במרץ 2018, מדינה שלמה החסירה פעימה. "המוזיקאי יצחק קלפטר מאושפז במצב קשה בבית החולים איכילוב בתל אביב בשל דלקת ריאות, ונשקפת סכנה לחייו", הכריזו כלי התקשורת.

"הרגשתי לא טוב, הייתי על סף מוות", משחזר קלפטר עתה, חצי שנה אחרי, את אותם רגעים קריטיים בחייו. "במשך שמונה ימים שכבתי על המיטה מורדם ומונשם ללא הכרה, כמו מת. זו הייתה קטסטרופה. התעוררתי אחרי שמונה ימים למציאות שונה לגמרי. לא ידעתי בכלל שאני בבית חולים, הסתכלתי וראיתי שאין לי מכנסיים, ואני שוכב במיטה ולא יודע מה קורה. ואז קראתי לאח שעבר שם ואמרתי לו: 'אפשר לקבל מכנסיים?', והוא אמר לי: 'תירגע. אתה לא הולך לשום מקום. אתה פה בבית החולים ואתה עוד תשכב פה כמה זמן'".

אתה מודע לכך שהדאגת מדינה שלמה?
"כן, סיפרו לי על כך. אני שמח שאוהבים אותי. אני מרגיש אהוב וזה מרגש אותי. זה לא מובן מאליו".

ומה מצבך עכשיו?
"לאט־לאט יותר טוב. אני הולך ומשתפר ומשתקם ומנסה לחזור לשגרה שהתערערה לי מאז האשפוז. אבל יצאתי מזה ברוך השם, הודות לטיפול המסור של צוות בית החולים. הם הצילו את חיי".

יצחק קלפטר בבית חולים. צלם : ליאור צור, איכילוב יצחק קלפטר בבית חולים. צלם : ליאור צור, איכילוב

במאי, אחרי חודשיים בבית החולים, שוחרר קלפטר לביתו. אומנם ייקח זמן עד שנראה אותו שוב על הבמה, אך הוא בהחלט כבר חושב על זה. "כששכבתי בבית החולים נולד לי שיר חדש שאני מתכנן להקליט ולהוציא. השיר, שעוד אין לו שם, מדבר על זה שאני מחפש את האמת ואין קול ואין עונה", הוא מספר.

נפגשנו בערב בבית קפה במרכז תל אביב. "בבקשה אל תציין את שם בית הקפה", קלפטר מפציר בי. "אני שותה שם קפה כבר 15 שנה בכל יום כמעט, ועכשיו, בגלל המצב, אני לא רוצה שיבואו המון אנשים שאוהבים אותי לשאול לשלומי. אני מעריך זאת, אבל זה קצת מביך אותי. אני אוהב את השקט שלי".

הוא מגיע חמוש בשלייקס המיתולוגי שלו, כחוש ומעט שברירי, אך בעיקר נטול מניירות של כוכב. למזלי, הוא היה שקוע בקריאת הודעות טקסט בטלפון הנייד ופחות שם לב להתרגשותי מהמפגש איתו. "שמע, הוואטסאפ זו המצאה גאונית", הוא מתפעל, "אני משתמש בזה רוב הזמן. אבל אני פחות מתחבר לעניין של הטלפון החכם והפייסבוק והאינסטגרם ועוד דברים. אני מהדור הישן, אני אוהב לדבר עם אנשים פנים אל פנים. גם בטלפון אני לא מדבר יותר מעשר דקות, כי אז הטלפון נעשה חם ויש קרינה וזה לא בריא. היום גם מוזיקה אתה כבר שומע בפלאפון, ואני לא אוהב את זה. פעם היו מערכות סטריאו. היה לי טייפ סלילים כדי להקליט שירים. אני מחפש בחנויות ולא מוצא היום טייפ כזה. מקליטים בפלאפון. אולי אני מיושן, אבל אני לא אוהב את זה".

יצחק קלפטר. צלם : ניר קידריצחק קלפטר. צלם : ניר קידר

מדי פעם עוברים ליד שולחננו עוברי אורח שמבחינים בו, מאטים את הליכתם או נעצרים כליל. חלקם לוחצים לו את היד או קוראים בקול רם: "אוהבים אותך, צ'רצ'יל!". והוא, מסמיק ממבוכה, מודה להם בג'נטלמניות, מגניב חיוך ביישני וחוזר לשיחתנו.

