הניצחון של עמית ורז במרוץ למיליון לא הפתיע אף אחד. מישהו הדליף עוד באמצע העונה שהם יהיו הזוג שיגיע למקום הראשון ואף ציין את שמות שני הזוגות האחרים - לי וטל וג'וזי ואלכס - שיגיעו למקום השני והשלישי, וכך בעצם הוציא את כל העוקץ מהסיפור הארוך הזה שנמשך על פני מדינות ויבשות. כדאי שיעשו בדק בית רציני בין כל העוסקים במרוץ, מפיקים, עורכים, צלמים ומתמודדים, על מנת שלא יישנו מקרים כאלה, כי לצפות בפרק שאמור להיות הכי מותח של העונה, מבלי לכסוס ציפורניים או לרדת על קערת פופקורן גדולה מהעצבים, זה לא פאן.

כמובן שהעדפתי שהצרפתים ינצחו, או לפחות המתולתלות, שבאמת סיפקו עבודה "מהנשמה ומהבטן" כפי שאמרה טל לרון שחר, ובדרך שתיארה זאת עם הרבה כאב ואכזבה, כמעט יכולנו לראות את אותה נשמה רוקמת עור וגידים והופכת למשהו ממשי ומוחשי. מזמן לא ראינו על המסך זוג בנות כל כך נחושות, נועזות ואמיצות שהעוצמות שלהן היו יותר מנטליות מפיזיות והניצחון היה ממש בכף ידם, אילולא המבוך המעצבן הזה שבו הסתבכו לקראת הסוף.

במשך העונה, אני מודה שלא השתגעתי במיוחד על האטרף של רז לנצח בכל מחיר, שלא לדבר על איזושהי תחושה של שחצנות שהוא שידר, שהוא הכי טוב מכולם. מכירים את הילדים הקטנים שעוד לא למדו להפסיד בכבוד והם יעשו כל מניפולציה אפשרית על מנת לנצח? כמו למשל לסדר לעצמם בהיחבא את הקלפים הכי טובים בטאקי? רז הבוגר אמנם לא עשה מניפולציות ובאמת הרוויח את הניצחון בהרבה מאמץ, תושייה וחוכמה, אך תמיד תהיתי איך היה רז הילד בבית ספר? האם בכה או עשה פרצוף "ברוגז" כל פעם שהפסיד במשחק? או אולי לא, כי הוא אף פעם לא הפסיד.

ולמרות זאת, כאשר ראיתי אתמול את אבא עמית, גבוה במרומים, מטפס על הגלגל העצום הזה, פניו חיוורות ושפתיו יבשות והוא מפחד לקבל התקף לב, לבי יצא אליו ולגמרי פרגנתי לו כאשר דרך ראשון על השטיח בנקודת הגמר. לא כל יום רואים אדם בגילו מטפס על סולם בגובה מאה מטר. מפליא אותי שההפקה לא השכילה להשמיע ברקע שיר או מנגינה, שיעצימו את החוויה שעברו שם הזוגות על סולם יעקב, כמו מארש הניצחון של "אאידה", למשל.

מגיע לו פרגון. עמית ורז מתקשים לעכל את הניצחון. צילום: מיכה לובטוןמגיע לו פרגון. עמית ורז מתקשים לעכל את הניצחון. צילום: מיכה לובטון

ורז, הבן, כהרגלו, במקום להרגיע את האבא, שבאותם רגעים חשב שעדיף להישאר בחיים מאשר לזכות במיליון, שיגע אותו לגמרי: "מהר מהר, הבנות עוקפות אותנו, נו כבר, אין זמן, לא תקבל עכשיו מים (תתייבש מצדי), קדימה".

חשתי אי נוחות גדולה באותו מעמד ושאלתי את עצמי מה היה קורה אילו אבא עמית היה באמת מתעלף? האם במקום לקרוא לעזרה, רז היה גורר אותו למעלה ויהי מה כדי להגיע ראשונים לתוך הכדור? בתוך הכדור, הם פגשו את המתולתלות שגם סיימו את טיפוס האימים. רז היה מבואס לראותן, עמית דווקא חיבק אותן, מרוב שהיה מאושר שהוא יצא מהסיפור בשלום. לפחות טל ליטפה את לחיו של עמית בחיבה והבנה כאילו הייתה בתו האוהבת. רז, לעומת זאת, היה עסוק בלתכנן את הצעד הבא.

לא יכולתי שלא לדמיין את השפלנים, מטפסים על אותו גלגל ענק בשאנטי שלהם, ואפילו עוצרים רגע בשביל להעיף מבט אל הנוף שמסביב ומודים לאלוהים, שהיה קרוב אליהם יותר מתמיד בגלל הגובה, שזימן להם חוויה כזאת מיוחדת במינה.

רז ועמית המנצחים של העונה, בזכות ולא בחסד. ניצחון יוצא דופן במיוחד בגלל גילו המתקדם של עמית. המתולתלות בכו מצער אחרי המסע המפרך שעשו כשהניצחון כל כך קרוב. הצרפתים כהרגלם, קיבלו הכול בסבבה, ובנימוס אירופי אופייני הודו לכל שאר המתמודדים על קבלת הפנים החמה ומחיאות הכפיים.