"ואני בכלל לא רציתי להיות זמרת", צוטטה היוצרת והזמרת טל גורדון בעיתון "מעריב" ב־29 בנובמבר 1990, עם צאת אלבומה הראשון "מסכות" שסימן אותה בן לילה כהבטחה הגדולה של הרוק הישראלי. הבטחה, שכדבריה היא לא כל כך ידעה לממש באותה תקופה.

"לקח לי 20 שנה לעבור תהליך שהוא קריטי עבורי: הקונפליקט הגדול בין החוויה הפנימית שלי, של מישהי שעוד לא ידעה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה ושעוד לא מסוגלת להיות אקטיבית ולתבוע את מה שהיא מאמינה שהיא שווה, לבין העובדה שכל האנשים סביבי שמו עלי כסף מתוך אמונה שאני שווה. אני לא הרגשתי כזאת", היא מספרת שלושה עשורים אחרי.

גורדון הגיחה משומקום לעולם המוזיקה וזינקה כמטאור. כמי שנולדה בתל אביב לדורי, מורה לאקורדיון, ולבני עציוני ז"ל, גיטריסט שניגן בסדנת תיאטרון שכונת התקווה, היה בלתי נמנע שתידבק אף היא בחיידק הבמה. עם זאת, כדבריה, עד גיוסה לצבא אפילו לא העלתה על דעתה שהיא מסוגלת לשיר.

"באתי מעולם של טקסטים", היא מסבירה, "מגיל 4 וחצי כשלימדו אותי לכתוב, כתבתי שירים. הייתי אדם של מילים. אומנם באתי מבית מוזיקלי, אבל לא היה לי חיבור למוזיקה".

ובכל זאת, לא בער בך לשיר?
"החלום שלי היה לשיר, והיה לי צורך לשיר, אבל תמיד היו מדברים איתי על הקול המוזר שלי. אמרתי שרק אם היה לי קול אחר הייתי זמרת. המפיק סולו יורמן היה הראשון שאמר שדווקא בגלל הקול הזה הוא רוצה לתת לי לשיר. כילדה אמרתי שהחלום שלי הוא להיות שחקנית. הייתי בחוגי משחק ובמחזור הראשון של צעירי תל אביב, ורציתי לשיר אבל לא הבאתי את זה לידי ביטוי".

הסבירי קצת.
"היה פער גדול בין הרצון להיות זמרת לבין הביישנות הגדולה. זה יישמע קצת פתטי, אבל כילדה הייתי הולכת לים ומתרחקת מכולם כדי שלא ישמעו אותי, ורק אז שרה. התשוקה הייתה גדולה אבל הביישנות הייתה עוד יותר גדולה".

הפעם הראשונה שבה נדרשה להתמודד עם הביישנות הייתה כשניסתה להתקבל ללהקת מפקדת חיילות שדה, שבה שירתה יחד עם רונית שחר: "באודישן שרתי את 'היום היום' של דורית ראובני. פתחתי גרון ושרתי בווליום נורא חזק. כששרתי באודישן הזה מול מאה איש לא התביישתי, אבל בפעמים אחרות כשהייתי צריכה לשיר בפני קבוצה אינטימית ומצומצמת של עשרה אנשים, למשל, לא הצלחתי לשיר. משהו באינטימיות הזו הפחיד אותי".

עם אותה ביישנות היא התמודדה גם לאחר שהתקבלה ללהקה, אבל הפעם היה מי שניסה לעזור לה: "המפיק המוזיקלי של הלהקה היה יורד עלי כדי לגרום לי לשיר. 'הנה הזמרת שצריכה להיות פקידה', היה אומר לי. הוא התלהב מהשירה שלי ותמיד היה שואל מה הקטע שלי עם הביישנות".

בשנת 1988, באחת ההופעות של הלהקה בגוש קטיף, הגיע המפיק סולו יורמן עם מיוצגיו אריק סיני וגלי עטרי. "הוא פנה אלי אחרי ההופעה ואמר שהקול שלי מוזר, וזה מאוד מעניין אותו והוא רוצה להתחיל לעבוד איתי", היא מספרת.

