לפני עשר שנים אף אחד לא היה מהמר על כך שדווקא פסטיבל אינדי עלום המתקיים בלב הנגב יהפוך לאחד מאירועי המוזיקה הכי משמעותיים בישראל. לעזאזל, לא יודע אם מישהו בכלל חשב שהוא יגיע אפילו לשנתו השנייה. אבל הנה, אנחנו בסתיו 2016, ואינדינגב עומד לחגוג עשור לקיומו בפסטיבל חגיגי במיוחד.

זה כמעט דבר והיפוכו, פסטיבל אינדי מצליח. האמת היא שאפילו עצם הצירוף “פסטיבל אינדי" עשוי להישמע מופרך. לך תעשה פסטיבל עם אנשים שרוצים רק לרקוד לבד בחדר, תוך בהייה בנעליים שלהם. אבל הנס הזה קרה, וקורה, ולא מפסיק לגדול, ומושך כל שנה אלפי אנשים, ומהווה מנוע צמיחה רציני לקריירות של אמנים. ועדיין, מניסיון אישי, הוא לא ממש הסתאב או התמסחר ולא דומה לשום דבר אחר שהכרתם. ובכך גם חנו. לרגל האינדינגב העשירי, שיתקיים במצפה גבולות החל מיום חמישי, ב–29–27 באוקטובר, קיבצתי שלושה חובבי אינדי מורעלים שהיו שם מהרגע הראשון וחזרו בכל שנה כדי לטעום מהפרי האחר. תשעה פסטיבלים, תשעה זיכרונות מפתח.

באמצע שום מקום

“באינדינגב הראשון החוויה הייתה ממש תחושה של חלוציות", משחזר נמרוד שילה שביב (37), כיום איש הייטק המתגורר בכפר סבא. “לא זוכר אפילו איך הגעתי לשם. תמיד עקבתי אחרי פורומים של מוזיקה, ושמעתי שיהיה אירוע של יומיים עם שמות כמו גבע אלון, מלכת הפלקט ועמיר לב. ועוד במחיר מצחיק של 50 שקל. זה חור, אתה מגיע למצפה גבולות, שזה באמצע המדבר. בתי בוץ משנות ה–40 באמצע שום מקום, ופתאום אנשים ומוזיקה ואוהלים. הסוללה של הטלפון נגמרת תוך כמה שעות וזהו. אתה מנותק מהכל.

“בפסטיבל הראשון היו כמה מאות צופים, לא היה מלא. והייתה תחושה ממש משפחתית. לא הייתה הפרדה בין האמנים לקהל. כולם היו באוהל לידך. בבוקר קמת וראית מולך את מי שראית אתמול בלילה על הבמה. אני זוכר שישבתי עם נגה שלו בבוקר, אחרי שלילה קודם ראיתי הופעה שלה. בהופעות עצמן לא היו מאבטחים או גדר. הבמה הייתה פתוחה לחלוטין. אנשים עלו באמצע לרקוד על הבמה, בלי מחסומים ובלי מאחורי הקלעים. לפסטיבל השני כבר קניתי כרטיסים מראש. נסעתי לשם עם חברים, ובדרך שמענו שזה סולד אאוט. לחברים שהיו איתי באוטו כבר לא היו כרטיסים".

