אומנם למופע החדש שלו הוא קרא "חוזר", אבל אבי טולדנו (75) לא הלך לשום מקום. הוא תמיד בתמונה: כותב, מלחין, מקליט, מופיע ושר. והקהל - מחזיר לו אהבה, ולאורך שיחתנו עוצר אותו לא פעם ולא פעמיים לסלפי ולפרגון.
הביטולים לא נגמרים: המכה החדשה שספג אריאל זילבר
לא זמרת? מוכרת פרובוקציות רדודות? נועה קירל סתמה למבקרים את הפה
לא נעלם ובכל זאת - הוא חוזר. חוזר להופעות הפתוחות. "מזמן לא קיימתי הופעות פתוחות", הוא אומר. "לא רציתי להתעסק עם שיווק, מכירת כרטיסים והפקה. אהבתי שמוסדות קונים מראש את המופעים שלי ואני מגיע עם הנגנים שלי וזהו, בלי כל כאב הראש. זה היה סוג של מפלט מבחינתי. בשנים האחרונות, הודות לרשתות החברתיות, הרבה אנשים פנו אליי בפייסבוק ובאינסטגרם ואמרו שהם רוצים לראות אותי מופיע, אבל אני לא יכול להזמין אותם למופע סגור, אז אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת עצמי בידיים, להיערך למופע פתוח ולהתחדש".
טולדנו התחדש במופע שכולל את הלהיטים הידועים שלו וגם שירים חדשים ושירים מ־30 האלבומים שהוציא ושאותם לא ביצע מעולם על במה. "אני מרענן את כל העיבודים ומשלב וידיאו ארט מושקע, שמוסיף עוד נופך", הוא מתאר, "ואני גם מספר את הסיפורים מאחורי השירים, אנקדוטות מצחיקות והחוויות שחוויתי במפגשיי עם אומנים כמו שארל אזנאבור, מייקל ג'קסון ומייק ברנט. הכל בהומור ובהנאה".
בשנים האחרונות דור צעיר מגלה אותך דרך התפקיד של עמרם בסדרה "שנות ה־80". הם מגיעים גם להופעות?
"לאחרונה הופעתי באילת בכנס של העירייה עם משרד החינוך, והיה אולם מלא מורים ומורות בגילי 30־35 שידעו את מילות השירים בעל פה. זה ריגש אותי. אני לא בודק את תעודת הזהות של הקהל שלי, בשבילי כל אדם יקר וחשוב. בתקופה כל כך סוערת במדינה, אני שמח לתת לקהל שעה וחצי של אתנחתא והנאה דרך הנוסטלגיה היפה והמוזיקה".
עד כמה אתה אוהב את העובדה שאנשים ניגשים אליך ברחוב, מחמיאים לך?
"אני מחזיר לקהל אהבה בין אם זה בהופעה ובין אם זה ברחוב. תמיד הייתי בן אדם עם הרגליים על הקרקע ותמיד מסתכל לכל אחד בגובה העיניים. אתה יודע, המוטו שלי הוא שבסוף משחק שחמט, גם הפיון וגם המלכה חוזרים לאותה קופסה. אין בעיניי אנשים שחשובים יותר מאחרים, וכל אחד זכאי לקבל את הכבוד, את ההערכה, את החיבה ואת האהבה באופן שווה. אם אתה רוצה שיכבדו אותך - תכבד אחרים".
מה השתנה בגישה שלך ליצירה לאורך השנים?
"אני מושפע מהרבה זרמים מוזיקליים. למשל, בתקופה האחרונה אני שומע את השירים המוצלחים של חנן בן ארי. יש המון זמרים חדשים ומפתיעים, שעושים דברים מאוד יפים וזה מעניין ומרגש אותי".
