עכשיו אני חושבת רק על האני. האני, כלבתו של יוסי גרבר ז"ל, ליוותה אותו בדיוק כפי שהוא ליווה אותה בכל יום לטיול - מביתו ברחוב הירקון בתל אביב לקיוסק הסמוך בכיכר אתרים. “הילד משכונת מחלול” הוא קרא לעצמו, גדל שם ונשאר בשכונה גם כשהיא כבר גבהה והפכה לכיכר.

בתקופה האחרונה הוא בקושי יצא מהבית. כשזה קרה, זה היה רק בליווי צמוד של חברים טובים שתמכו בו פיזית כשצעד במסלול הקבוע אל הכיכר. ובכל זאת, גם כשכמעט איבד את ראייתו לחלוטין, מהבמה של הקאמרי, התיאטרון הביתי שלו, גרבר לא חשב לרדת ולו לרגע אחד. בקיוסק בכיכר אתרים היו מחכים לו מדי פעם שחקנים צעירים שהיו “בין עבודות” כדי לקבל טיפ או שניים, וגם עוברי אורח שזיהו אותו והחליפו איתו מילים על המצב. פעם, לפני שנים רבות כשלא הייתה לי עבודה, אזרתי אומץ וניגשתי אל גיבור הילדות שלי. הוא סיפר שפיטרו אותו בחייו כל כך הרבה פעמים והוסיף: “מי שאמן בנשמה אסור לו להתייאש אף פעם”.

גרבר היה מסוג השחקנים האלה שהנשימה נעתקת כשפוגשים אותם ולא משנה היכן - בעיקר על הבמה אבל גם ברחוב. מעין מלך שלא ידע שהוא כזה. לא פלא שאת הכשרתו המקצועית הוא קיבל בראדא, האקדמיה המלכותית למשחק בלונדון, כמו חותמת מלכותית רשמית לשחקן ענק. גרבר, חבר כמעט אחרון בדור הנפילים ההולך ונעלם, נגע בכל אבן דרך תרבותית, בכל מדיה שהיא - תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, ילדים ומבוגרים. אלא שהכריזמה הזאת היא אף פעם לא נחלת הכישרון בלבד. זה תמיד הרבה יותר מכך. זו לא קלישאה. גרבר היה נגיש ומצחיק ונותר כהגדרתו ילד שטותניק, כי ככה זה אצל שחקנים.

תמיד כשמבקשים להספיד מישהו שהוא אייקון תרבות קשה שלא ליפול לתוך קלישאות סטנדרטיות המדברות בשבחו. כשמדברים על נפטר נוטים לספר מה עשה ואיך היה, אלא שבמקרה של יוסי גרבר עדיין אי אפשר לדבר בלשון עבר, מכיוון שהוא נוכח. בעצם, הוא תמיד יהיה נוכח. ההסתלקות המהירה הזאת כואבת במיוחד כשמדובר בשחקן שלא הפסיק לעבוד כמעט עד יומו האחרון. רבים מבני דורי זוכרים אותו מ”הצריף של תמרי”, אך אני מבטיחה לכם שרוחו תשרה גם במסדרונותיו ועל בימת תיאטרון הקאמרי לנצח, פשוט כי שחקנים בנשמה לא יכולים לרדת מהבמה אף פעם. נוח בשלום, ילד.