זהו סיפור קטנטן מימים אלה, שדומה כי אומר הכל על הגיבורה שלו. הוא מתרחש בכיכר מגן דוד בתל אביב, בין אלנבי לבין מבואות שוק הכרמל. בעיצומו של מופע החוצות שלה בעמדתה הקבועה, מוקפת בקהל אוהד, מבחינה מירי אלוני בגבר חובש כיפה ומזוקן שתוחב שטר כסף, לא מטבע, לתוך תיבת הגיטרה שלה. כן, כן, אלוני, שהיא תמיד בשליטה, רואה הכל.
"בזווית העין קלטתי שפניו מוכרות לי", היא משחזרת. "'אתה מהטלוויזיה, אתה שמעון ריקלין, בוא נעשה סלפי', קראתי לו. עשינו והוא נתן לי נשיקה על הראש".
בחור דתי?!
"כן, דתי. רבים ניגשים אליי ומנשקים אותי כאילו אני מזוזה. מרוב נשיקות כבר עלה בדעתי לשנות את שמי ל'מזוזה' (במלעיל). ככה אני, בתוך עמי אני יושבת, בלי שום דיסטנס".
זאת מירי אלוני, מהזמרות הגדולות בישראל, שבניגוד לזמרים אחרים במעמדה אין שום חציצה בינה לבין קהלה. נגישה לכל. כדי להגיע אליה אין צורך לעבור דרך מחסומים אנושיים וטכניים של מספרי טלפון וקודים חסויים. עממית מאוד, ספונטנית ואמיצה.
שמעון ריקלין, אני חוזר אליו, פעיל הימין? את, הבלתי מפלגתית המוצהרת? מעתה יצבעו אותך בצבעים פוליטיים מאוד מסוימים! לא חששת?
"שאני אחשוש?", היא צוחקת. "מה פתאום! ריקלין ואני באים ממקומות שונים וכל אחד בדעותיו, אבל השירים הם מה שמאחד אותנו, מעבר לקיטוב בעם שעלול לדרדר אותנו למלחמת אחים".
מלחמת אחים?
"כן, יש מי שמסית וגורם לקיטוב הזה. בלי שננקוב בשמות, זוכרים אותו מול קהל המונים במרפסת מעל כיכר בירושלים, לפני רצח רבין. מה שקורה, מפחיד אותי. הרצח הבא עלול להיות 'רצח אחים', כפי שהיה הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה; לא רצח פוליטי. אני לא שומעת מישהו שקורא - 'סטופ, חברים!'".
"חסר פה מבוגר אחראי", היא מצרה. "בחירות שלישיות תוך שנה זו קטסטרופה. כן, ממש חרפה שהולכים להוציא הרים של כסף על בחירות מיותרות במקום להשקיע במערכת הבריאות ובשכבות המצוקה".
מה היית עושה בכסף הזה?
"הייתי מעבירה חלק ממנו לטיפול של משרד התרבות באומנים ותיקים, כולל הסדרת הופעות לאלה מאיתנו שמתפקדים ויש להם קהל".
גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי, נקטה יוזמה כזאת.
"הייתי מהאומנים שהופיעו במסגרת מיזם ההופעות 'שמחה' שהיא יזמה, וכל הכבוד לה עליו, אבל שלוש הופעות זה לא מספיק. כלומר, הרעיון נפלא, אבל היישום צריך להיות הרבה יותר מסיבי".
מרצדס נשארת מרצדס
אגב אזכור האומנים הוותיקים, אלוני תחגוג 70 ברביעי הקרוב. "אם יש מבינינו, האומנים, שכבר לא מופיעים בגיל הזה או מורידים הילוך, יום ההולדת תופס אותי בתנופה מחודשת בקריירה", היא אומרת. "אני כמעט כמו שרה אמנו, שלפי הכתוב ילדה בגיל 90 את יצחק ואמרה 'לעת בלותי עדנה'. כביכול פתאום גילו אותי כשחקנית קומית בסדרות 'להרוג את הסבתא', מה שהביא לי את פרס שחקנית השנה מטעם האקדמיה לטלוויזיה ולקולנוע, ו'צומת מילר'. לך ספר להם שלכישרון הקומי שלי ניתן ביטוי כבר בלהקת הנח"ל".
פתאום נהיית האמא של אדיר מילר.