לגדול עם הקהל
לאחרונה נכנס טולדנו לאולפן הקלטות ויצא עם שני שירים חדשים, שעליהם הוא מספר בעיניים נוצצות. השיר "אם אפגוש את אלוהים", שכתב והלחין, עתיד לצאת אחרי החגים. "זה שיר בהפקה מוזיקלית עכשווית", הוא אומר. "מגיל 17, כשהתחלתי את הקריירה, כיוונתי לקהל בן גילי, רציתי שהקהל יגדל איתי ביחד ויעשה איתי את הדרך. היום בגילי המופלג אני לא יכול לחפש את קהל הילדים ואני לא מכוון לשם. אני מכוון לאנשים שיכולים להזדהות עם הרעיונות שלי בכתיבה, עם המוזיקה שאני עושה, עם צורת ההופעה הייחודית שלי שהיא שאנסונרית ודרמטית לעתים ומצד שני מבדרת. זו גישה שלא דומה לגישה של הצעירים כיום. בסופו של דבר אני נאמן לעצמי וצריך לתת לקהל שלי את מה שהוא מצפה ממני. נכון שהעיבודים קצת משתכללים והסאונד יותר נקי, אבל גם כללי המשחק השתנו: אם פעם הייתי מוציא תקליט או דיסק עם עשרה שירים, היום אני מוציא סינגלים".
עם הרשתות החברתיות כללי המשחק השתנו ועדיין - עד כמה הרדיו מפרגן לשירים החדשים שלך?
"המשחק באמת השתנה לגמרי. אני מרגיש שבשני העשורים האחרונים יש מדיניות מאוד אומללה של אנשי רדיו מסוימים, שהחליטו שיש לאומן תאריך תפוגה, שאומן בגיל 50 צריך לתלות את הכפפות. אני חושב שרוב האומנים בעולם יכולים להימצא בפיק של הקריירה גם בגיל מבוגר. מרגש אותי למשל לראות את סיבובי ההופעות המוצלחים של פול מקרטני, שחצה את גיל 80. אבל בארץ, בגלל המדיניות האומללה של אנשי הרדיו, הרבה מאוד שירים שלי ושל קולגות שלי לא הושמעו, לא התייחסו אליהם וזה באמת הפסד. לא רק הפסד שלי, אלא גם של קהל גדול שאוהב את הסגנון שלי - ואני רואה את האהבה הזאת בהופעות".
"אני אומן של 55 שנות קריירה ולא של שלוש־ארבע שנים. עם למעלה מ־30 אלבומים הייתי צריך להיות במקום אחר מבחינת השמעות ברדיו, אבל לצערי יש איזו אטימות בעניין הזה. לשמחתי הרבה, ברוך השם יש לנו את היו־טיוב והרשתות, והשירים שלי עולים לכל הפלטפורמות".
אתה מרגיש שאתה נמצא במקום הראוי לך בקריירה כיום?
"מול הקהל אני בהחלט מרגיש זאת. אני לא רוצה להישמע לא צנוע, אבל אני באמת מצליח להחזיק את הקהל שלי, ואחרי ההופעה הקהל לא רוצה ללכת. אני זוכה לאהבה ענקית מהקהל, וההופעות שלי מדברות בעד עצמן. אבל יש לעשות הבחנה חשובה בין פופולריות לבין איכויות: לא תמיד האיכויות הולכות עם פופולריות. לא תמיד הפופולרי הוא איכותי. אז באיזשהו מקום לא תמיד זכיתי לפופולריות. היו שנים שזכיתי ליותר וכאלה שפחות, אבל אף פעם לא הייתי חלק מאיזו קליקה. אף פעם לא היה לי מנגנון משומן מאחוריי שיש לו קשרים לדחוף אותי יותר. תמיד הייתי סוג של זאב בודד, אבל זה אני. אולי אני אשם בזה. אנשים שיש להם את כל הפמליה שלהם מאחוריהם, מגיעים לפופולריות ולתוצאות שונות. לי אף פעם לא היה יחצן או מפיק, לא ספר, לא קוסמטיקאית ולא פדיקוריסט שיבואו איתי לכל הופעה. אבל אני שלם עם המקום שבו אני נמצא".
אתה לא מרגיש החמצה?
"זו תהיה כפיות טובה מבחינתי לומר זאת, גם כלפי הבורא שאני מאמין בו וגם כלפי הקהל שהולך איתי מגיל 16 עד היום. אני יכול רק להגיד תודה על כל מה שקיבלתי ועל כל ההזדמנויות שניתנו לי ועל הפריבילגיה לחיות את המקצוע הזה ולהגיע למקומות שהגעתי אליהם. אין בי שום צער. אני כל כך מאמין שהכל לטובה".
