ברחבי עולם הספורט האירופי מסתובב בשנים האחרונות רעיון שהולך ותופס תאוצה על הקמת ליגת כדורגל אירופית חדשה בשם “סופרוליג", או “סופר־ליג", תלוי את מי שואלים. באירופה קיים כבר מפעל משגשג שמרתק למסך מי יודע כמה הרבה הרבה מיליוני צופים, ובו משחקות הקבוצות הטובות בעולם, ובו משחקים השחקנים הטובים בעולם, בשם “צ'מפיונס ליג" או “ליגת האלופות", המכניס לקבוצות המשתתפות בו הרבה הרבה מיליונים, אבל כניסת הון עצום מצד מדינות, ערביות בדרך כלל, מעמידה בסכנה את עתידו.
לא הכל מסכימים שליגת האלופות בסכנה, אבל העבודה על הקמת הליגה החדשה נמשכת בלי הפסקה. בין שאר הרעיונות החדשניים המושמעים במטרה להפוך את הליגה לאטרקטיבית יותר ולכזו שתמשוך צופים אליה, הוא לאפשר לצופה בבית לבחור את המצלמה שממנה יצפה בשידור המשחק.
כל רעיון המאפשר לצופה גמישות בצפייה במשחק הוא בעיניי רצוי ומשובח. הייתי מציע לפרנסי הליגה לקחת את הרעיון קדימה צעד נוסף ולאפשר לצופה לבחור באותה מידה במגיש או בשדרן הרצויים לו, או לחלוטין להשתיק את קולם לחלוטין ולהסתפק בקולות המגרש בלבד.
יתרה מכך: הייתי מציע להעתיק את מודל השידורים הנ"ל כבר עתה לשידורי NBA בארץ. כצופה ותיק במשחקים אני נאלץ להאזין לברברת המחרידה של מגיש השידורים בארץ עידו גור, ולהבלים שמשמיע שותפו לשידור שמחה ריגר. גור, שכבר מזמן עבר את הקו המקובל בינו לבין השחקן דני אבדיה, ומנהל עמו מעל גבי המסך מערכת יחסים כמעט רומנטית, אפילו הייתי מעז ואומר כמעט ארוטית, וכשברקע צורח ריגר כמישהו שלא לקח תרופות באותו יום, השידור בכללו נראה ונשמע כמו עוד יום שגרתי ברצועת עזה.
חמש דקות אחרי תחילת כל שידור אני נשבר וצופה במשחק ללא ווליום. רק תארו לעצמכם את מידת האושר לו רק היה לי בשלט מתג המשתיק את שני אלה. לחיצה אחת, רק לחיצה, וגור וריגר נעלמים ונאלמים, ואפשר לחזור אל קולות המגרש, אל השדרים האמריקאים, אל מחוזות ההנאה מהספורט הנהדר הזה. סופר־ליג? איזה רעיון נהדר.