כששואלים את ותיקי גלי צה"ל כמה קומות יש בבניין התחנה המיתולוגי ברחוב יהודה הימית ביפו, אף אחד מהם לא זוכר במדויק. חלק ישיבו חמש, חלק שש וחלק יסתבכו עם חצאי קומות ועם גג המסדרים. אבל על דבר אחד כולם מסכימים: ככל הנראה, זהו הבניין המשופץ ביותר במדינה, עם הכי הרבה כוכים, תוספות ותוכניות בינוי. וזה גם הבניין שהביא את הקסם הכי גדול לשידורי החדשות והמוזיקה בישראל.

בתחילת השבוע הודיע שר הביטחון אביגדור ליברמן על החלטה סופית, שלפיה תעבור התחנה הצה"לית לירושלים בבניין בית החייל המתחדש, ובתוך שלושה חודשים תתחיל לשדר את מהדורות החדשות שלה מאולפניה בבירה.

לאורך השנים היו ניסיונות רבים ושונים להעתיק את מקום השידור של גלי צה"ל, אך אף אחד מהם לא הבשיל לכדי מעבר של ממש. אלכס אנסקי החל לשדר בתחנה ב־1974 בתקופתו של יצחק לבני כמפקד. הוא זוכר את רוב שנותיו בתחנה תחת שיפוץ כזה או אחר.

גלי צה"ל. צלם : תומר נויברג, פלאש 90 גלי צה"ל. צלם : תומר נויברג, פלאש 90

"יצחק לבני קיים איתי ראיון קצר של 10 דקות בקפה כסית, בשעה שהנהג שלו מסתובב ברחובות הסמוכים בשל מצוקת חניה", נזכר אנסקי, "הוא שאל במה אני מתעניין ואיפה אני נפגש עם הקהל, ומאחר שהייתי מעורה בתחום התרבות, כאחראי על מופעי התיאטרון בצוותא, קיבלתי תוכנית שבה שידרתי מה שמעניין אנשים בגילי בתחום המוזיקה, הספרות, האופנה והאקטואליה".

אנסקי נזכר בערגה בבניין שבו בילה יותר מ־45 שנה, ובתקופות שבהן בכל ארבע שנים הגיע מפקד חדש שהנהיג חוקים ותקנות שונות מקודמיו. אבל דבר אחד לא השתנה לאורך כל השנים: השיפוץ הבלתי נגמר.

"אין עוד בניין שעבר כל כך הרבה בינוי ושיפוץ וטיוח קירות ומעברים של בית שימוש שני סנטימטרים ימינה, או החלפת דלתות ותוספת קירות", הוא נזכר, "לקראת כל סוף שנה היו מתחילים בשיפוץ; פעם זה חניון שעבר מלפנים לאחור, ופעם שינו את דלת הכניסה לתחנה, כל מפקד כפי שראה בעיני רוחו. חשוב לזכור שהבניין כולו מחזיק בתוכו שניים וחצי אולפני שידור בסך הכל. לשמחתם של המגישים והטכנאים שם, אולפן השידור של גלגלצ מאופיין באפלוליות. אולפן ה' של החדשות פעם נעול ופעם לא, לפעמים היה מותר להכניס אוכל ולפעמים אסור. בנוסף, יש את אולפן ג' שלא משדר, ואת ואולפן א' שמשדר רק בעתות חירום ומקליטים בו לרוב ראיונות. מעולם לא היה בתחנה 'גרין רום' – 'חדר מנוחה' לעורכים ושדרים או לאורחים שהוזמנו לראיון או לשיחה קצרה. החיים היצירתיים התנהלו אז וגם היום בחדרי המדרגות, בבתי הקפה שבסביבה וכמובן בבית".


