"אם יש תקווה, היא רק באפשרות של קולנוע לעזור לפתח יכולת אמפתית דרך חוויה רגשית, וקשה מאוד לעשות את זה כשמנסים לקדם אידיאולוגיה", כך אמרה הבמאית איילת מנחמי בראיון למעריב לאחרונה, בו הסבירה למה היא מתרחקת מאמירה פוליטית ביצירותיה. אם להתחיל מהסוף, "נופלות על הרגליים", שאתמול שודר הפרק האחרון שלה, עמדה בכבוד במשימה. הסדרה שיצרה רותי רודנר וביימה מנחמי הייתה קודם כל חוויה רגשית, אבל בלי לוותר על היותה ממתק אמיתי וממכר. 

הסדרה, בכיכובן של מילי אביטל ושני כהן, מגוללת את סיפורה של דנה (מילי אביטל- א.ק), שיום אחד מגלה שבעלה אברם (יובל סגל - א.ק), חוקר פרטי במקצועו, נעלם. היא משתפת פעולה עם יד ימינו, החוקרת חנית (שני כהן- א.ק), אשר מנהלת עם אברם רומן, כדי למצוא אותו. מכאן ואילך מוצגת ההתקרבות המפתיעה בין דנה וחנית, כשברקע נמצא אבי, שבלי להופיע על המסך נוכחותו מורגשת כל הזמן ומניעה למעשה את העלילה. 
תשעת הפרקים של הסדרה, שמוגדרת כדרמה בלשית, עוברים ביעף ומצליחים לא לשעמם כמעט לרגע. היא מצליחה לשלב בין קו העלילה המרכזי, החיפוש אחר אבי, לקווי עלילה משניים שמצליחים לגעת ולעניין בו בזמן. לא תמיד זה מבריק, ובהחלט לא כל סיפור בלשי שכזה הוא שרלוק הולמס, אבל מנחמי, ביד עדינה וחכמה הצליחה להרכיב פסיפס אנושי ונוגע,כאשר גם דנה וגם חנית עוברות בסדרה תהליך אמיתי, בו הן למדו דרך החקירות שהן על הכח שטמון בהן, וגם שכמו בכל סיפור בלשי טוב, כולם מסתירים את האמת ושום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. 

אביטל וכהן בסדרה. פסיפס אנושי ונוגע. צילום: רותי רודנר
אביטל וכהן בסדרה. פסיפס אנושי ונוגע. צילום: רותי רודנר

סצנת הסיום המפעימה של הסדרה מכוונת כולה לתלמה ולואיז, שתי נשים חזקות שדמותן, כמו דמותו של אבי, מרחפת מעל העלילה. בניגוד לסיום הטראגי של סוזן סרנדון וג'ינה דייוויס בסרט הקלאסי, הפעם מצליחות דנה וחנית ליצור סיום שהוא שיא רגשי שכולו תקווה והתחלה חדשה. 
מילי אביטל לא מרבה יחסית להשתתף בהפקות ישראליות, וכשזה קורה, כמו ב"חטופים", זה תמיד כיף גדול שמזכיר את הכישרון שלה, זה שסייע לה לפתח קריירה מעבר לים. הפעם הקודמת בה שיתפו אביטל ומנחמי פעולה היתה בסרט "נודל". ב-2007, סרט שלא זכה להכרה שהגיעה לו. גם בסרט הזה הציגה מנחמי, דרך דמותה של אביטל, את היכולת המופלאה שלה לעורר הזדהות רגשית ואמפתיה אצל הצופה.
את "נופלות על הרגליים" מרכיב דרים טים נשי, שכולל את הבמאית, השחקניות הראשיות, היוצרת ואחת העורכות.  זה בהחלט לא דבר שכיח בארץ ובכלל, ואולי זה מה שיוצר את האווירה הנעימה והעדינה, החל מהעלילה שלא מאכילה את הצופה בכפית, דרך הסצנות היפות שמפגישות אשה נבגדת עם המאהבת של בעלה, עד המוזיקה בסדרה שלא מנסה באגרסיביות לרמוז על הבאות,  אלא מלווה את העלילה ברוך. 
אבי נשר הסביר פעם כי הוא אוהב לבחור קומיקאים שיככבו בסרטיו, כיוון שהרבה פעמים הם גם שחקנים דרמטיים טובים. שני כהן מוכיחה שזה נכון. היא טורפת את ההזדמנות שניתנה לה להוביל סדרת דרמה (יחד עם אביטל), ומגלמת באפקטיביות דמות של מעין מאצ'ו וומן, גששית בלשית, שמצליחה גם לרגש ולגעת, ולעורר אמפטיה בדמות האשה שהיא גם נבגדת וגם בוגדת. היא בהחלט מסייעת ליצור סדרה שמשאירה טעם של עוד.