, ב-90 שנות האוסקר. אלמלא הכעס בדעת הקהל ובתקשורת בעקבות זכייתו של "ספר ירוק", שנתפס כסרט צדקני ומתנשא, על פניו של "רומא", שנתפס כאמנותי ואותנטי, סביר להניח ש"פריזטים" לא היה מתהדר השנה בתואר הסרט הראשון שאינו בשפה האנגלית, שזוכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר.

כמו כן, ישנה אפשרות שהאקדמיה רצתה להוכיח שאין לה שום בעיה עם סרטים זרים, אלא עם נטפליקס, ושאי הזכיה של "רומא" נבעה בשל היותו מופץ על ידי נטפליקס ולא בשל היותו של הסרט דובר שפה זרה, ולכן מיהרה להכתיר השנה סרט שאינו דובר אנגלית, על מנת להוכיח טיעון זה. גם שמה של קטגורית ה"סרט בשפה זרה" שונה ל"סרט הבינלאומי". זה נשמע יותר סימפטי ופחות מאיים. מי יודע, אולי גם שינוי זה תרם לזכייתו של "פרזיטים" בפרס הסרט הטוב ביותר.  

מעניין יהיה לראות, אם כך, איך יראה הטקס של השנה הבאה, ואם תהיה המשכיות להצלחה של הסרטים שאינם דוברי אנגלית, לאחר שנתיים מוצלחות במיוחד עבורם, או שהאקדמיה תסתפק בכך ותחזור לתת פרסים בעיקר לסרטים מתוצרתה. 

קייט בלאנשט, אוסקר (צילום: Ethan Miller  Getty Images)קייט בלאנשט, אוסקר (צילום: Ethan Miller Getty Images)