מסדר רס"ר אחרי שידור

התחלת הקריירה של יעקב אילון ממוקמת בערך באמצע ההיסטוריה הרדיופונית של גלי צה"ל. הוא חלק את המחזור שלו עם מפורסמים אחרים כמו ארז טל, אברי גלעד, אילנה דיין וקובי מידן, שחפף אותו. אילון התחיל את הקריירה במחלק קריינים, ובמהרה עבר לאגף החדשות. את הקולות והאנקדוטות מהבניין המיתולוגי הוא זוכר היטב. “הבניין הזה הוא באמת חורבה, וגם חורבה היא תיאור של ארמון לידו", הוא נזכר בחיוך. “50 שנה נשמע שם קול המקדחה, תלי־תלים של טלאים ושיפוץ שלעולם לא נפסק. הדביקו והטליאו כדי שלא ייפול. לא יכולת למצוא כיסא אחד ישר באולפנים. כתמים של סיגריות וקפה על השולחנות והכל מתפרק. אבל מה שמדהים הוא שכל זה לא באמת משנה".

מתברר שגם החניה הייתה עניין לא פשוט. “זו הייתה תקופה שבה היו גונבים את מכשיר הרדיו־טייפ מרכבים, ואני זוכר שאחד המפיקים סיפר שלא פעם נתקל בתופעה שגנבו לו את הרדיו מהאוטו, ובאופן הזוי היו מתקשרים אליו כדי להציע לו לקנות אותו בחזרה", הוא מספר, “לי למשל היה רישיון על שואב האבק (צוחק). תפקידי היה לשאוב את השטיחים בתחנה, ואתה יוצא משידור ועולה על השואב כי יש מסדר רס"ר. זה היה מקום של ערבוביה לא אופיינית שיוצרת המון מצבים מצחיקים. מצד אחד יחידה צבאית ומאידך כלי תקשורת וחצי אזרחי. גלי צה"ל זה יצור משונה ומרתק".

אילון מעיד שגם לאחר שנים במגזר הפרטי, לצד הטכנולוגיה הכי מתקדמת והאולפנים הכי משוכללים, הקסם של גלי צה"ל טמון ברוח של אנשיה. “בגלי צה"ל תמיד הייתה זו הרוח, והיא שהובילה והפכה את השידור ואת התחנה למה שהיא היום", הוא אומר. "החבר’ה הצעירים שנשאבים לתוך המסורת מחד, ומוסיפים נופך משלהם מאידך, והופכים לאנשי תקשורת מובילים ומשמעותיים. סביבת עבודה בגוף תקשורתי היא מאוד משמעותית, ופה מדובר ב־100% בניין לא ראוי לשידור, ולמרות זאת, ולגמרי באופן הפוך לתנאים, השידור והרוח התגברו על כל המכשולים של הבניין".

"הבניין היה כל כך קטן, שלא יכולת להיכנס לחדר מבלי להעיר מישהו שישן שם", נזכר בחיוך מתן חודורוב, ראש הדסק הכלכלי בחדשות 10 ששירת בגלי צה"ל ב־2003 ונשאר בתחנה כשש שנים. "בתקופתי, רמת התחזוקה הייתה כל כך נמוכה, שתקלות היו דבר שבשגרה. אם שידור עבר בלי תקלות, זה נחשב לחדשות", הוא צוחק.

חודורוב, כמו אנסקי ואחרים, נזכר בשיפוצים התמידיים. כדי להרכיב מחשב הוא נאלץ לאסוף חלקים משלושה חדרים שונים, ותמיד היה מחסור בציוד. אבל זה גם היה חלק מהאתגר והייחוד ולדבריו, גם הפך אותו לעיתונאי טוב יותר.

"זה דרש ממך יכולת אלתור תמידית והעמיד אותנו בפני מציאות לא פשוטה. תמיד היה צריך להביא בחשבון את התקלה הבאה, וזה שיפר את יכולתנו המקצועית", הוא אומר, "אני חושב שיש קשר בין דלות החומר לעוצמת הרוח בגלי צה"ל. יש משהו מקסים בעובדה שהמבנה האפיר והתקלף ומצבו הפיזי הלך והידרדר, כי דווקא מתוך התנאים החומריים התפתחה פמילייריות, תחושה לא רשמית, מרכז עצבים מינימליסטי בגודל, אבל עמוס בהתרחשויות ובעוצמה. לי באופן אישי עצוב שנפרדים מהבניין הזה. התחנה התעצבה בו, פעלה באנדרלמוסיה שבו, ודווקא בגלל המגבלה הפיזית והתנאים, התקיים בה קסם. וכיום היא הדבר הכי דומה לבית משותף בתקשורת הישראלית. הרוח הגל"צניקית גדולה יותר מהבניין שבו היא קיימת".

