לעולם לא אשכח את הראיון שלי עם שלומי ברכה, שהתקיים לפני 13 שנה. המטרה המקורית הייתה לדבר איתו על צאת אלבום הסולו הראשון שלו, "צ'אפלין צ'ארלי". אבל כשקמתי בבוקר, גיליתי שנושאי השיחה מעט השתנו. וליתר דיוק, באותו יום הוכרז על האיחוד של משינה. היום קצת קשה לתפוס את זה, אבל אז דובר בידיעה מרכזית שפתחה את מהדורות החדשות. בקיצור, התכנונים המוקדמים שלי הלכו פייפן.
במקביל, נתקלתי במרואיין מבולבל משהו, שלא לגמרי הבין בעצמו את מה שהוא אמור לקדם. בסוף יצא מרתק, בעיקר כי ברכה הוא איש שחוסר השקט הבסיסי שלו הופך אותו למרואיין אידיאלי. כן ונוקב. העורכים שלי מצדם הרגישו שזכו במתנה משמיים. ראיון כמעט אזוטרי, למיטיבי לכת, הפך בבת אחת לכתבה בלעדית עם אחד מכוכבי משינה המתקמבקת. ומי ששילם את המחיר היה אלבום הסולו החדש, שנדחק לשולי המאמר. גם בחיים. הקאמבק של משינה פשוט בלע את "צ'אפלין צ'ארלי", שלא נודע כי בא לעולם.
עכשיו אני מניח שהאלבום הזה לא היה הופך לסנסציה מסחרית גם אם משינה לא הייתה חוזרת. היו בו רגעים יפים, אפילו מטלטלים (ע"ע "באה לקראתך"), אבל שררה מעליו תחושה סמיכה של אינדי. של פרויקט שלא באמת מנסה להגיע לקהלים רחבים, אולי אפילו כתגובת נגד מודעת למיינסטרים של משינה.
ואלו בדיוק שתי הפנים הכל כך שונות של שלומי ברכה שהופכות אותו למוזיקאי ישראלי יוצא דופן. מצד אחד, הוא אחראי לאין ספור להיטים של משינה, כולל הפופיים ביותר. "העמותה לחקר התמותה", אולי האלבום הכי כיפי ומסחרי של הלהקה, נכתב כמעט כולו בידי ברכה. מצד שני, הוא הצליח לשמר את הוויית האינדי של ימי "פינגווין" וקולנוע "דן" מראשית שנות ה־80 עד היום. כולל במשינה. "מפלצות התהילה", הפרויקט הכי הארד־קור שלהם, היה הרבה בהשראתו.
מחוץ ללהקה הוא הפיק את המיתולוגיה של נושאי המגבעת, "מי רצח את אגנתה פאלסקוג", את הלהקה של רם אוריון "בתרי זוזי" ויצר צמד עם אמן מיינסטרים אחר שנשאר ילד שוליים, רמי פורטיס. ועכשיו הוא משיק את האלבום החדש שלו, "מאדים ומחוויר", יחד עם להקת האינדי "קין והבל 90210" שתלווה אותו על הבמה, ובמקביל מוסיף להופיע עם משינה, ברפרטואר שמוכר לכל ישראלי.
אבל משהו בכל זאת השתנה. כי "מאדים ומחוויר", בניגוד ל"צ'אפלין צ'ארלי", נשמע כמו אלבום שרוצה להצליח. לצורך המשימה נקרא לדגל עופר מאירי, מפיק מוזיקלי סופר מוכשר, שאחראי לאין ספור להיטי גלגלצ; גובשה רשימת שירים מאוד מהודקת, עם צליל כמעט אחיד; ואפילו השירה של ברכה, שלא בורך בקול גדול, הרבה יותר בטוחה בעצמה.
התוצאה היא, בפשטות, אחד מאלבומי הרוק הישראלי הכי טובים של השנים האחרונות. עשרה שירים, 35 דקות, של שיטוט אורבני לילי ברחובות תל אביב, או במעלה התודעה הרותחת של שלומי ברכה, או במורד גרונו של דרקון.
גם בגיל 54 ברכה נשמע חסר שקט ומבעבע יותר ממרבית המוזיקאים הצעירים שפועלים פה כרגע. והוא מגיש את החיבור הכל כך אהוב בין טקסטים הזויים עם קריצה, מין דני סנדרסון במעיל עור, מהלכי גיטרה מבריקים, שנשמעים כאילו פשוטים אבל חצבו בעצמם כל כך הרבה סלעים במוזיקה הישראלית, ולחנים שתופסים אותך בבת אחת. ולא מרפים.
"במסגרת דברים", למשל, הוא שיר ששמעתי בלופ עשר פעמים. זה לא קרה לי מאז "למה לי פוליטיקה עכשיו", לדעתי. אתם כבר יכולים לנחש מי כתב אותו. עופר מאירי השכיל לשלב בין צליל מחוספס, כמעט אפל, לאלקטרוניקה רכה ומלטפת אוזניים, והתוצאה היא לא פחות מנהדרת.
ואי אפשר שלא לתהות: אם ברכה נמצא בכושר כל כך מעולה, איך יכול להיות שהשירים שהוא מלחין למשינה בעשור האחרון הם כל כך סתמיים, ברובם? ואולי נחשוב הפוך. משינה הודיעה עכשיו על הקלטת אלבום חדש. עם שלומי ברכה ביכולתו הנוכחית, יש למה לצפות.
על הסכין
1.
"מבט שני", תוכנית התחקירים הנצחית של הערוץ הראשון, סיימה את עונתה ה־40(!) וככל הנראה גם האחרונה, לאור פירוק רשות השידור. אני בטוח שרובכם לא ידע אפילו שהיא עוד קיימת. וגם משדרת לא פעם תחקירים מצוינים. לצד היתרונות והתקוות הגדולים שבתאגיד השידור החדש, הוויתור הקל על התוכנית הזו הוא מקור לדאגה.
2.
לפעמים נדמה לי שכל מטרתם של צווי איסור הפרסום, בעיקר במקרים של חשודים מפורסמים, היא לאפשר לגולשים לפתח שיטות יותר ויותר מקוריות כדי לרמוז על זהות החשוד. השבוע זה שב על עצמו במקרה של אבא של בר רפאלי, החשוד בתקיפת שוטרת. בעידן של אינטרנט ושל זליגת מידע בלתי ניתנת לעצירה, צריך לנסח מחדש את כללי המשחק.
3.
להגשת התביעה הייצוגית נגד האמרגנים שהביאו את סיה לארץ הצטרפה מחאה נגד המפיקים שמביאים את קווין והעלו מחירים. בלי קשר למידת צדקת הטענות, יש כאן שלב חדש באבולוציה. הקהל הישראלי כבר לא אסיר תודה מעצם העובדה שמביאים לו מוזיקאי מפורסם אלא מפתח אמות מידה ביקורתיות. וזה, כשלעצמו, מבורך.