"תדע לך", הוא מבהיר לי, "פעם הייתי מאוד מאוד לחוץ מראיונות. לא הייתי מקבל את זה טבעי ולא כל כך אהבתי את זה, אבל עכשיו אני מבין שאני אמן ובאים לראיין אותי וזה חלק מהעניין של להיות אמן".

אתה מרגיש כמו אגדה?
"לאורך השנים נתקלתי במילה הזו כמה וכמה פעמים בהקשר שלי, אבל אני משער שקוראים לי כך אולי בגלל היושרה שלי. אני לא מתיימר לשאת את שם התואר הזה. אני פשוט עצמי. במשך הרבה זמן לא קיבלתי את עצמי והייתי עם ביקורת גבוהה מאוד כלפי עצמי, ולכן התרחקתי כמו מאש מאור הזרקורים, ותמיד הייתי אוהב להיות בצד. אבל היום אני משלים עם עצמי יותר".

אמונה בשירים

יצחק קלפטר (68), או בכינויו "צ'רצ'יל", מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית בכלל והרוק הישראלי בפרט, זכה לפרסומו הרב כמייסד להקת "הצ'רצ'ילים" בראשית דרכה, כחבר בלהקות "אחרית הימים" ו"צליל מכוון", ובעיקר כצלע חשובה בלהקת כוורת המיתולוגית. במשך השנים רכש לעצמו שם לא רק של מוזיקאי בחסד, אלא גם של גיטריסט וירטואוזי שנכנס בזכות לפנתיאון הגיטריסטים המובילים והמשפיעים בישראל.

כיוצר, חתום קלפטר על כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר במוזיקה הישראלית, ובהן השירים "צליל מכוון", "שיר אהבה בדואי", "אם אתה בסביבה" ("העיירה שלי"), "בואי נישאר", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "דמיון חופשי", "לוקח ת'זמן", "היא כל כך יפה", "שיר הטמבל" ועוד.

"אף פעם לא החזקתי מעצמי מוזיקאי מי יודע מה. לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני יוצר הוא בכלל מצרך מבוקש", הוא אומר בכנות. "התגלגלתי לזה במקרה, בגיל 14, בעקבות ההצלחה של הביטלס. נמשכתי למוזיקה שלהם והרגשתי שאני חייב לנגן ולשיר, וכך בעצם נוסדה להקת 'הצ'רצ'ילים'".

מאיפה בכלל דבק בך הכינוי "צ'רצ'יל"?
"זה כינוי שדבק בי בבית הספר היסודי. לא כי הייתי דומה לווינסטון צ'רצ'יל, זה פשוט היה איזה כינוי שסתם הדביקו לי. ואז כשהקמנו את להקת הקצב הראשונה, שהופיעה במסיבות בתל אביב, רצינו לקרוא לעצמנו 'הלהקה של צ'רצ'יל', אבל ביקס מלהקת 'הסינג סינג' (להקת קצב בריטית שהופיעה והשתקעה בישראל בשנות ה־60 - ד"פ), אמר ש'הצ'רצ'ילים' יותר קליט, וכך הוחלט לקרוא ללהקה בשם הזה. המצחיק הוא שגם אחרי שעזבתי את הלהקה, חברי הלהקה התעקשו להישאר עם השם הזה, למרות שאני לא מבין למה".

את שירותו הצבאי קלפטר עשה בצוות הווי שריון ואחרי כן בצוות הווי סיני. עם שחרורו מהצבא, החל לעבוד עם אמנים כמו אריק אינשטיין ואריק לביא כגיטריסט ומעבד מוזיקלי, ובשנת 1971 הצטרף ללהקת "אחרית הימים", שנחשבת לאבן דרך ברוק הישראלי. לצדו בלהקה היו גבי שושן ז"ל, מירי אלוני, זוהר לוי ואלי מגן.