יש יעד שטרם השגת?
"יש הרבה, אני רק בהתחלה".
כשאהיה גדול אהיה זמר
למען הגילוי הנאות, טולדנו הוא חבר טוב שלי. ההיכרות שלנו נמשכת זה למעלה מעשור, ובכל פגישה, בין שמקצועית ובין שאישית, הוא תמיד נחמד, חם, אדיב, כן, איש שפיו ולבו שווים. זה גם מה שמאפיין אותו כיוצר, ששיריו, בייחוד אלו שנכתבו והולחנו על ידיו, הם אוטוביוגרפיה.
"לאן נוסעת הרכבת", מהשירים הראשונים שהלחין והקליט, מספר על הדרך שעשה ממרוקו לישראל; "מה חשוב היום?", שהלחין וביצע, ליווה את תחושותיו ותחושות כותב המילים עוזי חיטמן באווירה שאפפה את המדינה במהלך מלחמת יום הכיפורים; "ליאורה" שהלחין נכתב על אשתו הראשונה; "הורה" הביע את הציונות ואהבת המולדת שלו; "בית לבן" נכתב על ידיו על הבית שבו נולד וגדל; והוא אף הקליט שיר בשם "קוראים לי אבי טולדנו". באמתחתו שלל קלאסיקות, החל מ"זוהי יפו", "חי", "כל חיי" ועד "תרקדי את הלילה", "קרנבל", "ידידי טינטן" ועוד. בסגנונו הייחודי הצליח לשלב בין מוזיקת פופ־רוק־קאנטרי לשאנסונים צרפתיים, תמהיל שבעברית הפך למזוהה עמו ביותר.
טולדנו נולד במקנס שבמרוקו. בגיל 5 עבר עם משפחתו לקזבלנקה, שם למד בבית הספר אליאנס. "כבר בגיל צעיר ידעתי שאהיה זמר", הוא מספר. "ביומן התלמיד הראשון שלי בגיל 8 כתבתי שכשאהיה גדול אהיה זמר. ידעתי שאני רוצה לנתב את החיים שלי לכיוון הזה. כנראה שמדובר בייעוד".
הוא מספר שהקריירה שלו התחילה בתיאטרון ילדים במרוקו שהיה בפארק משחקים, ואת ההופעות הראשונות שלו עשה בפני המשפחה: "ההובי של אבא שלי היה לנגן על בנג'ו, ואמי שרה כל הזמן בבית. אחת המנגינות הראשונות שלמדתי לנגן על הפסנתר בבית הייתה 'התקווה'. באחת מתחרויות הזמר בתיאטרון הילדים שרתי שיר מסובך של ז'ילבר בקו שנקרא 'מלחמת שוורים' וזכיתי במקום הראשון רק בגלל התעוזה לשיר אותו. גדלתי על אלביס, ריי צ'ארלס ועל שאנסונרים, ועל אף שבבית אמא שלי תמיד שרה שירים של סמי אלמגריבי וסלים הללי, לא הייתי זמר אוריינטלי. הלב שלי תמיד היה בפופ ובשאנסון. אני סינתזה של כל הסגנונות המוזיקליים ששאבתי וינקתי מילדות".
בשנת 1963, כשהיה בן 15, הצטרף טולדנו לתנועת השומר הצעיר והפך ציוני בכל רמ"ח איבריו: "גיליתי שאחד מחבריי, שהיה גדול ממני בשלוש שנים, השתייך לארגון מחתרתי בשם 'הציונים'. כדי שלא אספר זאת בריש גלי, הכניסו אותי לקן הציוני של השומר הצעיר בקזבלנקה יחד עם עוד חבר בגילי".
בשנת 1964, כשבארגון נפלה ההחלטה הגורלית לעלות ארצה, טולדנו כמעט ראה את עתידו הציוני מתמוסס. "ביקשתי מאבא שלי שיחתום לי על אישור עלייה, והוא קרע את האישור", הוא מספר. "לא ויתרתי ובכל פעם הייתי מדפיס עשרות עותקים של אישורים כאלה, ובכל פעם הוא היה קורע וזורק את האישור. יום אחד זייפתי את החתימה שלו, טסתי לצרפת באמצע הלילה עם גיטרה ובשנת 1965 הגעתי לישראל".