אינדינגב. צילום: דפנה טלמוןאינדינגב. צילום: דפנה טלמון

ותיקי הפסטיבל, כמו שילה, סיגלו לעצמם הרגלים קבועים ואפילו קנו אחיזה על נחלות ספציפיות. “מהאינדינגב הראשון מצאתי לעצמי עץ זית שהחלטתי שהוא המקום הקבוע", הוא מסביר. “כל שנה אני חוזר לשם עם חבורה שהולכת וגדלה. יש לנו אפילו קבוצת וואטסאפ שנקראת ‘האוהל הסודי', על שם המקום שלנו באינדינגב. צריך להגיע מוקדם, בתחילת יום חמישי, כדי להשתלט על הנקודה ועל העץ. המתחם שלנו גדל משנה לשנה. “לכל אחד בקבוצה יש את התפקיד שלו. התפקיד שלי הוא לנהל את הכל. אני מביא תאורה, ציוד בישול, מחלק תפקידים. יש לי חבר שהתפקיד שלו זה השקשוקה. לכל יום בפסטיבל יש את האוכל שלו. מביאים אלכוהול לשלושה ימים. חופרים בור עמוק וקוברים בו צידניות, בשביל הקירור. הביחד כל כך כיף, שאתה מוצא את עצמך שעות באוהל ומקשיב למוזיקה מרחוק. בשנה שעברה היינו קרוב ל־20 איש".

כאחד הוותיקים, אתה לא מרגיש ש"גנבו" לך את הפסטיבל? שהוא כבר גדול מדי?

“מצד אחד, חסרה לי האינטימיות של פעם, כשהיה הרבה יותר קטן. היית אז מחויב לשמוע הופעות, כי לא היו הרבה צופים. היום, משום שיש המון היצע, יש יותר תחושה של ניסיון לפתות את הקהל בכל אחת מהבמות. זה היה פסטיבל סודי שלי ועכשיו הוא איבד חלק מהאקסקלוסיביות. אתה גם צריך לחכות הרבה זמן בתור ולהידחף לכל מקום. אבל מצד שני, יש גאווה וכיף בזה שהוא הפך למצליח".

החוקים של אינדינגב שונים מאוד מאלה של פסטיבל רגיל. לפעמים הפוכים. למשל, אם בפסטיבל רגיל שם גדול של מוזיקאי מושך אנשים לבמה המרכזית, באינדינגב זה יכול לעבוד לכיוון ההפוך. מספר איתמר ברנשטיין (25), איש תוכן בתחום המוזיקה מבאר שבע: “אביתר בנאי הופיע באינדינגב לפני שלוש שנים. זו הייתה הופעה מאוד מיוחדת ומוזרה, והקהל יצא ממנה מאוד מבולבל ובמחלוקת. אנשים שאלו: רגע, מה ראינו עכשיו? זאת הייתה הופעה בלי תופים, רק עם ליווי של לופים אלקטרוניים, עם המון שירים חדשים ודברים ניסיוניים. עוד לפני שהיא התחילה כבר היה דיון, כי קהל ותיק שחיפש אלטרנטיב ופחד שהפסטיבל מתחיל להתמסחר לא הגיע אליה מראש. מצד שני, אלה שבאו אליה בשביל קראוד פליזינג ממש לא קיבלו את זה. אני חושב שזו הייתה חוויה טובה בשביל אביתר עצמו, שעשה שם סוג של ניסוי כלים. אני יצאתי מההופעה הזו מבולבל. באיזשהו מקום אלה ההופעות הכי טובות. אלה שמפתיעות אותך".

המיתולוגיות הגדולות, שאנשים מספרים עליהן גם שנים אחרי, מגיעות דווקא מכיוון האמנים שמוכרים רק לעכברי אינדי אמיתיים. דוגמה קלאסית היא הופעה של המידנייט פיקוקס, טריו בהנהגתו של איתן רדושינסקי, שהיה ידוע במופעי ההארד קור שלו. אבל באחת ההופעות שלו באינדינגב, את עיקר הטירוף הפגין דווקא אחד הצופים. נמרוד שילה משחזר בהתרגשות: “ההופעות שלהם היו תמיד מאוד פרועות ובאמצע הלילה. הסולן שלהם איתן היה יוצא לסוג של סיבוב בתוך הקהל, באמצע ההופעה, והיה משאיר את הגיטרה בס שלו בזמן הסיבוב. באותה הופעה, בחור צעיר שהיה בתוך הקהל החליט לקחת את הגיטרה ולשבור אותה. רוק'נרול. כמו במיתולוגיות של המי. הוא פשוט ריסק אותה ברצפה, עוד פעם ועוד פעם, כשכל הקהל מסתכל עליו המום. כשאיתן חזר לבמה, הקהל הגיש לו את הגיטרה המנותצת, והוא לא ידע מה לעשות. לא ידע איך להמשיך את ההופעה. זה לא היה אירוע משמח, אלא משהו שיצא משליטה. מיד אחר כך הייתה התגייסות בתוך קהילת האינדי כדי לאסוף לו כסף לגיטרה חדשה. נדמה לי שאת השברים של הישנה תלו במועדון לבונטין. מיתולוגיה".

