يلا تنام עוד זריחה


تندبحلك طير الحمام בוקר בא


روح يا حمام אם שולחת


בתפילה لا تصدّق


את ילדה לבית הספר


نضحك ع الطفل ت ينام


לצלילי מלחמה



כשפגשתי את הנשים של 'נשים עושות שלום', הרגשתי שזו תנועה של נשים אמיתיות בלי טיפת ציניות: יהודיות וערביות, ימניות ושמאלניות, פשוט נשים אכפתיות שקמו לעשות מעשה, כי נמאס להן מהמצב". כך אומרת יעל דקלבאום, שכתבה והלחינה את "תפילת האמהות", ומבצעת אותה עם לובנה סלאמה, מרים טוקאן, ענת מלמוד, מייסה דאו, דניאל רובין, מקהלת ראנה ועוד. את המילים בערבית כתבה בשיתוף פעולה עם סלאמה, דאו וטוקאן. דקלבאום גם שילבה בשיר את קולה של לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום, שהצליחה בעזרת הכוח הנשי להכריע את מלחמת האזרחים בליבריה והגיעה לארץ במיוחד כדי לתמוך בצעדות של התשובה הישראלית־פלסטינית לאחיותיה מליבריה. הביצוע, אגב, מרטיט.



"הצעתי להן את שירותי כמוזיקאית", ממשיכה דקלבאום לגולל את כל הדרך ל"תפילה", "והתחלתי לעשות ניהול אמנותי לאירועים שלהן. בשיחות איתן הרגשתי שכל השירים שכתבתי מתאימים לאנרגיה ולמסר שלהן, אבל לא היה לי השיר המדויק. 'תפילת האמהות' נולד בדיוק מהמקום הזה".


במהלך הזמן "תפילת האמהות" ליווה את "נשים עושות שלום" לאורך כל הצעדות, עד ל"צעדת התקווה" – 4,000 נשים - מחציתן פלסטיניות, מחציתן ישראליות - שהתקיימה באוקטובר האחרון בקאסר אל יהוד, ו־15 אלף נשים שהגיעו ל"עצרת התקווה" מול בית ראש הממשלה בירושלים תחת הססמה "לא עוצרות עד הסכם מדיני".



"האמת היא שנודע לי שקיים שיר בשם הזה", חושפת דקלבאום. "כשפניתי לאמל מרקוס והצעתי לה להצטרף לביצוע השיר, היא סיפרה לי שביצעה בעבר שיר בשם הזה. לשמחתי, קיבלתי את ברכתה של צרויה להב, שכתבה את 'תפילת האמהות' בגרסה הקודמת. בהקלטת השיר משתתפות כ־40 נשים מכל המגזרים והדתות – ערביות ויהודיות, תלמידות דתיות שלי מבית מזמור, מקהלת 'ראנה', שהיא מקהלה מעורבת הפועלת ביפו".



 רגע של חסד 


את המוזיקה ספגה דקלבאום, ילידת ירושלים, מאביה, ד"ר דיוויד דקלבאום, רופא שיניים ומוזיקאי (להקת הפונדקאים). בהשפעת אביה ספגה מוזיקת פולקלור מילדותה והתארחה על הבמה כבר בגיל 8. "בשבילי אבא תמיד היה מוזיקה", היא מספרת. "ככה הוא גידל אותי. הוא התחיל לנגן בגיל הנעורים, וסיפר לנו שהוא למד באותו קולג' עם לאונרד כהן. כשראה איך כהן מצליח אצל בחורות דרך השירה והנגינה, החליט ללמוד לנגן והתמקד במוזיקת פולק. הנגינה אכן התאימה לו - הוא היה לאדם כריזמטי שלא מהסס, וכזה נשאר עד סוף ימיו".