שישה ימים בטנק
הגיטרה, הנאמנה לו עד היום, הייתה החפץ היחיד שטולדנו הביא עמו לארץ. הוא הגיע לקיבוץ רוחמה, שם פגש בו במקרה המוזיקאי שמעון כהן, שהתלהב מקולו ומנגינתו, והמליץ לעפרה סמואל, מנחת "תשואות ראשונות", תוכנית הכישרונות הצעירים הפופולרית של קול ישראל, לקחת אותו לתוכנית שהייתה במתכונת של תחרות. "באותה תקופה לא דיברתי עברית אלא צרפתית, ומישהו תרגם לי ולשמעון את השיחה בינינו", משחזר טולדנו. "אחרי שבוע מצאתי עצמי במשרדי הרדיו בקריה בתל אביב, מופיע בפני יוסף 'פפו' אריה, שהיה אבי הרוחני בשנים הראשונות בארץ. היו שם גם עפרה סמואל, משה וילנסקי, אפרים וייל ואהוד מנור. עברתי את האודישן, שרתי בתוכנית שלושה שירים בצרפתית וזכיתי במקום הראשון".
לאחר הזכייה נשלח טולדנו ללמוד עברית באולפן וקיבל מלגה ללימודי מוזיקה בקונסרבטוריון בחיפה על חשבון קול ישראל. בהמשך וילנסקי, שהיה אחראי על המוזיקה הקלה בקול ישראל, הזמין את טולדנו להקליט שיר שהלחין למילותיו של יוסי גמזו לסרט תיעודי על העיר יפו. השיר נקרא "זוהי יפו", והוא הפך במרוצת השנים לאחד משירי הדגל של טולדנו. "מי שאמור היה להקליט את השיר הוא יהורם גאון, אבל הוא בדיוק היה בהופעות בחו"ל ולא יכול היה להגיע, אז וילנסקי בחר בי", מספר טולדנו.
דבר דומה קרה לטולדנו בפסטיבל הזמר והפזמון 1969, כשגאון ויתר על "בדרך חזרה" לטובת "לילה בהיר", וטולדנו, שביצע אותו על במת הפסטיבל במדי צה"ל, קטף את המקום השלישי והפך את השיר ללהיט ענק.
למרות הצעדים הראשונים בעולם המוזיקה, טולדנו חשב דווקא על קריירה קרבית והלך למבחנים לקומנדו הימי: "שאול ביבר ז"ל, ראש הווי ובידור, ששמע אותי ב'תשואות ראשונות', ייעד אותי ללהקת גיסות השריון, שהייתה אז אחת הלהקות הטובות - וכך קרה".
יחד איתו בלהקה היו תיקי דיין, דורי בן זאב, עזרא דגן, טליה שפירא, דודו זר ואחרים. התוכנית הראשונה שביצעה הלהקה בהשתתפותו, "שישה ימים בטנק", יצאה ארבעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. טולדנו קיבל את הסולו הראשון "שלא לאהוב אותך איך אפשר", שהפך לשלאגר. קולו בלט גם לצד תיקי דיין בשיר "מי שחלם".
טולדנו, שפירא ודיין יצאו עם התוכנית להופעות בתעלת סואץ: "יום אחד ראינו בצד השני של התעלה, במרחק של 50 מטר מאיתנו, מוצב מצרי. תיקי אמרה לי: 'תראה, הנה המצרים', והיא התחילה לשיר בקולי קולות את 'אינתה עומרי'. חייל מצרי יצא מהצד השני והתחיל לרקוד. זה היה סוריאליסטי לגמרי".
בתוכניתה הבאה של הלהקה, "פשוט שריונר" (1969), בלט טולדנו בשיר "אחי הצעיר יהודה", שאהוד מנור כתב לזכר אחיו שנהרג בקרב וגם בשיר "שריונים 69". "שני השירים צעדו בראש מצעדי הפזמונים, והפכנו ללהקה המבוקשת ביותר בצה"ל באותה תקופה", הוא מציין.