גיבור קבוע אחר של אינדינגב הוא אבי עדאקי, הידוע בכינוי “השרברב המזמר" מהטעם הפשוט שהוא אכן שרברב במקצועו. עדאקי, שכתב שירים במשך שנים אבל לא ממש עשה איתם משהו מקצועי, התגלגל לאינדינגב אחרי שחזר מתאילנד, בגיל 33, ושלח מייל למארגנים בבקשה להופיע בפסטיבל. הוא קיבל מיד תשובה חיובית, ומאז הופיע ברציפות מדי שנה בפסטיבל. בכל סוגי הבמות. “הקטע של אבי עדאקי", מסביר איתמר ברנשטיין, “זה שאתה יודע שתמיד הוא יהיה בפסטיבל. או על במה קטנה, או על הבמה המרכזית, או שהוא פתאום צץ ומנגן לך באוהל".

אבי עדאקי. צילום: דפנה טלמוןאבי עדאקי. צילום: דפנה טלמון

“פעם בהופעה שלו", מחזק שילה, “הוא פשוט יצא לטיול ברחבי המתחם תוך כדי זה שהוא שר, והאנשים הלכו אחריו". החלילן ממצפה גבולות.

עוד סוג של מיתולוגיה החביבה במיוחד על שוכני אינדינגב קשור בתקלות טכניות, ובדרך שבה האמן מתגבר עליהן. שילה מספר, בהתרגשות ניכרת, על הופעה של נעם רותם שבה כל האפקטים לגיטרה שהכין לא פעלו, והוא נאלץ להעביר הופעה שלמה כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה חשמלית “עירומה".

ברנשטיין ראה את האור בהופעה של אסף אבידן, באינדינגב השני והראשון שלו. “זאת הייתה הופעה מאוד משמעותית בשבילי", הוא מסביר. “פתאום, באמצע ההופעה, נפל החשמל והם המשיכו לנגן כמה שיכלו. עם סולו תופים ארוך וכאלה. ואז כל הקהל פשוט שר עם אסף. יש לו שיר שהוא סוג של נעימה, 'a phoenix is born', וכולם פשוט שרו אותו יחד איתו. לקחו בעיה טכנית ומינפו אותה לרגע גדול. אני זוכר את עצמי בקהל, זה היה בבמה הגדולה של אז, מול אלף איש, מביט באסף בהערצה. זה גרם לי להבין שקיימים דברים כאלה בארץ. מוזיקה ואמנים שאתה לא שומע ברדיו. בגלל הופעה כמו זו נכנסתי בעצמי לעולם של האינדי". ברנשטיין הוא היום יזם, מפיק ושדרן רדיו.

לאכול חול

ואחרי הכל, מדובר בפסטיבל. אירוע המוני בהשתתפות גברים, נשים והורמונים. יש בו היכרויות, פרידות ואפילו ציוני דרך משפחתיים עבור המשתתפים. נמרוד שילה, למשל, הגיע לפסטיבל לפני שנתיים עם בחורה שהספיק לצאת איתה רק שבועיים עד לאותה נקודה. “זה לא היה פשוט", הוא משחזר. “היא נאלצה לאכול חול וחום ומוזיקה שהיא ממש לא מחוברת אליה. היא בעיקר נהנתה מלראות אותי נהנה מהמוזיקה. פתאום זה להכיר את הדייט החדש שלי לכל החבר'ה במכה - לשלושה ימים רצופים. בלי שום פילטרים. לפסטיבל של השנה היא גם תבוא איתי, אבל הפעם כאשתי. התוכנית שלי היא להביא בהמשך את הילדים. לשנה הבאה כבר קבעתי עם חברים שנקים מתחם ילדים".

