שנת 2024 מסתמנת כשנת מפנה במכירת תקליטי הוויניל בישראל, עם הדפסת עשרות תקליטים חדשים, לא רק של אלבומים שיצאו בעבר, אלא גם של זמרים עכשוויים וצעירים כמו אודיה, פאר טסי, טונה ורביד פלוטניק שתקליטיהם נחטפים מהחנויות למרות המחירים הגבוהים.
"בכיתי, כולם פשוט התנפלו עליה": הוריה של עדן גולן על האירוויזיון
מתי כספי מגיב לראשונה לסערה סביבו: "טוב שזה עשה רעש"
התעוררות שוק התקליטים בישראל בשנים האחרונות, שהחזירה את הוויניל לאופנה בקרב חובבי המוזיקה, הביאה בעקבותיה להתרחבות היצע התקליטים - לא רק תקליטים ישנים, שיצאו לפני שהדיסק הגיח לעולם, אלא גם יותר ויותר הוצאות מחודשות בגרסת הוויניל של אלבומים ישראליים ישנים.
נדמה שתופעה זו תופסת תאוצה לאחרונה, כשמאז תחילת 2024 יצאו עשרות אלבומי ויניל ישראליים חדשים, בהם “פלונטר" של רמי פורטיס, אלבומי הבכורה של רותי נבון, שובבי ציון, עדנה גורן, רונה קינן, צלילי הכרם, הכבש השישה עשר, אסף אמדורסקי, כרמלה גרוס ואגנר ועוד.
אבל זה לא נגמר בזה. בישראל פורחת תופעה חדשה שלא הייתה לפני כן בסדר גודל כזה: אמנים עכשוויים וצעירים, שלא נולדו כשהוויניל שלט בתחום, מוציאים את שיריהם על גבי תקליטים – ואלה נמכרים בהצלחה.
הגעתי, ככל אספן ותיק, ליריד התקליטים האחרון שנערך בדיזנגוף סנטר מוקדם מהרגיל, וראיתי את התקליטים של אודיה אזולאי (“אינטלקטוערס"), אושר כהן (“אהבה"), פאר טסי (“רדיו שטח"), נונו (“סטטוס"), טונה (“מזרח פרוע"), רביד פלוטניק (“תוך כדי תנועה") והפרויקט של עידן רייכל (“מגדל של אור") מונחים בגאון. כעבור כחצי שעה, כשהעפתי מבט לדוכן – הארגזים היו ריקים וכל התקליטים שציינתי לעיל – נרכשו.
“סמל סטטוס"
“הדברים עוברים מפה לאוזן, והיום כשיוצא תקליט חדש אז כותבים ביקורות, אם זה בתקשורת הכתובה או האינטרנטית. עכשיו אמנים שרואים שמישהו צעיר מוציא, רוצים גם להוציא ולהיות חלק מהטרנד הזה", מסביר סימון דוויק, בעל חנות “התקליטייה" בירושלים. “קח למשל את אודיה אזולאי. קיבלתי 34 עותקים פחות משבוע אחרי שהוציאה את התקליט שלה. עשיתי מכירה מוקדמת, כלומר אנשים שרצו לשריין את התקליט לפני שהוא מגיע לחנויות, ועד שהתחלתי למכור אותו בחנות נשארתי עם שני עותקים כי 32 איש כבר שריינו אותו מראש. הייתי צריך להזמין משלוח נוסף".
אם זה נמכר, לא יכולים להדפיס עוד תקליטים?
“הם מעדיפים ללכת על בטוח. פעם, בשנות ה־80, כשאמנים כמו אריק איינשטיין או שלמה ארצי היו מוציאים תקליטים, אז היו מדפיסים 10 אלף עותקים, ואם היו נשארים עותקים בחברה, אז בעל חנות היה מצלצל לחברה ומזמין ממנה עוד. היום אין עוד. קח למשל את המהדורה המחודשת של תקליט הבכורה של רותי נבון. אם הייתי רוצה להזמין 30 עותקים נוספים – אין. ככה שוברים את השוק ומעלים את המחירים יותר".
מה עלות התקליטים של האמנים הצעירים?
“המחירים לצרכן נעים בין 120־140 שקלים. אם זה תקליט כפול זה יעלה יותר. חשוב לציין שיש הבדל בין מחירי תקליטים לועזיים חדשים למחירי תקליטים עבריים חדשים, זאת אומרת שאם אני מזמין תקליט לועזי בחו"ל שעובר מכס, אני מוכר אותו פה ב־110 שקלים, כשתקליט של עידן רייכל עולה 140 שקלים. בפועל, תקליט בהדפסה מקומית שלנו צריך לעלות לצרכן 70 שקלים, אבל כשחברות התקליטים רואות שיש ביקוש, הן דופקות מחירים כי הן יודעות שיש קונים".
“עבור אמנים צעירים, להוציא אלבום על גבי ויניל זה מעין סמל סטטוס. זה הרבה יותר מגניב מפורמט דיגיטלי. בנוסף, יש להם קהל שיש לו פטיפונים ועד היום הזניחו אותו, ואני מתכוון גם לקהל צעיר וגם לקהל מבוגר יותר", מסביר אמנון שלמון, הבעלים של החנות “בית התקליט".
“האנשים שקונים את אודיה, את אושר כהן ואת פאר טסי אלו גם אנשים בני 22־17 וגם קהל בגילי 40 פלוס. זה הפך להיות חלק מתרבות הפופ. אני לא ממליץ לאמנים להוציא את התקליטים האלה בצורה עצמאית אלא דרך חברות התקליטים בצורה מסודרת".
תסביר.