בין שתי התוכניות הספיק טולדנו להקליט תקליט סולו ראשון, שיצא ב־1968, במהלך שירותו הצבאי. האלבום "אבי טולדנו" כלל מלבד "זוהי יפו" ו"שלא לאהוב אותך איך אפשר" המוכרים, גם את לחניו הראשונים בשיתוף הפזמונאי אהוד מנור, ומתוכו בלטו גם "אינני יודע" ו"בלי מילים". "כשהתקליט יצא, הוא הפך אותי למה שכונה אז 'אליל נוער' וזכיתי בתואר 'זמר השנה'", הוא אומר. "שנה אחרי כך זכיתי בפעם השנייה ברצף בתואר 'זמר השנה'. בשנים ההן להיות אליל נוער זה אמר שבנות נשארו לישון במדרגות מחוץ לביתי, ואמא שלי הייתה מכניסה אותן הביתה לשתות משהו חם כי מסכנות, הן מתעלפות וקופאות מקור. זה אומר שלכל מקום שאתה הולך רצים אחריך ורוצים לדבר איתך".
על מטוס למלחמה
בשנת 1969, עדיין במהלך שירותו הצבאי, הוזמן להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון ובו ביצע שני שירים - "את הרוח" ו"בדרך חזרה". "כשיום הפסטיבל הגיע, הייתי צריך לצאת לירושלים", מספר טולדנו. "קיבלתי אישור יציאה, אבל לא היה מי שיסיע אותי. תפסתי במקרה טייס פייפר שטס מרפידים, איפה שהלהקה השתכנה באותו זמן, והוא עשה לי טובה והקפיץ אותי לשדה התעופה שדה דב בתל אביב. משם תפסתי אוטובוס לירושלים והגעתי לפסטיבל כשכולי מאובק. נכנסתי אל מאחורי הקלעים של בנייני האומה כדי לרחוץ פנים וידיים ולהוריד את האבק מעליי. בלי לשים לב הרטבתי עם מים את המכנסיים שלי בדיוק במפשעה, ממש לפני שהייתי צריך לעלות לבמה".
"כל ההופעה החזקתי את הידיים על החגורה כדי שלא יראו את המים ויחשבו שחלילה ברח לי פיפי מהתרגשות. בסוף ההופעה נורית הירש אמרה לי: 'אתה פרפורמר, תמיד זז, איך לא זזת בהופעה הזאת?'. הסברתי לה את המקרה ואמרתי לה: 'נראה אם מישהו אחר היה מתנהל אחרת בסיטואציה הזאת'".
בסוף שנות ה־60 ולאורך שנות ה־70 טולדנו נחשב לאחד הכוכבים הגדולים במדינה: הוא כיכב בתפקיד ראשי בסרטו של ג'ורג' עובדיה "אריאנה" והשתתף בפסטיבלי שירי הילדים מספר פעמים. בפסטיבל הראשון קטף את המקום הראשון, כשביצע עם הילדה עירית ענבי את "למה ככה". בשאר הפסטיבלים ביצע שירים כ"חג יובל", "שיר בלה לה לה" ו"חיפושית הקצב". הוא גם הופיע בפסטיבל שירי משוררים לילדים עם "ידידי טינטן" וכמובן המשיך להקליט והוציא להיטי ענק, בהם "מה חשוב היום", "איך עף הזמן", "אני זוכר רק שיר", ו"זירת חיי".
אחרי שהגיע לשיא בארץ, קרצה לו האפשרות לנסות את מזלו מחוץ לגבולות ישראל. "בשנת 1971 נישאתי לליאורה, והחלטתי שזה הזמן לפתח קריירה בינלאומית", הוא מספר. "אשתי ואני עברנו לפריז והתחלתי להיפגש עם מפיקים ובעלי חברות תקליטים. חתמתי על חוזה עם ז'ילבר מרואני, שהיה ממשפחה ששלטה בעולם השואו־ביזנס בפריז. החוזה היה להקליט שלושה אלבומים בחברת התקליטים פיליפס. השירים שלי הושמעו בכל תחנות הרדיו בצרפת, הופעתי בטלוויזיה הצרפתית ואפילו ייצגתי את צרפת בפסטיבל טוקיו וזכיתי בפרס אחד מחמשת המבצעים הטובים בפסטיבל".