בלהקה בלטו יכולותיו יוצאות הדופן של קלפטר כגיטריסט, בעיקר בסולואים הבלתי נשכחים בשירים כמו "העץ הוא גבוה", "תחת עץ האיקליפטוס" ו"אין מקום לשניים על עמוד חשמל".

"כל כך אהבתי את גבי שושן", הוא מציין. "במובן מסוים אני מרגיש קצת אשם במוות שלו. הוא היה זקוק לכסף, לתמיכה ולעזרה ואף אחד לא עזר לו. כואב הלב לראות חבר מוכשר שכזה, שליווה אותך מתחילת הדרך, מגיע למצב כזה ואין לך דרך לסייע לו. זה עצוב מאוד שאף אחד לא עזר לו. לא עשו לו חשבון והוא התאבד".

גבי שושן. צלם : ראובן קסטרוגבי שושן. צלם : ראובן קסטרו

מה היה הפתרון לדעתך?
"צריך לעזור לבן אדם, להכווין אותו, לתת לו סע, עזרה כלכלית, עזרה נפשית. אני לא פוליטיקאי ולא יודע באמת להיכנס לזה, אבל צריך לעזור לאנשים שתרמו לתרבות שלנו. קשה להתפרנס בישראל מאמנות. זו ארץ קטנה ואין הרבה קונים".

אז מה מניע אותך להמשיך להיות מוזיקאי בארץ למרות הקשיים?
"אין ברירה. זה המקצוע היחיד שאני יודע להתפרנס ממנו".

גם אתה ידעת לאורך השנים לא מעט בעיות כלכליות. היום זה מאחוריך?
"בינתיים כן. למזלי יש לי את זכות הלא מובנת מאליה בכלל להתפרנס מהמוזיקה שלי. היו זמנים שבהם לא היה לי איפה לגור, לא היה לי כסף. אבל בשנים האחרונות, ברוך השם, המצב יותר טוב ואני שורד. כשהייתי צעיר, לא חשבתי שזה בכלל אפשרי".

למה הכוונה?
"התחלתי כבר כנער לכתוב שירים, אבל לא העזתי לשיר או להוציא אותם לאור. רק בכוורת התחלתי באמת להבין שאולי יש לי כישרון לכתוב שירים. כששירים כמו 'שיר הטמבל' ו'היא כל כך יפה' הפכו ללהיטים, הבנתי שאולי יש פה משהו, ואז גם בא 'שיר אהבה בדואי' שהלחנתי למופע 'שיחות סלון' עם יהונתן גפן ו'אני אוהב' שהלחנתי ל'הכבש השישה עשר'. מכאן הבנתי שאני צריך להתחיל להאמין יותר בשירים שאני יוצר".

מוזת האהבה הנכזבת

בשנת 1973 הצטרף קלפטר ללהקת כוורת, שבארבע שנות פעילותה הותירה על המוזיקה הישראלית חותם שהפך אותה לאחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים. למרות זאת, קלפטר מעיד שאילו היה תלוי בו הדבר, הוא דווקא לא היה חוזר לימי הזוהר של הלהקה מהסבנטיז, כמו שהיה מעדיף לחזור למופע איחוד אחד בלתי נשכח.

"אם יש נקודה בקריירה שהייתי חוזר אליה עכשיו מבלי למצמץ או להסס זה ל'כוורת בפארק', מופע האיחוד שנערך בפארק הירקון בשנת 1998, לפני 20 שנה", הוא אומר. "תחשוב מה זה לעמוד מול 50 אלף איש ולנגן להם בסולו גיטרה שיר שכתבת. זה טירוף. זה הרגע הכי טוב בקריירה שלי, לדעתי".




ברגע זה אני לא יכול לוותר לך ואני חייב לשאול את שאלת מיליון הדולר: יש סיכוי לאיחוד נוסף של כוורת?
"לא נראה לי שיהיה. מאוד הייתי שמח שיהיה מופע איחוד נוסף, וכרגע לא נראה לי שזה אפשרי. אבל לך תדע".