עם זאת, חודורוב מודה שיש מקום לכלי תקשורת בעידן התחרותי של ימינו לתנאים משופרים. "שום תחנת רדיו לא הייתה מוקמת כיום בתנאים כאלה, וגלי צה"ל, שרוצה לשרוד בעולם תחרותי, חייבת לעבור מתיחת פנים בציוד ובתכנון האדריכלי כדי להתאים לעידן תקשורתי דינמי, כך שאני חושב שגלי צה"ל אולי תישמע אחרת ממקום אחר, אבל בכל שינוי יש גם הזדמנות", הוא אומר.

מתן חודורוב, הגל"צניקים. יח"ץמתן חודורוב, הגל"צניקים. יח"ץ

חיסול פוליטי

הבניין המיתולוגי של גלי צה"ל הוקם בשנת 1958 ברחוב יהודה הימית, קרוב לנמל יפו. עם השנים שינתה יפו פניה והפכה לפנינת נדל"ן יוקרתית. סביב התחנה פרחו בתי קפה וחנויות ושאר בתי עסק. אבל אחד המקומות שעמדו ועדיין עומדים על תלם הוא חומוסיית אבו חסן המפורסמת, חדר אוכל שני לחיילים ושדרנים לאורך כל שנות פעילות התחנה.

“עומד לקום פה דור שלא ידע את אבו חסן", אומרת הדר מרקס, שדרנית גלגלצ ומנחת תוכנית הבוקר “מדינה בדרך" המשודרת בימי ראשון עד רביעי. “החומוס הכי טוב בעולם נמצא פה, ממש כמה צעדים מהתחנה. ויש עניין שבשגרה, שכשמסיימים שידור, הולכים לאכול צלחת חומוס. גם בבוקר. זו קיבה של גל"צניקים", היא צוחקת.

מרקס החלה את הקריירה שלה בגלי צה"ל במחלקת קריינים, בתוכנית אישית שהגישה עם רן יבנאי שנקראה “שטח 6". את ימי המכשור הוותיק והדיסקים הקופצים היא זוכרת היטב. “לפעמים היינו מזייפים את זה", היא אומרת. "שדרן בכיר לימד אותי, שאם לא תזמנתי טוב לחדשות וחסר לי זמן, תמיד אפשר לדפוק עם הברך בשולחן והדיסק יקפוץ. בכלל, כל הבניין הזה הוא תעלומה. אף אחד לא יודע באמת כמה קומות יש בו, כי יש חצאי קומות וקומה שלמה, ואז פתאום גג מפורסם למסדרים וטריליון מדרגות. אחת הבדיחות המסופרות תמיד בנוסטלגיה של התחנה היא בדיחת אבשלום קור והמדרגות: תמיד כשעולים במדרגות האינסופיות הללו, ואבשלום עובר לידך, הוא שואל: ‘למה את עולה ברגל, כוכבת שכמותך? הזמנתי לך מעלית’. זו בדיחה קבועה שרצה שנים".