“לדוגמה, פאר טסי הוציא את ‘רדיו שטח’ בצורה פרטית, הוא הדפיס את זה על דעת עצמו ומה שקרה זה שגם החנות משלמת על זה פי שניים וגם הצרכן משלם פי שניים, מה שהופך את זה לפחות כדאי. אם הוא היה מוציא כמו אודיה, נונו או אושר כהן, דרך חברת התקליטים, אז המחיר היה זול יותר. ככה יוצא שבמקום לשלם 120 על תקליט, הצרכן משלם 180 שקלים.
לחברת תקליטים יש את המנגנון והם יודעים איפה לשפר את עלות ההדפסה, איך להפיץ את התקליט יותר טוב. כשבן אדם פרטי כמו פאר טסי הוציא ויניל, הכמות בדרך כלל לא גדולה, וברגע שזו עלות גבוהה אז יש קהל שאין לו תקציב לתקליט כזה ויעדיף לא לקנות, ואז מי שנדפק הוא האמן עצמו. לא תמיד האמן יודע שהעלויות כאלה גבוהות".
אמן באמת יכול להרוויח ממכירה של תקליטי ויניל?
“בהחלט. הם לא עושים את זה אם לא משתלם להם. האמן יכול להרוויח, היוצר מקבל על זה כסף, המפיק וחברת התקליטים. התקליטים האלה נחטפים בצורה מסחררת, יש דרישה גדולה. כל העותקים של אודיה ואושר אזלו בשוק. זה מסייע לאמן גם לשווק הופעות כי זה יחצני וזה גם נמכר בהופעות כמרצ’נדייז. כולם מרוויחים מזה".
כמה תקליטים יוצאים לאמנים מהסוג הזה?
“אני מעריך שיוצאת כמות של 1,000־800 עותקים".
גורמים המעורים בשוק התקליטים מציינים כי בקרוב עתידים לראות אור תקליטים חדשים של עומר אדם, איל גולן, חנן בן ארי ונינט. דווח גם על משאים ומתנים עם יובל דיין, עדן בן זקן, נועה קירל ואנה זק לפורמט דומה.
“בשבילם זה סטארט־אפ"
“בכל העולם, לא רק בישראל, יש מגמה של סגנון חיים, ‘לייף סטייל’, לצרוך תקליטים", מסביר איש תעשיית המוזיקה אורן בר־אל. “היום זה מגניב להניח את המחט ולשמוע צלילים הבוקעים מתוך תקליט. יש חבר’ה צעירים שזה מטריף אותם, הם מקבלים חוויה אחרת שהם לא הכירו ולא יכולים לקבל מהטיקטוק.
בשבילם זה סטארט־אפ, זה משהו מגניב לראות את התמונה, לראות את העטיפה והצילום של האמן שהם אוהבים, להניח את התקליט על הפטיפון, ולשמוע את השירים. זה אבסורדי אבל זה מה שקורה היום בכל העולם. זה סוג של מותג. היום להביא לילדה בת 17 תקליט ליום הולדת זה מטריף ומגניב".
איך אתה מסביר את העובדה שזה תפס בישראל? הרי בעולם זה תמיד היה, אבל כוכבים צעירים מקומיים כמעט שלא נגעו בזה עד היום.
“בהתחלה גיששו, הוציאו את נונו, טונה, אושר כהן ואודיה וראו שזה נמכר, אז מבינים שזו תופעה רוחבית שלא קשורה לגיל מסוים או לז’אנר מסוים, אלא הקהל חוטף את זה. האמנים הישראלים התחילו לחקות את חו"ל כי הבינו שאנשים מחפשים חוויה משלימה מעבר להאזנה לשיר.
יש חוויה וסאונד אחרים כששומעים את השיר על תקליט, להצטלם עם זה לטיקטוק ולאינסטגרם, להשוויץ לחברים שיש לך את התקליט החדש של אודיה. זה משהו שלפני כמה שנים נתפס כשוליים ועכשיו זה התגלמות המיינסטרים".
נראה עוד תקליטים כאלה בקרוב?
“אתה תראה מבול של דברים חדשים שיצאו בקרוב. קח לדוגמה את עידן רייכל, באותו יום שהוא השיק את האלבום החדש שלו בספוטיפיי, הוא גם השיק אותו פיזית בתקליט, כלומר אתה רואה פה סוג של מגמה. החשיבה של להתאים את המוצר, את התקליט לצורך העניין, ליום הוצאת האלבום, זה כבר להתאים את עצמך לתנאי השוק ולביקושים.
כלומר אמן כמו עידן רייכל בא ואומר שיש קהל שרוצה לצרוך אותו גם בפורמט דיגיטלי אבל גם בפורמט פיזי, תקליט. יכול להיווצר מצב שעוד כמה שנים אמנים יגלו את הדיסקים, אבל כעת הרומנטיזציה היא לרכוש את התקליט, זה מעורר רגש נוסף למי שלא הכיר את זה עד כה אלא היה רגיל לשמוע מוזיקה רק דרך ספוטיפיי. תקליט זה גם סמל סטטוס, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לרכוש תקליט ב־140 שקלים.
קח אמנית כמו אודיה, שיש לה מופע ענק ב'נוקיה', אם תשים שם דוכן ענק של תקליטים, המעריצים לא יקנו? יקנו. זה סוג של מרצ’נדייז כמו חולצה. זה גם מכניס לאמנים כסף כי מחיר התקליט גבוה ובעיקר יש עכשיו צורך לרכוש תקליטים, בין שאתה מעריץ קשה של האמן ובין שאתה חובב מוזיקה. אנשים הבינו שאין תחליף לדבר המוחשי, והאמנים הצעירים גילו את זה ומפתחים את הטרנד".