עם "שחרורו" מלהקת כוורת, פנה קלפטר להלחין שירים למיטב האמנים ובהם אריק אינשטיין, יעל לוי, גידי גוב, יגאל בשן, דיוויד ברוזה ועוד, ובשנת 1979 הצטרף להרכב חדש - "צליל מכוון" - עם חבריו שלמה יידוב ושם טוב לוי. "היינו חברים טובים גם מחוץ לעולם המוזיקה והיינו נפגשים המון, והחלטנו להקים יחד הרכב ולאחד כוחות מוזיקליים לכדי יצירה משותפת", הוא נזכר. "יצא ששם ההרכב הוא גם שם השיר שכתבתי".

איך נולד השיר הזה, שהוא מהמזוהים איתך ביותר?
"הוא נולד אצלי בחדר. ישבתי עם הגיטרה ופשוט הלחנתי אותו. אבל ברצינות, באותה תקופה חוויתי אהבה נכזבת והשיר נולד מתוך זה. אגב, גם 'האהבה שלי היא לא האהבה שלו' נולד מאהבה נכזבת. זו מוזה נהדרת ליצירת שירים".




בימים אלה החליטה חברת התקליטים NMC יונייטד להוציא במהדורת ויניל מחודשת את התקליט היחיד שהוציאה בשנת 1979 להקת "צליל מכוון", וכלל מלבד שיר הנושא גם קלאסיקות כמו "ימים לבנים", "לוקח ת'זמן", "יכול להיות שזה נגמר", "ילדי הירח" ועוד.

"אתה יודע שאף אחד לא אמר לי בכלל שמתכננים להוציא את הוויניל הזה או שמוציאים אותו? מי משתמש היום בתקליטים? לי אישית אין פטיפון, אבל כן אני שמח מאוד שזה יצא, זה חשוב מאוד ואולי נראה מהתמלוגים כמה גרושים, לא? טוב שהוציאו, זה טוב מאוד".

עומר מי?

אחרי שההרכב "צליל מכוון" התפרק, בשנת 1980, החליט קלפטר להתמקד בקריירת הסולו שלו והוציא במסגרתה לאורך השנים חמישה אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעות ושני אוספים. זאת, מבלי לציין את עשרות האלבומים שיצאו במסגרת סיבובי ההופעות של כוורת, אלבומי אריק אינשטיין שבהם השתתף ופרויקטים מוזיקליים רבים שבהם נטל חלק לאורך השנים.

"באופן כללי, המוזיקה שכתבתי לזמרים אחרים הצליחה יותר מהמוזיקה שכתבתי לעצמי", הוא אומר. "האלבומים שלי לא מכרו הרבה. הם לא הלכו כל כך. שירים מתוכם הצליחו, אבל הם עצמם לא הצליחו. באלבום האחרון שלי, 'קצת דיפלומט', שיצא לפני עשר שנים, השקעתי המון כסף והוא לא הלך בכלל. מאז החלטתי לא להוציא יותר אלבומים. היום מוציאים רק שירים ליוטיוב. אלבומים זה פאסה. אני אוציא שיר חדש, אבל דיסק? אין טעם. גם ככה אף אחד לא קונה, אז בשביל מה?".

יצחק קלפטר. צלם : ניר קידר יצחק קלפטר. צלם : ניר קידר


אתה מאזין בכלל למוזיקה היום?
"אני לא עוקב בלהיטות. אני מאזין בעיקר לרדיו ומה שמשמיעים אני שומע. אבל לא תמצא אותי חוקר מוזיקה חדשה לעומק. אני שומע שירים ישראליים".

כולל שירים חדשים, נניח עומר אדם וסטטיק ובן אל?
"אני לא מכיר אותם, לא שמעתי עליהם. אני לא מכיר את כל הז'אנר הזה. אני מכיר את עידן רייכל, את ארקדי דוכין, מיכה שטרית, אסף אמדורסקי. אבל הם כבר לא כל כך צעירים בעצמם".

ומה דעתך על טקסטים ושירים חדשים שכן יצא לך במקרה לשמוע?
"תראה למשל את נטע ברזילי ואת השיר Toy שזכה באירוויזיון. השיר הזה לא לרוחי בכלל. אני בכלל לא מבין את השיר הזה. אבל הוא מצליח גם בחו"ל, אז אולי זו חולשה שלי".