טל גורדון, 1993. צלם : ליהיא לפיד טל גורדון, 1993. צלם : ליהיא לפיד

זה לא נראה לך מוזר? הרי לא החזקת מעצמך זמרת.
"בהתחלה טיפה, אבל סולו הסביר לי ששנים אנשים היו רגילים לשתות מכוס בצורה מסוימת ופתאום מישהו הביא כוס ששותים ממנה בצורה אחרת, ודווקא הכוס הזאת מעניינת. סולו הכיר אותי בתקופה שבה הייתי נערה אבודה. בניגוד לחברי ללהקה לא היו לי תוכניות, לא ידעתי לאן אני הולכת מכאן, לא היו לא חלומות באותה תקופה. התגלגלתי עם הרוח בלי לדעת לאן אני פונה. כלפי חוץ זה נראה הפוך: אנשים היו בטוחים שאני חזקה ונחושה, אבל בפנים הייתי עלה נידף".

יורמן, כדבריה, הגיע אליה עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: "הוא רצה לזהות איפה אני ממוקמת בתור זמרת וביקש ממני ללמוד שיר של מאיר בנאי ושיר של גלי עטרי, שני מיוצגים שלו. הקלטתי באולפן את 'לילות' של בנאי ו'צעד אחד לפני הנהר' של עטרי, וכשסולו שמע את ההקלטות הוא אמר: 'מזל טוב, את רוקרית', והחתים אותי לחוזה ניהול של עשר שנים".

איך הרגשת?
"זה הכניס אותי לתסביך. מצד אחד אמרתי לעצמי שאין סיפורי סינדרלה וחיכיתי שהבועה הזאת תתנפץ. מצד שני הוא נתן אישור לחלום הכי כמוס שלי. הוא דאג שאלמד לנגן וקנה לי טייפ כדי שאתחיל להלחין. הייתי מלחינה בצורה אינטואיטיבית, דבר שאני מתגעגעת אליו כיום".


בלונדינית ושותקת

בסוף 1988 שידך יורמן בין הטאלנטית הצעירה שלו לבין המוזיקאי עדי דגני, שעבד אז עם מאיר בנאי, על מנת שתתחיל לעבוד על סקיצות ראשונות. "הקלטנו שתי סקיצות באולפני מוסיקול בתל אביב ועם הסקיצות האלה, שבסוף לא יצאו על אלבום, סולו שכנע את חברת התקליטים NMC להחתים אותי על חוזה לחמישה אלבומים", היא מספרת.

לאחר שהוחתמה ב־NMC, פנה יורמן למפיק המוזיקלי רונן בן טל שקישר בינה לבין אמיר צורף מלהקות נוער שוליים ורוקפור על מנת שייצרו ביחד. "זה גרם לי לקושי גדול", היא אומרת. "כי זה להעז להיחשף וגם לכתוב כמה שירים פחות טובים, עד שמגיעים לשירים היותר טובים. אמיר ואני בנינו מערכת יחסים חברית שהתבססה על הרבה שש־בש. המשחק נועד כדי שניצור קשר חברי, ואחרי שנוצרה חברות יכולנו להתחיל לכתוב ביחד".

כשגיבשו מספר סקיצות פנו השניים בגיבוי יורמן לברי סחרוף, שאז החל לזהור כוכבו עם הצמד פורטיסחרוף, כדי שיפיק מוזיקלית את האלבום. "השמענו לברי את השירים, וצורף לא האמין כששמע שברי הסכים", היא מספרת. "ברי אמר לנו שהוא מעדיף לעשות את העבודה על האלבום שלי מאשר לעבוד עם אומן גדול ומפורסם, כי זה היה בעיניו יותר מסקרן ומעניין, ופחות צפוי מראש".