האידיליה נקטעה באוקטובר 1973. "כשאני פותח טלוויזיה ורואה שמלחמת יום הכיפורים פרצה, אני עוזב הכל", משחזר טולדנו. "אספתי את אשתי ואת בני הבכור ערן, שהיה תינוק, ועליתי על מטוס לישראל. הציוני שבי לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. שלחתי את האישה והתינוק להורים שלה ומשדה התעופה המשכתי עם הגיטרה לסיני, להופעות בפני החיילים".
מה זכור לך מתקופת המלחמה?
"היו שם הרבה חוויות טראומטיות. הגעתי לארץ ביום השלישי למלחמה ונשארתי שמונה חודשים בסיני, בלי שאף אחד גייס אותי. ידעתי שאני מוכרח להיות שם, עם החיילים. במלחמה הזאת היינו בני 20 וקצת ורצנו מדי יום לחמישה בונקרים להופיע. בדיעבד אני לא יודע מאיפה התעוזה שהייתה לנו והנאיביות שלנו, כשחשבנו שזו המלחמה האחרונה. הופענו לפעמים בפני עשרה אנשים, כשלמעלה נופלים עשרות קילוגרמים של פצצות, ואלו היו התופים שלנו. אם היית רואה את זה בסרט, הייתי חושב שהבמאי שיכור, כי דבר כזה הוא לא הגיוני. זה היה מטורף".
אחרי המלחמה המשיך טולדנו לנהל קריירה בינלאומית, הקליט בצרפת וכיכב בטלוויזיה הצרפתית - אך ביסס את עיקר פועלו בישראל. ב־1978 יצא עם מופע היחיד "לה בוהם", ערב שאנסונים של שארל אזנאבור, שזכו למילים עבריות של פזמונאים שונים, בהם אהוד מנור ודודו טופז.
למופע הבכורה שנערך בתל אביב, הגיע אזנאבור. "הוא ישב בשורה הראשונה, ואחר כך במסיבת העיתונאים אמר שכשהוא שמע את השירים שלו בעברית, הוא הרגיש שהם נולדו בעברית", מספר טולדנו. "זו הייתה סגירת מעגל בשבילי. כשהייתי בן 12 במרוקו, שרתי את השירים שלו. שכנה שלי יצרה איתו קשר כשהגיע להופיע במרוקו ושכנעה אותו לפגוש אותי. ניגשתי אליו למלון וכשהגעתי אמרתי 'יש לי פגישה עם שארל אזנאבור'. זרקו אותי מכל המדרגות. התחננתי לדבר איתו כי קבענו. נתנו לי לדבר איתו בטלפון והוא אמר 'סליחה, אבל אני מאוד עסוק, אני לא יכול', וטרק לי את הטלפון בפרצוף. הלכתי הביתה בבכי. 17 שנה אחרי זה אני עושה ערב שאנסונים ומי בא כל הדרך משווייץ כדי לראות אותי? שארל אזנאבור. יכולתי להגיד לו שאין לי זמן לראות אותו".
הדוד עמרם
את שנות ה־80 פתח טולדנו בסערה: בשנת 1980, הקליט לאלבומו "צלע" את השיר "כל חיי", שזכה בתואר "שיר השנה" של גלי צה"ל. ב־1982 נבחר לייצג את ישראל באירוויזיון עם השיר "הורה", שהלחין למילים של יורם טהרלב והגיע למקום השני והמכובד. "הייתה בעיה עם המילה 'הורה', כי הפירוש שלה בפינית הוא 'זונה'", הוא מספר. "בכל פעם שהיו משמיעים את 'הורה' בפינלנד, היו סוגרים את הטלוויזיה, ולכן קיבלנו מהם אפס נקודות באירוויזיון. כשהיינו במלון לפני התחרות, בא אלינו איש ביטחון שהסביר מה מותר ומה אסור ואיך צריך להתנהג. הוא הציע, מכיוון שכולנו גרנו באותה קומה, שנאמץ איזו סיסמה או קוד שנדע אם לפתוח את הדלת או לא. בסוף הצענו שהסיסמה תהיה 'הורה'".
