למזדמנים מבחוץ לבית הספר למחול “דוליארט" בשוהם מזומנת הפתעה. “אתה מוכר לי מאיזשהו מקום", הם אינם מתאפקים מלומר כשהם נתקלים במשרד בגבר בעל זקנקן מאפיר מטופח. “מה אתה עושה פה?" יש מהם ששואלים בהשתאות, כשבאוזניהם מהדהד “התחייבות" (“אני אוהב אותך"), משירי האהבה היפים ביותר בזמר העברי, שאיתו ריגש אי־אז ב־95’ בלחנו למילותיו של אהוד מנור.

אם לא ניחשתם עד כה, זהו שי זורניצר, יוצא להקת הנח"ל שהתפרסם שלוש שנים קודם לכן כיוסף במחזמר “יוסף וכתונת הפסים" לצדה של חוה אלברשטיין, לא פחות ולא יותר. לאחר הופעת “בתום קול הצעקה", אלבום הבכורה שלו, בהיותו בשיא ההצלחה שלו, ירד במפתיע מהבמות ונבלע מרצון בחיק האלמוניות. אליה, אגב, הוא בחר לחזור גם לאחר שכעבור שמונה שנים התנער ממנה, כשיצא עם אלבומו השני, “תמונות בשחור־לבן".

כעת, בגיל 50 וחצי, כשביומיום הוא שרוי בעולם מרוחק מהרוקנרול הרך, שעמו נסק בעבר לתודעת הקהל, ניעור זורניצר מדממת האלחוט שבה עטף את עצמו במשך כמעט 15 שנה, וחוזר עם “כל הוויכוחים", שיר המהווה מקדמה לאלבום השלישי שבדרך. בשיר מוכיח זורניצר, שפעם רומנטיקן, תמיד רומנטיקן, ושר: “אולי גזרתי על עצמי לשמור עלייך/להוכיח לך שאפשר אחרת/שאהבה יכולה להימשך לנצח".

לכך הוא מגיח מנווה השקט שלו בשוהם, יישוב שהוא ורעייתו דוּלי, רקדנית וכוריאוגרפית (שלה הקדיש את “התחייבות") הם מוותיקיו ומנהלים בו יחדיו את בית הספר למחול שלהם - היא במישור האמנותי, הוא במישור הניהולי. לדבריו, זה לא היה בתוכניותיו. “באופן בסיסי המחול הוא לא העולם שלי", מבהיר זורניצר, “אבל כשההריון השלישי של אשתי הסתבך בדיוק לקראת פתיחת שנה חדשה בסטודיו, לא הייתה לי ברירה אלא לקפוץ למים על חשבון פעילותי באותן השנים באולפני פרסום בתל אביב".

מחוץ למשחק
זורניצר גדל בבאר שבע, שהצמיחה כוכבי זמר רבים. “אני מת על העיר הזאת ומרגיש מחובר אליה עד כדי פנטזיות לחזור פעם אליה", הוא אומר. עם הולדתו, הוליכה אותו ואת משפחתו הקריירה של אביו המנוח כקרדיולוג לארצות הברית. כשהיה בן 3.5, החזירה אותם ארצה מחלתו של אביו, שנפטר כאן בתוך זמן קצר.

למרות היתמות, מספר זורניצר על ילדות מדהימה בבאר שבע, עיר ש"בה הייתה אז הרבה תמימות והיינו מסתובבים יחפים ברחובות". מוזיקלית, הרקע שלו קלאסי. מגיל 6 ועד סיום התיכון, למד כינור בקונסרבטוריון העירוני. בשלב מסוים התחבר לגיטרה, ש"משכה אותי הרבה יותר מהכינור והביאה אותי אל המוזיקה הקלה".

שי זורניצר שנת 1994 צילום משה שישי זורניצר שנת 1994 צילום משה שי

מהופעות לפני הצבא בפאבים בעירו הגיע זורניצר לתוכנית “תל אביב אינה מודאגת" של להקת הנח"ל, ש"בה קיבלתי אני, נער מבאר שבע, כסולו ראשון, את ‘שש עשרה, שבע עשרה’, שיר שכתב אהוד מנור והלחין רמי קלינשטיין, שבהקלטה איתו צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח שזה קרה לי באמת". ואהוד מנור? - “עוד יותר. מבחינתנו הוא היה כביכול משהו בלתי ניתן להשגה, והנה הוא כתב לי גם אחרי הצבא. עד עכשיו אני לא תופס שהוא איננו.

“הייתי בר־מזל לעבוד לא רק איתם, אלא גם עם במאי הלהקה, צדי צרפתי, שבשבילי הוא עד היום מעין מנטור. ולא רק הם. בתוכנית השנייה שלי בלהקה, ‘התחלות’, זכיתי בכך שחנוך לוין כתב לנו את רוב החומר".

