"בשנים האחרונות הבנתי שהתחלתי בלהיות בצד ולא באור הזרקורים ונהניתי מזה מאוד, ועכשיו זה חזר להיות נוח בשבילי", אומר אורן ברזילי, סולן להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר", שמציין היום את יום הולדתו ה־50. “אני אוהב ליזום דברים, בייחוד מופעים ופרויקטים, ואני חושב שהשלב הבא הוא שאתחיל ליזום מופעים שאני לא נמצא בהם. היוזמה יותר מעניינת אותי מלהיות על הבמה. בימים אלה אני מתעסק בהפקת שלושה מופעים כאלה שאני בכלל לא נמצא בהם, אלא יוזם ובונה אותם מאחורי הקלעים. אני רוצה להיות יותר מאחורי הקלעים. זו שאיפה עבורי. בהפקות מסוימות אני מעדיף להיות האדם שעומד בצד ומנגן בגיטרה. אז מי שמחפש גיטריסט – נא לדבר איתי. נוח לי להיות סוג של סמוראי שעומד בצד ויודע לעשות את הדבר האחד הזה וזהו".
האהבה לנגינה וליצירה בערה בברזילי עוד מנעוריו בחולון, כשהחל לכתוב שירים ולנגן בלהקות שונות. בשנת 91', כשהיה בן 17, נתקל במודעה בעיתון שפרסם המוזיקאי שי להב, ובה חיפש מוזיקאי להרכב. “הייתי בסוף התיכון ובכל בוקר הייתי מגיע לשי כדי לעבוד על שירים", נזכר ברזילי. “ככה למעשה כתבנו את שירי האלבום הראשון של הקספרים".
ההרכב, שקיבל את השם “מופע הארנבות של ד"ר קספר", הוציא אלבום בכורה בשנת 93' בהפקתו המוזיקלית של דודי לוי, וזכה להצלחה מסחררת עם להיטים כמו “בואי דינה", “הקומיקאים", “סקס", “לטיסיה" וכמובן הקאבר ל"בשמלה אדומה" של להקת הנח"ל עם פזמון מקורי. “אחי אלון אשם בקאבר הזה", אומר ברזילי. “הוא ביקש מאיתנו לבצע בהופעות קאבר לשיר הזה, אך כיוון שלא הצלחנו ללמוד לנגן את כל האקורדים, לקחנו את האקורדים שידענו, הוספנו אקורדים משלנו, וכך נוצר הקטע ‘את לא מבינה’. זה התפוצץ".
לאורך שנות ה־90 הקליטה הלהקה עוד שני אלבומים, שלדברי ברזילי זכו רק עשור לאחר מכן להצלחה מפתיעה. “’תראו אותי’ ו’אחלום לנצח’ התפרסמו רק באמצע שנות האלפיים - בזכות הפרסומות ולא מהרדיו", הוא אומר. “הרדיו לא השמיע אותנו. זה מטורף ומדהים".
אבל עדיין אתם נתפסים בתודעה כחלק בלתי נפרד מסצנת הרוק של הניינטיז.
“כי האלבום הראשון הצליח בזמן אמת, והוא גם היה אחד הראשונים מהסצנה הזו שהצליח. אומנם אני נחשב לחלק מהסצנה הזו בניינטיז, אבל לא הייתי בה באמת, הייתי צעיר מדי. בתקופה ההיא גרתי אצל ההורים והייתי בסוף התיכון. אני זוכר שנסעתי להופעות באוטובוסים ואחרי הופעה ישר חזרתי הביתה. לא היה בזה אורח חיים פרוע. היינו ילדים טובים".