"לא לרוחי בכלל", נטע ברזילי. צלם : AFP "לא לרוחי בכלל", נטע ברזילי. צלם : AFP


אתה חושב שהיום לאמן קל יותר פרוץ לתודעה?
"לא. אני מתאר לעצמי שזה עניין של מזל. זה לא תלוי בזמנים".

ומה לדעתך הופך שיר לקלאסיקה?
"תמיד הקלאסי היה יותר טוב מהאופנתי. מה שאופנתי בא והולך, והקלאסי נשאר לתמיד. אי אפשר לדעת באמת מה הופך לקלאסיקה. אתה זורע את הזרעים והעץ צומח לבד. אתה לא יודע אם הוא יצמח או לא. קלאסיקה זו שירים שמושמעים עד היום ברדיו".

אתה מאזין לעתים לחומרים ישנים שלך?
"אני מאזין לרדיו, פחות לשירים שלי".

אתה חושב שלרדיו יש כוח היום כמו פעם?
"היום אלה הטלוויזיה והאינטרנט. יש גם תוכניות הריאליטי של 'הכוכב הבא' וכו'. זה הכוח האמיתי".

היית הולך להשתתף בתוכנית ריאליטי מוזיקלית כזו לו היית צעיר בראשית דרכך?
"חד־משמעית כן. זו פלטפורמה נהדרת".

ומה עם "האח הגדול"?
"לא הייתי הולך לשם. לא מתחבר לזה".

"חד משמעית הייתי משתת". הכוכב הבא. צילום מסך"חד משמעית הייתי משתת". הכוכב הבא. צילום מסך


שורד למרות הכל

אף ששמו רשום בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית, קלפטר אינו אדם נוסטלגי כלל. "אני בכלל לא מתגעגע לעבר", הוא מצהיר מבלי למצמץ.

ומה לגבי אנשים? יש כאלה שאתה מתגעגע אליהם?
"להורים שלי. אבי נטש אותי כשהייתי בן 3 ואמא שלי לקחה אותי ומסרה אותי לדודה שלי, אחותה, שלא היו לה ילדים. גדלתי אצל הדודה שלי בתל אביב. לא היה לי אבא שיחבק אותי וינשק אותי וזה עד היום חסר לי. אבל אני שורד".

ולמי מהחברים שאיתם ניגנת אתה מתגעגע?
"ניגנתי עם בי בי קינג ואני מתגעגע אליו. ניגנו יחד בשנת 1971 במועדון 'ברברים'. ניגנתי עם אהרל'ה קמינסקי, והוא בא כאורח עם הגיטרה שלו וניגנו בספונטניות כל הערב. זה היה חלום עבורי. אני מתגעגע גם לסקסופוניסט מייקל ברקר שהופיע בארץ, ביקר אצלי בבית וניגנו יחד במועדון 'האסם' של אריק סיני. הם שלושה אנשים שאני באמת מתגעגע אליהם".

יש בך חרטות לאורך הקריירה?
"מבחינה מקצועית אני מאוד שבע רצון, אבל מבחינה אישית לא כל כך. האמת היא שבסופו של דבר אני אדם די בודד. אין לי הרבה חברה. אני לא אוהב את זה, אני רגיל לזה".


יצחק קלפטר. צלם : ניר קידר יצחק קלפטר. צלם : ניר קידר


ניסית לשנות את המצב?
"כן, אבל אני חושב שאולי הדרישות שלי גבוהות. באופן כללי אני אוהב מאוד בני אדם, אבל לא מסתדר עם כולם".

ומה עם זוגיות?
"גם בזוגיות אני אדם די בודד, אבל בסופו של דבר אני מצליח להתפרנס, וזה מה שחשוב בעצם".

עדיין יש לך ריגוש על הבמה?
"הרבה שנים הייתי בלחץ היסטרי על הבמה לפני הופעות, ובשנים האחרונות - כן, יש לי רוגע והריגוש הזה בוער בי".

ומתי תחזור להופיע?
"קשה לי לשיר עכשיו בגלל דלקת הריאות. אין לי קול. אבל אני עובד על זה וגם חזרתי לנגן בבית, ומתכנן לחזור לביזנס בקרוב, מיד כשארגיש יותר טוב".