"כשאתה דופק על הדלת ומהצד השני שואלים: 'מי זה?', אתה עונה: 'הורה'. ואם הוא שואל 'איזו הורה?', אתה עונה: 'ההיא עם ה־ה'. אגב, המקום הראשון שזכה אז בבריטניה היה השיר 'מעט שלווה'. אחרי כמה שנים הזמרת הגרמנייה ששרה את השיר נתבעה על פלגיאט (גניבה מוזיקלית - ד"פ) והפסידה במשפט, ככה שיכולנו לזכות".
כשחזר מהאירוויזיון, הפופולריות שלו הייתה בשיאה. "מצאתי את עצמי בהופעה בבאר שבע בפני קהל של עשרת אלפים, והייתה סוללת שוטרים ואמבולנסים שליוותה אותי והוציאה אותי משם", הוא נזכר. "באותם רגעים, כמה שאתה צנוע באופי ובחינוך שלך, אתה מרגיש שיכולת להיות ראש ממשלה, כי הקהל נותן לך תחושה שאתה כל כך אהוב ואהוד, שאתה מתחיל 'לאבד את הפדלים'. אבל קיבלתי בהמשך הדרך מספיק סטירות כדי להחזיר אותי לקרקע המוצקה".
בסיכום אותה שנה זכה טולדנו בתואר "זמר השנה" והקליט יחד עם זמרת השנה עפרה חזה שיר שהלחין למילותיו של אהוד מנור "אחרי החגים". מנור וטולדנו יצרו עבור חזה בשנת 1983 את השיר "חי", ששלח את הזמרת לאירוויזיון ובדומה לו גם היא הגיעה למקום השני. הוא לא קיפח גם את ירדנה ארזי, הלחין עבורה את הלהיט "עוד נגיע" לקדם האירוויזיון 1985.
בשנת 1987 גילה טולדנו את כישרונו כשחקן תיאטרון, כשהשתתף במחזמר המצליח "עלובי החיים" בתיאטרון הקאמרי. אל המשחק שב בשנים האחרונות בסדרות "שנות ה־80" ו"שנות ה־90" בתפקיד הדוד עמרם. "זו הנאה צרופה וזכות להשתתף בסדרה המצליחה הזאת, שמשלבת גם דרמה טובה. יש על הסט תחושה של משפחה, וזה סוד ההצלחה שלה. פתאום דור צעיר מגלה אותי בזכות הסדרה וזה תמיד כיף ועושה טוב על הלב", הוא אומר.
טולדנו תמיד אהב לגוון, לצאת להרפתקאות מוזיקליות חדשות עם קהלו, בין שזה באלבום "מרוקר" שהכיל גרסאות עבריות למנגינות מרוקאיות עממיות, בין שזה באלבום "שר חנוך לוין" שכלל את לחניו לשיריו של לוין, ובין שזה באלבום האחרון שהוציא ב־2014, "עירום", שחשף את עולמו הפרטי.
לא מעט משיריו בשנים האחרונות עוסקים בתא המשפחתי שלו: מנישואיו הראשונים לליאורה יש לו שלושה ילדים, בהם אורי טולדנו, מפיק מוזיקלי הידוע בשם הבמה "Kayma". מנישואיו השניים לחגית (אחותו של הזמר עופר לוי) יש לו שלושה ילדים, בהם ליהי טולדנו, שהתפרסמה ב"כוכב הבא לאירוויזיון" ומככבת בימים אלה בתפקיד ראשי במחזמר "מרי לו" והשתתפה במספר סדרות נוער בתפקידים ראשיים.
שניים מתוך שישה
בשנים האחרונות טולדנו נמצא בזוגיות עם רונית דוד. "כל ילדיי גדלו לתוך המוזיקה, הם ראו אצלנו בבית את אהוד מנור, יגאל בשן, דודו טופז, דודו דותן, צמד הפרברים, ציפי שביט, זאב רווח ועוד ועוד, כולם היו עולים לרגל אצלנו", הוא אומר. "הילדים ראו את האנשים האלה מדי יום, שמעו מהם והתעניינו בהם וזה היה עניין של זמן עד שלפחות שניים מתוך שישה ילכו בדרך הזאת. הבת הקטנה שלי בת ה־14 נמצאת עכשיו בחוג דרמטי ושרה, ואני בטוח שגם היא תפתח קריירה מבטיחה בתחום".