טל גורדון וסולו יורמן, 1994. צלם : קוקוטל גורדון וסולו יורמן, 1994. צלם : קוקו


בשנת 1990 נכנסה החבורה לאולפני טריטון להקליט את האלבום. ההקלטות ארכו כחודשיים. "כנראה שהייתה כימיה מוצלחת בין כל המעורבים בהפקה", סיפר טכנאי הסאונד אורי ברק בכתבה שהתפרסמה בנובמבר של אותה שנה, "ברי סחרוף פשוט נתן את הנשמה. עבדתי עם נגנים צעירים שבאו עם ראש אחר לגמרי ממה שמקובל לשמוע היום בארץ. כל אחד מהם אומן בזכות עצמו"

באלבום השתתפו בנגינה המתופף דני מקוב, הבסיסט עמוס פרידמן, הגיטריסט ושותפה של גורדון ליצירה אמיר צורף והפסנתרן רונן שפירא. "רונן שמע שאמיר ואני מתעתדים לעשות אלבום עם ברי, ובדרך לא דרך שלח לאמיר קלטת שאליה צורף מכתב על נייר משבצות", היא מספרת. "הוא כתב בו: 'הצילו! אני באקדמיה למוזיקה ואף אחד לא מבין אותי. אני מעריץ את ברי וחייב לעבוד איתכם'. אמיר ואני ישבנו מול הקלטת וחשבנו שאו שנפלנו על מטורף שאין לו מה להציע לנו או שנפלנו על משוגע שהוא גאון. אחרי ששמענו את הקלטת הבנו שמדובר במשוגע שהוא גאון. השמענו לברי את הקלטת והוא התרשם ממנו, וכך רונן הצטרף אלינו. הוא לא פסנתרן במובן המקובל, אלא מביא דברים בצורה אחרת. בשיר 'הנהר' שמופיע באלבום, תרגום שלי לשיר של ג'ניס ג'ופלין, רונן הוסיף בנגינה שלו טאץ' בלתי צפוי וגאוני שעשה את ההבדל".

עוד זיכרון בלתי שגרתי מהעבודה על האלבום קשור לשיר "איש זר" שהלחין ארקדי דוכין וכתב דוד אבידן. "לפני שמצאנו את אמיר צורף, עברנו אצל כל מיני מוזיקאים, ובין היתר עבדתי קצת עם ארקדי דוכין", מספרת גורדון. "אצל ארקדי היה שיר שהוא הלחין עם דוד אבידן בשם 'זר בא לעיר'. סולו ואני רצינו לקנות מדוד את הזכויות על הטקסט, והוא מכר לנו אותו ב־250 שקל. היה בזה משהו עצוב, כי מדובר במשורר בעל שיעור קומה ענק. הייתי אז מאוד צעירה וראיתי מולי אדם שמוכר שיר כמעט כמו סוחר בשוק. אני משערת שזה היה קשור גם למצב הכספי שבו הוא היה מצוי באותו זמן. באיזה שהוא שלב דוד, שהיה מכור לאסטרולוגיה, לקח את תאריך הלידה שלי ותיאר לי בפרטי פרטים ערב שאנחנו אמורים לעשות יחד כשהוא יקרא את שיריו ואני אהיה מאחוריו, 'בלונדינית ושותקת', לדבריו. אלו היו שיחות הזויות, אבל היה בי משהו שידע שאני צריכה לנצור את הזיכרון הזה, כי בכל זאת זה זיכרון מדוד אבידן".

רגע לפני שההקלטות הסתיימו, החליטו הנגנים לערוך התערבות על מספר האלבומים שימכור האלבום. "באותה תקופה הפחיד אותי שהאלבום ימכור, כי חשבתי שזה אומר שאני עושה משהו מסחרי, ומסחרי הצטייר בעיני כמגעיל", משחזרת גורדון. "סולו אמר אלבום זהב, אני הימרתי על לא יותר מ־3,000 עותקים וברי הימר על 7,000".



הייתי הולוגרמה

בדצמבר 1990 יצא אלבום ביכוריה "מסכות", כשבאותו חודש ראה אור גם הסינגל הראשון מתוכו, "אודיסיי" שהיה גם השיר הראשון שלה שהושמע ברדיו. "באותה תקופה עבדתי כברמנית בתל אביב", היא נזכרת. "סולו ומאיר בנאי באו אלי לבר עם תקליט השדרים שהיה אז על גבי ויניל, וסיפרו לי שמשמיעים אותו ברדיו. זה היה 'וואו' עבורי. היה לי קשה בהתחלה לשמוע את עצמי ברדיו, כי אחוזי הפסיביות שלי גברו על האקטיביות. הפחד היה גדול מאוד".