כמו אח גדול
לאחר פירוקם של הקספרים בשנת 96', ברזילי הקים מספר להקות (“נורמה ג’יין", The Sugar Lights, “בין לבין"), הקליט סינגלים, אלבום סולו באנגלית ושני אלבומי סולו בעברית וחרש את הארץ במופעי סולו. “זה היה סוג של חוסר ברירה כי בשלב מסוים הקספרים כבר לא התקיימו, וזה נורא ביאס אותי כי מעולם לא רציתי להיות אמן סולו", הוא אומר. “זה לא עניין ולא מעניין אותי עד היום. הקלטתי אלבומי סולו מחוסר ברירה, כי מרגע שהלהקה לא הייתה פעילה, הייתי צריך לעשות משהו עם היצירה שלי. כשאתה מקים להקת ילדות, אז אתה יודע את מיקומך ב’חבורה’, אתה יודע שאתה עומד ליד שי והתפקיד שלך הוא לעשות ככה וככה. פתאום אומרים לך שצריך לעצור ולהתחיל הכל מחדש. אז בסדר, זה מה שעשיתי, אבל אין לי עניין בזה. היה לי מאוד נוח להיות בקספרים ולחלוק את הפרונט. אף פעם לא חיפשתי להיות כוכב".
שזה לא מובן מאליו בתעשיית המוזיקה, לוותר על האגו.
“אני חושב שאגו הוא בעיה אישית של אדם, אבל בקספרים אין דבר כזה חוסר הערכה. אנחנו מאוד עוזרים ועזרנו אחד לשני. אתן לך דוגמה: האלבום הראשון של הקספרים נכתב והוקלט ברובו בידי שי, הרבה לפני שהוא הכיר אותי, ואנחנו חולקים את הקרדיטים שם. זו הרוח של הקספרים. יש שירים שאני כתבתי או הוא כתב, והקרדיט משותף".
תן לי קוריוז מאחורי שיר שלכם.
“השיר ‘היא כל הסיפור’ נכתב בידי שי כשיר אהבה לזוגתו, וזה הפך לשיר אהבה לקספרים. שיר נוסף שכתבנו יחד הוא ‘בוקר חדש’, שמזכיר לי תקופה קשה בחיים שלי. ככל שהזמן עובר הוא רק גדל אצלנו. אבל ה־שיר, שמדהים מה שקורה איתו בכל הופעה, הוא ‘אחלום לנצח’. כשהוא יצא הוא לא זכה ליחס ולא הבנו איך זה יכול להיות. היום, כשאנחנו רק נותנים אקורד ראשון ממנו, הקהל שר אותו לבד. זה מדהים, וזה הכוח של המנונים. זה כבר לא קשור אליך".
הלהקה הקליטה עד כה שישה אלבומי אולפן, ובימים אלה נמצאת בסיבוב הופעות לרגל 30 שנה לאלבומה הראשון. היא שבה לפעילות לאורך השנים און אנד אוף לא מעט הודות לקשר המיוחד של ברזילי ולהב. “יש בין שי וביני כימיה שהיא אלוהית מבחינתי", הוא אומר. “כימיה ברמה כזו יכולה להיות הרסנית ויכולה להיות בונה. לא הייתה ולא תהיה לי כימיה אמנותית כמו שיש בין שי וביני. שי, עבורי, הוא מורי ורבי כי הכרתי אותו בגיל מאוד צעיר. הוא גדול ממני בחמש שנים, הוא לימד אותי לכתוב שירים, עזר לי לסגור פינות של שירים, עזר לי להתגבר על פחד במה. הוא היה איתי בכל השלבים הכי משמעותיים שלי בתור אמן. הוא אחי הגדול ואני אוהב אותו ומפחד ממנו כמו מאח גדול. יש כימיה מטורפת וכבוד הדדי. הדברים האלו גם גרמו לכל המשברים; לא היו לנו חילוקי דעות אמנותיים כמעט אף פעם, אלא משברים שקורים בכל משפחה. זר לא יבין את זה, אבל משפחה זו משפחה והאהבה שלנו עצומה".
הגעת כבר לשלב שאומרים לך: “גדלנו עליך"?
“כן, מזמן, אנשים יותר מבוגרים ממני אומרים לי את זה, וזה סבבה לי".
אתה מרגיש החמצה בקריירה?