מה הטיפ העיקרי שנתת להם כשהבנת שהם נכנסים לג'ונגל הזה של תעשיית המוזיקה?
"להישאר עם רגליים על הקרקע. להצליח זה הדבר הכי מטלטל שאפשר לחוות. גם הצלחה גדולה וגם כישלון גדול הם מאוד טראומטיים, והצלחה אולי יותר מסוכנת מאשר הכישלון, כי הכישלון מניע אותך להשתפר ולהתרומם, וההצלחה יכולה רק להפיל אותך. אלו הדברים שצריך להיזהר מהם. תמיד צריך לחשוב שמה שעושים זה בזכות ולא להיתפס אף פעם לשיגעון גדלות. וכמובן, צריך לעבוד קשה בשביל להצליח".
לפני שנתיים חשף טולדנו בפעם הראשונה סוד משפחתי ששמר הרחק מהתקשורת, כשבחר להתראיין עם בנו הבכור ערן, המתמודד עם סכיזופרניה ומתגורר בהוסטל למתמודדי נפש בנתניה. "החשיפה של הסיפור של ערן בתקשורת הייתה מאוחרת מדי לדעתי, כי היה סוג של אי־נוחות לגבי חשיפת הדברים שקורים בבית", הוא אומר. "לא תמיד נוח לך לשתף את כל מה שקורה אצלך בבית, אבל המסר שהחשיפה הזאת נתנה והחיזוק שזה נסך בהמון אנשים - גרם לי להבין את החשיבות של השיתוף של הנושא. המערכת לא יודעת להתמודד עם התופעה הזאת ועם האנשים שמתמודדים יום־יום עם הפרעות הנפש, וזה לא רק האנשים אלא גם המשפחות. החשיפה הזאת ניערה את המערכת והמנגנון הזה. אני מרגיש שזה עשה משהו".
במשך שנים טולדנו נמנע מלהביע את דעותיו הפוליטיות, גם בתקופה הסוערת הזאת הוא דבק בהחלטתו. "אני עצוב על המצב במדינה", הוא אומר. "אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה, ואני לא רוצה להתעסק בפוליטיקה, בסך הכול אני אוהב את עם ישראל ואני לא בודק לאנשים את תעודת הזהות שלהם ולא את ההעדפות הפוליטיות שלהם. זה לא רלוונטי לי ולא מעניין אותי. מה שחשוב לי זה הנשמה של האנשים, לדבר אליהם, לרגש אותם ולהשכיח את הבעיות שלהם".
"כואב לי שחצי מהעם כועס על החצי השני, וזה פשוט הזוי שזה קורה במדינה שלנו, שכל כך זקוקה לאחדות הזאת, שהיא הכוח שלה בעמידה מול האויבים שלנו. אני סמוך ובטוח שברגע שחס וחלילה תפרוץ פה מלחמה - כולם ירוצו לטנקים ולמטוסים. זה ברור לי כשמש. אז כל מי שעושה שרירים שלא ייקרא לדגל אם תפרוץ מלחמה - אני לא מודאג מזה. מה שמדאיג אותי זה שאין את האהבה הזאת שאנחנו מראים כשיש לנו בעיה משותפת".
אתה חושב שהקריירה של אומנים שמביעים דעות פוליטיות יכולה להיפגע?
"אם יש למישהו מה להגיד - שיגיד. תודה לאל אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, וכל אחד יכול להביע את דעתו. אני מקנא באנשים שיודעים להביע את דעתם בצורה נחרצת ולקחו מונופול על החוכמה. אני לא כזה. אני לא מבין מספיק בשביל לבוא ולהגיד זה צודק וההוא לא צודק. המשפט שהכי מנחה אותי בחיים הוא שאני בונה גשרים - לא תהומות".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
"מתכונן עם ההרכב שלי למופע החדש, מקליט שירים חדשים ומופיע בכל מקום שרוצים אותי. לאחרונה גם הוצאתי ספר אוטוביוגרפי 'לחישות ברוח'. אני משתדל תמיד להיות בעשייה".
תאריכים ראשונים של המופע החדש "חוזר": 14.10, גריי תל אביב (אורח: אריק סיני); 23.10, זאפה באר שבע; 24.10, זאפה חיפה (אורח: יוני רועה); 15.11, גריי מודיעין