לזורניצר וחבריו ללהקה צבאית, ובהם אילה אשרוב, שרון חזיז, ויואב צפיר, היה כנראה לא קל להיפרד אחד מהשני, ובמשך חודשים הם הופיעו כציל"ה - צוות יוצאי להקת הנח"ל. ממנו הגיע זורניצר עם צפיר אל התוכנית “האגף הסגור", שבה כיכב אביו, טוביה צפיר, “שם לקחו אותי די בטעות כשחקן, אפילו קצת מצחיקן, הגם שאף פעם לא הייתי כזה".

ב־92’ הגיע זורניצר בן ה־25 לשיא הקריירה שלו. “היה זה אהוד מנור שסחב אותי להרפתקה של המחזמר ‘יוסף וכתונת הפסים’", הוא משחזר, “הייתי אז עם הפנים לכיוון אחר מתוך החלטה לצאת ללימודי מוזיקה. אז שאל אהוד: ‘למה שלא תיגש לאודישן? - יכול להיות שזה יתאים לך’, תחילה לא קיבלתי את התפקיד הראשי והייתי בסדר עם זה. לא נבחרתי, לא נבחרתי. מבחינתי, זה לא היה שבר כזה גדול.




שי זורניצר. צלם : אלוני מורשי זורניצר. צלם : אלוני מור

“ואז, יום אחד קיבלתי טלפון הביתה ממפיק המחזמר, פשנל, בכבודו ובעצמו, ששאל אם אני רוצה לעשות את יוסף. זה נשמע לי כסוג של מתיחה והייתי בטוח שעובדים עלי. מובן שלא סירבתי. ‘תיכנס מחר ותחתום על החוזה’, אמר לי. אז מצאתי את עצמי חולק במה עם חוה אלברשטיין, שהופיעה שם בתפקיד המספר, ועצם ההופעה איתה הייתה מהרגע הראשון משהו בלתי נתפס בשבילי. חוה הייתה כל כך מכילה, כל כך מבינה, וידעה לעזור לי להתגבר על הפחדים שלי. ההופעה איתה הייתה לי בית הספר הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי".

זו לא רק ההופעה עם חוה וזה לא רק עצם התפקיד הראשי, אלא גם תפקיד מובהק של כוכב.
“לגמרי. במבט מהיום נראה לי שלא באמת הבנתי מה הלך שם עם כל מעמד הכוכבות, שבבת אחת נפל עלי, תוך הטלת אחריות כבדה על הכתפיים שלי. אלה שהיו שם איתי לא היה בידיהם להרגיע את ההייפ המטורף שבו הייתי נתון. פתאום היו מכתבי מעריצות, שארבו לי על מדרגות הבית שבו גרתי, וטלפונים בשעות מוזרות".

מעניין שלא הסתחררת ונותרת איתן על רגליך, כשהכוכבות הייתה לגביך הבלחה של רגע.
“ממש לא הסתחררתי. נראה היה לי מוזר לשחק את המשחק וליחצן את עצמי, מה שאף פעם לא הרגיש לי טבעי לעשות אותו".

מכך הגיע זורניצר אל אלבומו הראשון בהפקת שלמה צח, ש"לו אני חייב המון" ובהפקה מוזיקלית של עדי רנרט, ש"לעבוד איתו היה וואו גדול מבחינתי, באמת מחמאה ענקית, מה גם שהתקבצו סביבנו נגנים מהשורה הראשונה". לדבריו, כמי שלא היה בטוח בעצמו, “לקח לי זמן להבין ולעכל שעשיתי אלבום טוב". זורניצר חתום על כמעט כל לחניו, ובגזרת מילות השירים כתבו לו מנור, אלברשטיין, עלי מוהר ובעיקר תומר שרון, חברו מלהקת הנח"ל ושותפו לדירה שכורה, שכתב מחצית מהאלבום.




“חתיכה בפאזל של עצמי"
הופעת האלבום חוללה מפץ בדרכו של זורניצר. “עם האלבום ביד התחלתי להופיע, ומהר מאוד הבנתי ביני לבין עצמי שאני לא רוצה לעשות את זה", הוא משחזר, “קשה לי להצביע על סיבה חד־משמעית לכך. אולי פחד במה, אולי לחצים מבית שנגרמו מקשיי פרנסה בהיותי כבר אב לילדה קטנה. הרגשתי תלוש. לא פה, לא שם.

“לא מצאתי את מקומי בתחום, כשמול האלבום שלי יצאו אלבומים טובים של להקות שהביאו צליל מרענן כמו אבטיפוס, מוניקה סקס, איפה הילד ומופע הארנבות של ד"ר קספר, וכמובן גם ירמי קפלן. הייתה לי תחושת ניתוק מכל הסצינה סביבי בשעה שהייתי כבר אבא, בעוד שהחומרים נכתבו כאשר הייתי רווק פוחז בתל אביב. נמשכתי לדברים אחרים, כמו הפקה בתחום הפרסום".

