לא צריך לקנא בערוצי החדשות שחייבים למלא בימים האלה שעות שידור סביב השעון. לא שאפשר לשבוע נחת מהאופן שבו הם ממלאים את הזמן - פאנל אחר פאנל אחר פאנל, מומחים אחר מומחים אחר מומחים, אוקיינוס של מילים שהאוזן שוכחת שניות בודדות אחרי ששמעה אותן.
בתוך ערימות של כאב, קיבלנו רגע קטן של נחת | ביקורת
חני יודעת? אשר נהג המונית התגייס להרים את המורל עם המילואימניקים בשטח
וגם כשלעתים סומרות השערות מאיזה דבר שטות שנאמר באיזה “פאנל", צריך להבין את “המומחה" שפלט אותו ואת המערכת המתמוטטת מעייפות שהזמינה אותו לשידור: נראה אתכם המתלוננים עובדים בהספק זהה יממות רצופות.
יש, לכל המעוניין, טלוויזיה מעט אחרת מזו המקובלת בארץ. אפשר למצוא אותה גבוה במעלה השלט, החל מאפיק 102 ואילך: CNN ,SKY, פוקס ועוד. מקובל לחשוב שההטיה בערוצים אלה (מלבד פוקס) היא באופן קבוע לרעת ישראל, ולעתים ההטיה הזו גורמת לצופה לחשוב: למה לכל השדים מתירים לעיתונאי הרשתות הזרות להיכנס בכלל לישראל? אבל האמת חייבת להיאמר: לא בכל דקת שידור SKY או CNN ואפילו אל־ג'זירה עסוקות בהשמצת העם היושב בציון.
העיתונאים הזרים גם אינם עסוקים בהחדרת עמדות שמאלניות מתחת לשולחן. דרך העבודה שלהם - בניגוד לערוצים הישראליים - היא פשוט שונה, ובעיקר, חובה לומר, הרבה יותר מעניינת. כמעט לא תמצאו שם פאנלים. אם השידור באולפן במתכונת של ראיון אישי, “המומחים" בדרך כלל מומחים בתחומם, והראיונות עמם מעמיקים, מרחיקי לכת ומחדשים לאוזן הממוצעת.
עיקר זמן השידור מוקדש לכתבות שטח, כאשר העיתונאים אינם קפואים מול שולחן שמאחוריו עיר שוממת (“ונעבור עתה לאלמוג בוקר בעיר שדרות") אלא נעים בשטחי הקרבות או לפחות מביאים חומרים מצולמים מהשטח. קוראים לזה טלוויזיה.