“כן, בטח, אבל זה לא נכון לדבר על זה כי כשאתה מגיע להישגים אתה צריך להגיד תודה. יש דברים שאני קצת מתבאס עליהם. אני לא חושב שיש אדם שלא מרגיש החמצות. בתור אחד שאוהב לקרוא ספרי היסטוריה, אני קורא על אנשים שעושים דברים לא נכונים ואומר לעצמי: ‘לי זה לא יקרה’. ואז אתה עושה בדיוק את אותה טעות. לטעות זה אנושי".
שטחים אפורים
בימים אלה עסוק ברזילי בכמה פרויקטים במקביל: מופע 30 השנה לקספרים, מופע משותף עם אשכול נבו שנקרא “כל מה שאני רוצה", עבודה על המופע השני והמחודש של “הנשמות של רמלה" עם יעל פוליאקוב ועופר חיון, ועוד. ב־2016 עשה ברזילי גיחה למסך הקטן כשהשתתף בתוכנית הריאליטי “מחוברים +".
היית חוזר היום לריאליטי?
“ממש לא. רק כשסיימנו את ‘מחוברים’ והתחילו להקרין את זה, הבנתי את האפקט של ריאליטי וזה מטורף. תוכנית ששודרה בפריים־טיים עשתה בזמן קצר פי 200 יותר ממה ש־25 שנות קריירה עשו. פתאום אתה הולך ברחוב ואנשים אומרים לך שהם גדלו עליך ולוח ההופעות מתמלא. אז אתה שואל את עצמך: ‘איפה הייתם לפני?’. אתה לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה: או שאתה מחבק את זה או שאתה עוזב את זה. אני באמת לא מבין בזה, אז זה לא משהו שבא לי לעשות".
אתה לא נוהג להתבטא בענייני פוליטיקה. מדוע?
“אני פשוט מרגיש שהדעה שלי לא תשנה הרבה, ואם זה לא ישנה הרבה אז אני מעדיף לשמור אותה לעצמי. כל אחד אומר את דעתו, שזה בסדר, אבל הדעה שלי לא באמת תשנה כלום. אני גם לא מרגיש שיש צד אחד שמייצג את הצדק המושלם. זה לא שחור מול לבן. יש פה הרבה יותר שטחים אפורים מאשר שחור ולבן".
לא דיברנו עוד על אהבה וזוגיות.
“לא, לא מדברים על דברים אישיים (צוחק)".
איך אתה עם גיל 50?
“אני מרגיש בסדר גמור עם זה, אותו דבר. מבחינתי הכי חשוב להסתכל קדימה ולהרגיש שהתקדמת. אני מרגיש ככה. אני שבע רצון. עד השנה חשבתי כל הזמן מה בא לי לעשות, ועכשיו אני יותר מרגיש מה אני צריך לעשות ומה יהיה נכון לעשות כי עשיתי את מה שבא לי והתמזל מזלי והגשמתי הרבה חלומות, גם חלומות שלא חלמתי. אני מרגיש בר מזל כי בן אדם צריך להבין שיש הרבה עניין של מזל בדברים, לא משנה אם אתה טוב או לא. אני מנסה לחשוב מה נכון עבורי הלאה, מה לא עשיתי, מה חשוב לעשות ומה אני יכול לתרום לסובבים".
מהי השאיפה הבאה שלך?
“השאיפה שלי היא באמת להיות יותר מאחורי הקלעים כי זה משהו שמאוד מושך אותי. אני רוצה לעשות דברים משמעותיים. אנחנו חוגגים עכשיו הרי 30 שנה של הקספרים, והרגשתי בהופעות שעשינו משהו משמעותי, שהכנסנו קצת שמחה. יש לזה משמעות מעבר לאינטרסים האישיים. פתאום אתה קולט חשמל כזה, הרמוניה מוחלטת עם האנשים סביבך, זרים ומכרים. בשבילי יש ערך עליון בעשיית דברים עם משמעות".