לא לעתים קרובות מזדמן לי התענוג המפוקפק לצפות באיזה משהו שמתרוצץ על המסך ולתהות למה יצרו אותו בכלל. למה טרחו לכתוב תסריט, למה טרחו להתעורר בבוקר, לנסוע לאולפן, לעמוד בפקקים, לצלם, להתעצבן, לצעוק "קאט" ושוב לצלם - הרי בכל חנות של "הכל בדולר" היו מוצאים משהו באיכות דומה בלי כל הטרחה הכרוכה בהכנת סדרה כזו. אז למה כל המאמץ?

דלות מסנוורת כל פינה. דלות תסריט. דלות משחק. מה שאמור להצחיק, לא מצחיק. מה שאמור להיות דרמטי ומרתק, דרמטי ומרתק בעומק שלולית על הרצפה. נחוצה קטטה בין שני אחים ברחוב בבוכרה? תכנון הקטטה נשאב מהתבוננות בריב בין שתי תרנגולות זקנות.

רבקה מיכאלי מתבזה בשיעור אומבה. אה, זה בומבה. אה, זה זומבה. איך משאירים את דפי בבוכרה לפני שתיסע להודו? מזמנים סופת חול שדוחה טיסה בשלושה ימים. לא פחות. את מקום ההומור תופסת נלעגות. התנהגות מגושמת, פילית, באה היכן שנחוצה אלגנטיות מדויקת.

אז מכינים את כל הדייסה הזו בבוכרית. ביג דיל. עם כל הכבוד לעדה ולמנהגיה, לתחנת הרדיו של הסבתא חפציגול, והניילונים שלנצח יישארו על הריהוט, את הוויצים האלה כבר ראינו בעונה הראשונה. הם אכן רבי חן, התחלה מצוינת, אבל סדרת טלוויזיה צריכה שיהיו בה עוד כמה מרכיבים קטנים, כמו למשל תסריט ועלילה ומשחק. איך אפשר לשדר סדרה שאין בה דבר מכל אלה? למה להעליב את הצופה?

"איפה אתה חי?", עונה 2, כאן, החל מ־4.12