"הוא ואני בכלל לא ציפינו לזה. השיבוץ שלי בסדרה היה הברקה של המפיקה איילת אימברמן, בתו של הבמאי שמוליק אימברמן, שביים לפני שנים את תוכניות הטלוויזיה של הלהקות הצבאיות. כשהיא הציעה אותי לאדיר, בהתחלה הוא לא היה מוכן לשמוע מזה. 'מירי אלוני? מה פתאום!', הוא הגיב. נראה לי שהוא לא מתחרט על שהשתכנע לאמץ אותי בתור האמא השנייה שלו. אחרי שמריאן מילר הנהדרת, האמא האמיתית שלו, הייתה בפרמיירה של הפרק הראשון בסדרה, היא אמרה במבטא ההונגרי שלה: 'מירי, מרצדס נשארת מרצדס, לא חשוב השנתון; את משחקת אותי נהדר!'. נראה שאדיר ירש את שמחת החיים וההומור שלו ממנה, אישה יפה וחכמה עם סיפור מאלף של הישרדות בשואה. מה אתה יודע, נהיינו חברות. אנחנו מחליפות בינינו בוואטסאפ סרטונים מצחיקים ותובנות חיים. אני חייבת לומר מילה על אדיר. לעבוד איתו זה לעבוד עם גאון, שיודע בדיוק מה הוא רוצה בכל סצינה ויחד עם זאת נותן חופש יצירה לשחקנים שאיתו".
מצאה למי להעיר על מרצדס.
(צוחקת) "אכן, דווקא לי, אחת שאף פעם לא היה לה רישיון נהיגה. לעונה הנוכחית אדיר סידר לי סצינה שבה אני נראית מדברת איתו בתור אמו בדיבורית תוך כדי נהיגה. אני מתביישת לספר שכדי שהמכונית תצולם כשהיא בתנועה נאלצו לדחוף עשרה חבר'ה בעלייה. הם נדרשו לצלם את הקטע שוב ושוב. איזה מסכנים. כמה ביקשתי מהם סליחה".
החלפת הקידומת מלווה אצלך בחששות כלשהם?
"חששות לא, אבל השלמה עם המציאות. מי שעובר את גיל 50 ואומר שהוא לא מרגיש אצלו את החלודה, לא אומר את האמת. אין מה לעשות נגד הבלאי הבלתי נמנע, גם אם אני מאוד־מאוד שומרת על הבריאות שלי, מנהלת אורח חיים טבעוני ובעבר אפילו הייתי מתאמנת במכון כושר. נשים מנהלות מלחמת חורמה נגד תהליך ההזדקנות, עם כל מיני ניתוחים של מתיחת פנים, של בוטוקס ושל קילופי פילינג, אבל אני בכלל לא בקטע הזה".
למה את נגד?
"אני לא נגד כמו שזה מפחיד אותי. אני לא רוצה להיות כמו חברה שלי, שלאחר אחד מהטיפולים האלה מתרוממת אצלה כתף שמאל כשהיא קורצת בעין שמאל".
ואצלך?
"אין לי בעיה עם כתף שמאל ולא עם שום דבר כזה. אני שרה כעת - כן, כן, בגיל 70 - יותר מאשר אי־פעם בעבר. צבע הקול שלי נהיה יותר עמוק ויותר עשיר. עם ניסיון מצטבר של שנים אני כבר לא מתרגשת ממה שכותבים עליי בעיתונים, כמו שהייתי מתרגזת בעבר על כל דבר שטות או אי־דיוק שכוונו אליי. אני מכירה את כל מה שנלווה למקצוע ומקבלת הכל באהבה".
יש לך נוסחת פלא ששומרת על קולך?
"אין נוסחאות סודיות. יש רק להקפיד על כללים בסיסיים כמו שינה מסודרת של שמונה שעות לפחות לפני הופעה, גם לא לצעוק".
שתי שורות סולו
אלוני היא לא רק זמרת עם קבלות, אלא גם עם שורשים עמוקים. כתבת מגזין שהכינה עליה רינה מצליח לפני שנים אחדות נפתחה בביצוע של אלוני במלוא גרון וכששיער הבלונד שלה מתבדר ברוח ל"שיר העמק" למרגלות פסל השומר אלכסנדר זייד, כשמולה נשקף עמק יזרעאל במלוא יופיו. "הקטע הזה הובא לפי בקשה שלי", היא מעידה. "חשוב לי שיידעו מניין אני באה. סבתי אסתר, גיסתו של אלכסנדר זייד, הייתה חברה בארגון השומר, ואני קשורה למורשת החלוצים דאז בכל נימי נפשי".