האלבום כלל כמה להיטים חורכי רדיו כמו "מים עומדים", "מסכות", "זמן מפוזר" ו"מודדת את הזמן", אך עם זאת, לטענתה, היה דיסוננס בין ההד התקשורתי שקיבל האלבום לבין ההצלחה המסחרית. "האלבום לא באמת מכר הרבה, הוא הצליח בעיקר אומנותית ועזר לבנות לי תעודת זהות חיובית ונחשבת", היא אומרת. "זו מלחמת המפרץ שדפקה את האלבום: כשהוא יצא הופעתי בתוכנית הטלוויזיה של ירון לונדון בערוץ הראשון ביום שישי בערב, בשיא הפריים טיים, ושרתי שם את 'כמו שיורד גשם', הסינגל השני. לאורך כל סוף השבוע הטלפון לא הפסיק לצלצל. התקשר אלי גם עיתונאי מ'ידיעות אחרונות' שאמר שרוצים לתת לי כתבת שער במוסף יום שישי. יומיים אחר כך קיבלתי ממנו הודעה שהם צריכים לדחות את הראיון בגלל שפרצה מלחמת המפרץ, וכך הכתבה התפספסה. בינינו, הייתה לי הקלה גדולה. שמחתי שהפוקוס הולך למלחמה ולא אלי. במשך חצי שנה לא יצאו סינגלים חדשים, ואחרי המלחמה אנשים לא רצו לשמוע עוד שירים עצובים - ובאלבום שלי היו בעיקר כאלה".

.



התחלת להופיע כבר אז?
"לא המון. הופעתי בעיקר ב'רוקסן' שהיה מפוצץ, אבל לא כולם באו בשבילי, זה פשוט היה חלק מהסצינה. אגב, הופעתי בעיניים עצומות אז כי פחדתי לפקוח אותן".

אז איך הרגשת כשזיהו אותך ברחוב?
"לא ידעתי מה לעשות עם זה. זה מביך כשאת לא שלמה עם עצמך. אם הייתי אז כמו שאני כיום, גאה ושלמה עם עצמי, הייתי מקבלת את זה אחרת לגמרי".

בקיצור, היית אנטי־סלב.
"זה לא מדויק, פשוט הייתי מפוחדת למוות. היה קונפליקט גדול בין הפחד הפנימי שלי לבין המציאות, הולוגרמה בשם טל גורדון. היא נראתה אחרת מבחוץ לעומת איך שהייתי מבפנים".

כחלק מהשיווק התדמיתי צילמה גורדון מספר קליפים לשירי האלבום, כשאחד מהם נגנז מחשש לפרובוקציה. "הקליפ של 'מודדת את הזמן' התבסס על זוג בליינים מוכר שניהל בר באלנבי", היא מספרת. "הרעיון של הקליפ היה להנציח הרבה סצינות זוגיות ידועות מעולם הקולנוע. בסוף יצא קליפ שכולו סקס, אז גנזו אותו. לאחרונה הוא הועלה ליו־טיוב, וכשאתה מסתכל עליו ביחס לקליפים העכשוויים אי אפשר להבין מה הביג דיל".

את מאזינה לאלבום לפעמים?
"קשה לי לשמוע את עצמי. אני זוכרת שברי העיר לי על הרי"ש ולא הצלחתי לעשות רי"ש רגילה. נשמעתי יותר חוה אלברשטיין מאילנה אביטל".

כמעט במקביל לצאת אלבומה של גורדון, יצא אלבומה הראשון של רוקפור שבו נכלל השיר "הכעס", שאת מילותיו כתבה גורדון ושהפך לאחת הקלאסיקות של הלהקה. "מ־NMC אמרו לי לא לתת את הטקסט ולשמור אותו לעצמי כי לטענתם זה היה הטקסט הכי טוב שלי, אבל אני מאמינה באמת מסוימת, והטקסט הזה לעולם לא היה נוצר לולא המנגינה של אמיר צורף, שייעד אותה לרוקפור", היא אומרת. "היו להם שתי מנגינות ללא טקסטים להשלמת האלבום. הראשונה הפכה ל'שוב לא שקט'. אמיר עשה אז טעות כשהשמיע לי את המנגינה עם כמה מילים שנכנסו לי לראש ולא יכולתי להחליף אותן במשהו אחר. במנגינה של 'הכעס' ביקשתי מאמיר לשיר לי ב'לה לה לה' וכך נולד הטקסט. אני לא חושבת שהשיר היה יכול להתגלגל לאן שהוא התגלגל אם אני הייתי לוקחת אותו. ככותבת עדיין הוא שלי. לנצח".