הקריירה של דקלבאום (37) מגוונת ועמוסה. כבר בנעוריה הקימה להקה והופיעה במועדונים, השתתפה בהרכב של תזמורת פילהרמונית ושיתפה פעולה עם שלמה ארצי. בבחינות ללהקה צבאית, הכירה את דנה עדיני, ומאוחר יותר ייסדו עם קרולינה את "הבנות נחמה", שהיו שוס רציני. Ground Zero, אלבום הבכורה של דקלבאום כסולנית, כולו באנגלית. "אני מג'נגלת בין שתי השפות", היא אומרת. "את היופי והעונג בכתיבת טקסטים בשפה העברית גיליתי בגיל מאוחר יחסית, אבל זה היה חלק ממני תמיד, כמו שהפולק הוא חלק ממי שאני, וזורם בדם שלי".



דקלבאום הוציאה עוד שני אלבומי סולו – "שמחה ועצב" ו"אנוש", והמשיכה להופיע בארץ ובעולם, לבד ועם אמנים שונים. בספטמבר 2015 יצאה עם דפני ליף לפרויקט חברתי־מוזיקלי, שנדד 45 יום. "דפני ואני, לפני הכל, חברות", היא אומרת. "היו לי תוכניות לעשות מסע מוזיקלי מחוץ לקופסה. רציתי להסתובב בארץ עם קרוון ולשיר במפגשים בלתי אמצעיים עם הקהל. התברר שבעבר גם לדפני הייתה תוכנית לעשות מסע, וכך יצאנו לדרך יחד, וזה הפך למסע מוזיקלי. אנחנו, עם צוות גדול של אנשי סאונד ומטבח נייד, עוברות כל יום ממקום למקום. במהלך המסע גיליתי מה התפקיד של המוזיקה, מעבר לגרימת הנאה או בידור. חקרתי מהי מוזיקה בשבילי, והאם היא יכולה לשנות את העולם. גדלתי בבית מוזיקלי, נולדתי לתוך זה ואפשר להשאיר את זה שם, אבל אני צריכה מניע יותר משמעותי. מקובל היום להשתמש במוזיקה כמנוע לקידום עצמי. זה לא מתאים לי. זה מרוקן אותי".


תפילת שחרית של יעל דקלבאום. צילום: איטם טובולתפילת שחרית של יעל דקלבאום. צילום: איטם טובול


אז בעצם זה היה מסע לגילוי עצמי


"במסע הזה היו תחושת הרפתקה וסקרנות לשאול איפה אני חיה ובפני מי אני מופיעה. יצאתי בתחושה שהמצב כאן חסר תקווה. פגשנו אלפי אנשים מסוגים שונים. גיליתי שיש הרבה יותר מקום וצימאון למוזיקה ממה שחשבתי. יש מוזיקה מרהיבה שנוצרת בארץ ונשארת בעיקר בתל אביב ובקהילות סגורות. אנשים לא יודעים איזה מוזיקה יש כאן.



"אתה קם בבוקר, הולך לעבודה, רובנו לא מצליחים לגמור את החודש. מגיעים בערב הביתה, פותחים טלוויזיה ורואים 'האח הגדול'. לכאורה, אין כאן עומק תרבותי, ואין תוכן מוזיקלי, אבל זה ממש לא נכון. אנשים לא פראיירים, הם צמאים לתרבות ומזהים תוכן עם עומק. מופע הסיום של המסע עם דפני התקיים במועדון בארבי וקרה בו משהו בלתי רגיל. עמדנו יחד על הבמה, נשים דתיות וחילוניות, ושרנו יחד. היה שם רגע של חסד ושבירת מציאות. אני חושבת שכל מי שהיה שם, הרגיש שמשהו בו משתנה. בי השתנה משהו לנצח. אני פוסעת עכשיו בדרך הזאת, ולא יכולה להפריד בין העשייה המוזיקלית שלי לזה שהמקום הזה הוא המקום שלי. אני לא עוזבת את ישראל ויש לי רצון לעשות, לשפר ולתרום את מה שבעיני חסר במקום הזה".