קרן מרציאנו. פלאש 90 קרן מרציאנו. פלאש 90

מרקס נזכרת בפעם הראשונה שבה פגשה סלב במסדרונות התחנה ובהתרגשות שאחזה בה. הסלב, אגב, היה יוני רכטר. מאז, היא ישבה בכיסאות של אלילי ילדותה בבניין המתפרק. “כשאבא שלי מגיע לביקור, הוא אומר שפשוט מדהים שמצליחים לשדר משהו מהמקום הזה", היא צוחקת, “הבניין באמת ישן. זה שמהברז יוצאים מים זה מדהים, ושהכל עובד, זה מרגש ממש. אבל היש מאין הזה, האולפנים הללו שכל הגדולים עברו בהם, כשאת יושבת על הכיסאות של ארז ואברי שהקסימו פה בשנות ה־80, ושל טל ברמן שהפך את העולם, ושל הלהקות הכי טובות, אז אין ספק שזה מרגש. לקירות פה יש הרבה מה לספר וזה הקסם. עכשיו נצטרך לבנות את כל זה מחדש בירושלים, אבל בסוף אלה לא הקירות והכיסאות, אלה האנשים. לא הבניין עושה את גלי צה"ל, אלא האנשים".

קרן מרציאנו, מגישה בחדשות 2, החלה את הקריירה שלה ב־1996 ככתבת תעופה ותחבורה בגלי צה"ל, ומודה שעד היום כשהיא מגיעה לשדר ביפו, אף פעם לא ממש ברור לה איך יוצא משם שידור. “הגעתי לשם לאחר שחלמתי והתאמצתי להשתלב במקום, ואתה מדמיין תחנת רדיו מפוארת ובסוף אתה מגיע למבנה הרעוע הזה ואומר לעצמך שלא יכול להיות שמפה ייצא שידור", היא אומרת, “ואז אתה יורד קומה לגלגלצ ומבין שכל גלי צה"ל זה בסוף אולפן של חדר ורבע".

מרציאנו נזכרת בלילות ארוכים שבהם נאלצה לישון בתחנה לאחר משמרת, או בשמירות על הבניין. למרות שהתפקיד הוא ג’ובניקי ביסודו, במקום התקיימו מסדרים, שמירות ופירוק נשקים כמו בכל חיל אחר. “אני זוכרת שתמיד היו תקלות עם הציוד", היא ממשיכה, “היה לי טייפריקורדר ישן שכל הזמן התקלקל באמצע הראיונות הכי חשובים. כשאתה מראיין בכיר בממשלה ומנסה ללחוץ ‘פליי’ וכלום לא עובד, או שפעם אחת שלחו אותי להקליט קול של ‘מו’ של פרה. אבא שלי הסיע אותי עד לקיבוץ, וכשהגעתי הסביר לי הרפתן שהפרות בדיוק אכלו והן גועות רק כשהן רעבות. נאלצתי להמתין שעות ארוכות, ומאז צוחקים עלי בכל מפגש משפחתי".

אף שרבים מתרפקים על תקופתם בגלי צה"ל ושמחים ומתרגשים לקראת הפרק הבא בחייה של התחנה, לא כולם מרגישים שלמים עם המעבר לירושלים. כמה מוותיקי גלי צה"ל, שהעדיפו להתראיין בעילום שם, דווקא חושבים שזהו המסמר האחרון בארון הקבורה של התחנה. “זו החלטה רעה מאוד והיא חלק מחיסול פוליטי של ניסיון להשתלט על התכנים, להתערב בחדשות ובמוזיקה ולהפעיל לחצים על האיוש", אומר אחד מבכירי השדרנים לשעבר בתחנה. “המעבר מיותר, ולא חושבים פה על טובת גלי צה"ל, ומה כן אפשר לעשות כדי לאפשר לתחנה לשגשג.

לצערי, זה ניסיון של פוליטיקאים לגזור קופון ולהשתלט על התחנה. 70 שנה תחנה ביפו, יש לה מסורת מפוארת, וזה עצוב שכך היא תסיים את דרכה".

עוד גורם שסירב להזדהות ציין כי לא כל כלי התקשורת חייבים לשדר דווקא מירושלים, על אף חשיבותה לכולם. “לגיטימי לשדר גם מתל אביב. בעיניי אפילו טבעי שחלק מהגופים העיתונאיים יתמקמו במרכז הכלכלי של המדינה. הלהיטות של הפוליטיקאים להוציא את גלי צה"ל מגוש דן מתכתבת עם העוינות של התקופה האחרונה, כפני התקשורת בכלל והרצון להפוך אותה ליותר פטריוטית'".