כוכבים לנצח

בהמשך דרכה יצרה גורדון עם שיתוף פעולה מסקרן, הפעם עם היוצרת רונה קינן באלבומה השלישי "רציתי שזה לא יגמר". אחר כך הפכה למגישת של תוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ" ובשני העשורים האחרונים היא מנחת סדנאות כתיבה. עד כה היא הוציאה חמישה אלבומים, ובשנה האחרונה החלה לשתף פעולה עם המוזיקאי עמר טייאר. "בימים אלה אני נענית יותר לדברים שהמציאות מזמנת", היא אומרת. "שיתוף הפעולה העכשווי התחיל מעמר, שהיה תלמיד שלי בבית הספר 'מיוזיק'. הוא ביקש ממני לשיר לאיזה טרק אלקטרוני שעשה, וכך התגלגלנו לפרויקט. למדתי לאהוב את הסאונד האלקטרוני שמתאים לקול החם והמחוספס שלי".

אז מתי אלבום חדש?
"בימים אלה צפוי לצאת אלבום משותף של עמר ושלי, 'לא יום ולא לילה', שכולל שמונה שירים. הוא לא יהיה למכירה בחנויות אלא רק בפורמטים דיגיטליים. במקביל אני לומדת לנגן על פסנתר ויוצרת שירים חדשים שלי שבקרוב אוציא, ובינתיים אני מופיעה לעתים עם גידי רז".

טוב לך במקום שבו את נמצאת כיום?
"לא, אבל בעצם לא מדויק להגיד 'לא'. לפעמים את צריכה לצאת ממקום כדי לדעת שהיית בתוכו. עברתי תהליך מאוד לא קל, שבמהלכו הצלחתי סוף־סוף לצאת מהפחד הקיומי ומתחושת חוסר הערך העצמי שלצערי ניהלה אותי כשהייתי צעירה יותר. רק כשיצאתי משם, יכולתי להתבונן אחורה ולהגיד: 'יואו, איזו מסכנה! איפה היית?'. נולדה אצלי תחושת ערך עצמי, ומהמקום הזה אני שלמה. המקום שבו אני לא שמחה זו העובדה שהדלתות פעם נמסו כשעמדתי לידן, וכיום אני צריכה לבעוט בהן שוב ושוב כדי שהן ייפתחו, וגם אז לא בטוח שהן נפתחות. יש בי תחושה של החמצה שאני משככת אותה דרך עשייה. לפני עשר שנים הלכתי לישון בלילה עם תחושה של החמצה וכעס עצמי, כיום אני הולכת לישון בלילה בידיעה שאני עושה כל מה שאפשר בכדי להיות ולהטביע את חותמי, מה שלא יכולתי לעשות בזמנו".




מה הטיפ שהיית נותנת לאנשים שהופכים בן לילה לכוכבים?
"העולם השתנה. בגלל המסחריות הגדולה של הטלוויזיה, אנשים יודעים לנצל הזדמנויות ולא מפספסים אותן. הם יודעים שעל כל אחד שמקבל צ'אנס יש עוד אלף שרק מחכים לצ'אנס הזה. אני לא ניצלתי הזדמנויות שקיבלתי, ויריתי לעצמי ברגל".

מה הסוד לשרוד בתעשיית המוזיקה כיום?
"להבין שממוזיקה בלבד אי אפשר להתפרנס אלא צריך תמיד למצוא עוד תחומים בנישה שלך. מעבר להיותי זמרת אני גם מעבירה סדנת כתיבה, גם מרצה על כתיבה ובעיקר מוצאת עוד דרכים להתפרנס מהעיסוק שלי. הזמנים השתנו ואתה צריך להתאים את עצמך אליהם".

את נוסטלגית?
"פחות. אני בעיקר מסתכלת על ההווה והעתיד".