“הניתוק לא היה מושלם", הוא מעיר. “המשכתי לכתוב חומרים והיו לי ניסיונות להפקת אלבום נוסף, ביניהם עם משה לוי. ב־2003 תפסתי ראש עם איתמר אשפר ואסף דר, והוצאתי איתם את האלבום השני שלי, ‘תמונות בשחור־לבן’, בהנחה שאין הכרח שזה יהיה מלווה בהופעות. אולי רציתי לעשות איזו סגירת מעגל עם עצמי במשהו לנשמה, מה גם שהפעם הייתי המפיק של עצמי, עם הניסיון שצברתי עד אז בהפקת פרסומות".

אם יורשה לי לנחש, השיר “חללית", הלהיט מאותו אלבום, לא נוצר יש מאין.

“ניחשת נכון. ההריון המסובך של אשתי דולי עם הבן שלנו אורי הזכיר לי אותי בהיותי עולל. הרגשתי לידו כאילו השלים איזשהו חתיכה בפאזל של עצמי, כשבגיל 3.5 התייתמתי מאבא שלי, שהיה אז בן 36 בסך הכל, ומה שאני זוכר ממנו הן תמונות שכאילו חולפות לי במוח ואני לא מצליח לתפוס את הרגע לגמרי. נשארתי עם מין עננה כזאת, שמרחפת מעלי כל החיים ולא עוזבת אותי. במשך שנים לא האמנתי שאעבור את גיל 36. אחרי כל זאת, אורי הביא לאיזה רוגע בחיים שלי".




חוה אלברשטיין. מולה עשת חוה אלברשטיין. מולה עשת

ובמעבר חד לשיר הנוכחי.
“יום אחד, כשהייתי בשיחה עם מישהו, במקרה עבר פיטר רוט, חבר טוב מהאולפנים, שהכיר את מי שנפגשתי איתו. מהשיחה במקום התפתחה סדרה של טלפונים, שבהם פיטר עודד אותי לעשות משהו ביחד. ככה, בכיף, בלי איזושהי כוונה לקאמבק. זה לא בא בקלות. כשפיטר הציע שאכתוב שיר, הייתי בבלאק לאחר שנים שבהן לא כתבתי. כשהוא ראה שאני תקוע, הוא הפגיש אותי עם דן תורן, המוכר כמאסטר של כתיבת שירים".

עוד גילוי מפתיע: “מה שאני מספר כאן הוא תהליך שנמשך שלוש שנים, כשבכל שיחה עם פיטר שאלתי בשביל מה אני צריך את זה. מצד שני, כשהיינו שומעים את הסקיצה, הבנו שיש לנו משהו מאוד מגניב ואולי בכל זאת. מתוך כל הקונפליקט נכנסנו יום אחד לאולפן וסגרנו עניין. יכול להיות שנעשה עוד ניסיון כזה, יכול להיות שלא. אני לא חותם שיצא מזה אלבום".


שי זורניצר צלם : אלוני מור שי זורניצר צלם : אלוני מור


אגב כך, אתה מביא בשורה מוזיקלית חדשה?
“אין לי יומרות כאלה. הייתי ונשארתי זמר של רוק רך, אם כי פיטר ניסה להוציא אותי מאזור הנוחות שלי. מה שכן, אולי שומעים שאני לא בן 28. בכל זאת, הבן אדם כבר עבר את ה-50 ועברו עליו אי אלה דברים בחיים".

אולי מתבטא בשיר החדש משבר הגיל, בבחינת אם לא עכשיו, אימתי?
“יכול להיות. הרי יש דברים שאם לא נעשה אותם מתישהו, כבר לא נעשה אותם לעולם. כך, כמי ששומר על כושר ורץ כל הזמן, מה גם שסביב שוהם לא חסר היכן לרוץ, עברתי למרתון, ובשנה האחרונה גמעתי את מרתון פריז, את מרתון טבריה ועוד היד נטויה, אם כי אני מרתוניסט לייט".

בקצב הזה תחזור לבמת ההופעות?
“קשה מאוד להאמין שכך יקרה. בוא לא נגזים. הספיק לי שהתפתיתי לשיר שלושה נאמברים בערב בבית הספר למחול שלנו. נשבע לך ששבועיים לפני האירוע לא ישנתי בלילות. זה היה נורא. כנראה, כל הסיפור הכניס אותי למתח מיותר. עם זאת, לעולם אל תגיד לעולם לא. מה שבטוח הוא שאני ממשיך בענייני המחול, ואם מזמינים אותי לדבב פה ושם, אז בכיף, כששם אני יכול לעשות ככל שעולה על רוחי מול המיקרופון או מול המסך. זה התחליף הכי טוב שיכול להיות להופעות".