אירית לבהר גבאי (37), מהנדסת המתגוררת בתל אביב, השתתפה באינדינגב מיומו הראשון. ותמיד הייתה לה חיבה מיוחדת דווקא לבמות הקטנות, שהיו רחוקות מהאקשן המרכזי - בין שזאת מסיבת רגאיי ודאב בשבת בבוקר, ובין שזאת להקת "ויתרתי", שהופעותיה החלו במתחם הכי אזוטרי בפסטיבל ובהמשך התקדמה עד למופע בבמה המרכזית (שבו גם הודיעה על פירוקה).

אבל המציאה הכי גדולה שלה הייתה בינדר ודנדט - הרכב של קיבוצניקים מאזור גזר, שעשה גרסאות כיסוי בעברית ללהיטי רוק'נרול מהסיקסטיז. “כל כך נדלקנו עליהם", היא משחזרת, “שהחלטנו להזמין אותם להופיע בברית של הילד שלי. וזה היה נהדר. שבעה חבר'ה שעשו שמח". ואולי גם תקדים היסטורי: אמני אינדי שמופיעים באירועים.

כמו לפגוש משפחה. צילום: ניר גייגרכמו לפגוש משפחה. צילום: ניר גייגר

גם איתמר ברנשטיין לוקח את הפסטיבל באופן אישי, מעבר לעובדה שהוא השפיע כאמור גם על העיסוק המקצועי שלו. “הפסטיבל היה תמיד העלייה לרגל השנתית שלי", הוא מסביר. “מקום של יצירת חוויות וחברויות. אני מכיר המון זוגות שנפרדו או שהתחילו שם. יש גם תינוקות שכנראה נוצרו בו. צריך להבין, אלה שלושה ימים סופר אינטנסיביים. מתרחשים בהם יחסים שמספיקים לחודשים שלמים. לי, למשל, היה איזה עניין רומנטי עם בחורה שהייתה בעצם תפוסה, ולא ידעתי את זה. הבחור שלה בעצמו כבר היה לו עניין עם מישהי אחרת. בסופו של דבר, כל מי שהיה קשור לסאגה הזו הגיע לאינדינגב. זה היה מיני קוסמוס. יחסים של הרבה זמן שהתנקזו לתוך שלושה ימים של פסטיבל. בדיוק כמו שסצינה שלמה של מוזיקה מתנקזת אליו. בערב הראשון היא הייתה איתי, וכל הזמן בכתה כי הוא היה עם מישהי אחרת. בבוקר למחרת הם חזרו והיא הייתה כל היום איתו. בסוף היא חזרה הביתה מבולבלת לגמרי, ובהמשך הם נפרדו. אנחנו חברים טובים עד היום.

“אבל האינדינגב הוא מוקד חברתי לא רק בהקשר הרומנטי. בשביל הרבה אנשים זה ממש הבית. גם אני מרגיש ככה. יש אנשים שהייתי פוגש רק פעם בשנה, שם, וזה כמו לפגוש משפחה".

הגדילה של הפסטיבל לא פגעה באינטימיות הזו?

“ברור שכן. יש המון אנשים שחוו שם חוויות ראשוניות שקשה להם לשחזר היום. אי אפשר לשחזר. אבל עדיין יש משהו בבסיס שנשמר. לפני שנתיים, כשהייתה מלחמה בדרום, אינדינגב נראה כמו נווה מדבר של שפיות. היה דיון שלם סביב השאלה אם זה אסקפיזם או דוגמה למציאות שאפשר לעצב אחרת".