השבוע התרחש רגע נדיר של קונצנזוס תרבותי. הידיעה על כך שנורית הירש תהיה כלת פרס ישראל בתחום הזמר העברי התקבלה בברכה, כמעט מקיר לקיר. אפילו הטוקבקיסטים הגיבו, ברובם, באיחולי מזל טוב נטולי שנאה. ובצדק מוחלט. כי הירש היא באמת חלק בלתי נפרד ממה שקראו לו פעם “הפסקול הישראלי". מלהיטי פופ ענקיים, דרך שירי נושא מפוארים לסרטים, פתיחים לתוכניות טלוויזיה מיתולוגיות ועד לשירים חסידיים כמעט. ומה שמגיע מגיע.

אבל אפילו במקרה הזה נרשמו לא מעט אמירות בנוסח “עוד אשכנזייה זוכה בפרס ישראל". זה מאוד לא הוגן כלפי הירש עצמה, שכאמור ראויה לחלוטין לפרס הזה, אבל גם לא מופרך. כי גם כשמדברים על מהפכה תרבותית, ומדברים עליה כבר שנים, עושה רושם שהבריקדות עוד לא הגיעו לפתחו של פרס ישראל.
זה נושא חשוב מאין כמוהו, בעיני. כי פרס ישראל הוא הדרך הישירה של המדינה לבחור את יקיריה. לומר, ביאיר לפידית, מה ישראלי בעיניה. ומכאן גם הרגישות שמלווה כל בחירה של זוכה בפרס. בייחוד על רקע השסע המרכזי והבלתי נגמר בחברה הישראלית - זה שבין אשכנזים ומזרחים.

אלא שהסיפור כאן, זהירות - משחק מילים מתחכם - רחוק מלהיות שחור ולבן. כדי להיות ראוי לזכייה בפרס ישראל, בוודאי בתחומי התרבות, אתה חייב להחזיק ברזומה עשיר ומפואר, המתפרש על פני עשרות שנים. מה לעשות שהתרבות הישראלית השלטת - לפחות בעשורים הראשונים לקיום המדינה - הייתה אשכנזית כמעט לגמרי. אם לא במוצאו הפיזי של האמן, אז בהווייתו. ע"ע משפחת בנאי וגו'. 

דקלון. צריך לתת לו את הפרס:

אפשר וצריך להתווכח ולהתפלמס על הסיבות שגרמו להגמוניה התרבותית הברורה הזו. האם זאת הייתה מדיניות מכוונת, האם זה היה מקרה של אנחנו היינו פה קודם, האם מדובר בעולם של חבר מביא חבר. הפצעים עדיין פתוחים, בצדק, ויחלפו הרבה שנים לפני שיגלידו. אבל התוצאות של המצב הזה ברורות. מרבית אנשי הרוח והתרבות שראויים לזכייה בפרס ישראל, מבחינת היקף וחשיבות עבודתם, הם אשכנזים. לא כי הם יותר מוכשרים גנטית, חלילה. כי הם צמחו ופעלו בתוך תרבות אשכנזית במהותה.
ולכן, כשיושבת ועדת הפרס וצריכה לבחור מועמד מתאים, סביר להניח שמרבית השמות הראויים שיגיעו אליה מתחום התרבות יהיו מהצד האשכנזי של המפה. השינויים המבורכים של השנים האחרונות, שמצמיחים גם גיבורי תרבות מזרחים, יבואו לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות - שהרי פרס ישראל הוא בעצם סוג של פרס על מפעל חיים. 
אבל מצד שני, ישנו גם העניין הזה שנקרא מראית עין. והוא חשוב לא פחות. הרי לא יעלה על הדעת שמרבית הזוכים בפרס ישראל ישתייכו לאותו מגזר, שגם הולך וקטן משנה לשנה בגודלו ובהשפעתו. כמו שכתבתי בתחילה, הפרס הזה הוא ביטוי להגדרה עצמית של המדינה. וישראל 2016 לא יכולה, מכל הסיבות שבעולם, לקבוע שמיטב בניה הם אשכנזים.      
יוצא שיש כאן היתקלות בין שני שיקולים סותרים. ושניהם נכונים. מצד אחד, בחירה עניינית ונקייה של המועמדים הטובים והמתאימים ביותר לזכייה בפרס ישראל. ומצד שני, העדפה מתקנת למועמדים יוצאי עדות המזרח. כזו שגם מבטאת הכרה של המדינה בעוול שנגרם למגזר הזה במשך שנים ארוכות. וגם משמרת את תחושת ההזדהות של הישראלים כלפי פרס ישראל, ומונעת ממנו מלהפוך לפרס ניחומים לבוגרי האליטות הישנות. איזה שיקול צריך לגבור? קשה מאוד להחליט. וכמובן שצריך לבחון כל מקרה לגופו. 
ועדיין, אם הייתי ממש חייב לבחור בין השניים, הייתי הולך על השיקול השני. מדינה שנמצאת בעיצומה של מלחמת תרבות קשה ומרה - וזה בדיוק מה שמתחולל כאן כרגע - זקוקה גם למרפא. לצעדים בוני אמון, שמעידים על הכרה בחטא הקדמון שהתחולל כאן. אנשים כמו זאב רווח, כמו שלמה בר, כמו דקלון, הם מועמדים ראויים מאוד לפרס ישראל. ואם יהיה צורך לבחור בינם לבין מועמדים אשכנזים ראויים לא פחות, הייתי חותם עליהם. ביד רועדת, אבל חותם.