לדבריה, ילדותה עברה עליה בבית בודד על גבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שנקראה על שם סבה. אביה, יוסף, עלה מפולין בשנות ה־30 ועבד כנגר. "ממנו ירשתי את המוזיקליות שלי", היא מציינת. "אבי ניגן במספר כלים, והפטפון שהביא הביתה היה היחיד בכל הסביבה. הודות לו שמענו לא מעט חזנות. כשיאיר רוזנבלום, המנהל המוזיקלי שלנו בלהקת הנח"ל, הביא לנו את העיבוד שהכין ל'הבן יקיר לי אפרים' של החזן שמואל מלבסקי, הוא היה מופתע מכך שאני, בת למשפחה חילונית, הכרתי את הקטע".
לימודיה התיכוניים עברו עליה בסמינר הקיבוצים. "ציפו שאהיה מורה, אך כשהתקבלתי ללהקת הנח"ל, לאחר הופעה בתוכנית הרדיו 'תשואות ראשונות', הלכה המורה", אלוני מעירה. "לבחינה ללהקה, שהייתי 'פריקית' שלה מילדות, הגעתי בשמלת מיני פרחונית וכשאני די מאופרת, עירונית לגמרי, אפשר לומר, בניגוד למה שהיה מקובל בלהקה. שרתי שם את 'זמר המלח האיטלקי', שיר ששר לוליק ומאוד אהבתי אותו. הבוחנים בראשות שלום חנוך קיבלו אותי כמחליפה של שולה חן שהשתחררה".
חן הייתה כוכבת הלהקה, ולאלוני לקח זמן רב עד שהגיעה למעמדה. "במשך שנתיים חוץ משתי שורות סולו בשיר 'קרנבל בנח"ל' כמעט לא פציתי פה", היא נזכרת. "עברתי חודשי חזרות על תוכנית שלא יצאה לפועל עם נעמי פולני, אבל למדתי ממנה המון, ולא קיטרתי, משום שנהניתי משירות צבאי חווייתי. כבר עמדתי להשתחרר אלמונית לחלוטין, כשיאיר רוזנבלום והבמאי דני ליטאי הציעו לי לחתום על שנת קבע ולהיות הסולנית בתוכנית של 'היאחזות הנח"ל בסיני'. אם לא כן, קרוב לוודאי שלא היית משוחח איתי כעת".
"היאחזות הנח"ל בסיני" היה השיר שהזניק אותה. "למעשה, אז עדיין לא הכרתי את נעמי שמר. כשהקלטנו את השיר זה היה על פי הקלטה קודמת שלה", מגלה אלוני. "אם זמרים צעירים רוצים להפגין על ההתחלה את מלוא יכולתם, מהביצוע שלה למדתי שיש לבצע את השיר בצניעות וברוגע".
אלוני זינקה עם השיר הזה, שבביצועו היא צולמה עם חברי הלהקה בהיאחזות סיני, אך הפריצה שלה הייתה עם "שיר לשלום", שרוזנבלום ויעקב רוטבליט חיברו בהשראת המחזמר "שיער". "אנשים שומעים את 'שיר השלום' הזה - שבו כמו בכל התוכנית הייתי הסולנית - ואינם יודעים איזו מלחמה התנהלה סביבו מאחורי הקלעים", היא אומרת. "אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי עשה כל מאמץ לסכל את הביצוע של השיר הזה בצבא, שאיתו הזדהיתי מהרגע הראשון".
עם יאיר רוזנבלום היא המשיכה קדימה: "יאיר היה זה שהביא אותי לשיר את 'הבלדה על חדוה ושלומיק' ואת 'להיות לבד', השירים שהוא הלחין ל'חדוה ושלומיק', סדרת הטלוויזיה הראשונה בארץ".
יכולתי לשיר אופרה
משירי חדוה ושלומיק המשיכה עם לחניו של רוזנבלום ל"ג'מבו", הצגת הבידור המצליחה. כעבור חודשים של הופעות בפני אולמות מלאים הפתיעה אלוני כשביקשה להשתחרר ממנה כדי לעבור ללהקת הרוק אחרית הימים שהקים זהר לוי. "למוזיקה של זהר התוודעתי בראשונה כאחת מהקהל שבאה להצגת 'מלכת אמבטיה' - ואהבתי", משחזרת אלוני. "הוא פנה אליי כשכבר היה בחזרות עם אלי מגן, יצחק קלפטר וגבי שושן, כאשר הם חיפשו צלע נשית. לזכותו של אברהם דשא פשנל, מפיק ה'ג'מבו', ייאמר שהוא קיבל בהבנה את בקשתי להשתחרר בנימוק של רצון לעשות דברים שבהם אוכל להתפתח כזמרת".
מה הייתה הבעיה של אחרית הימים?
"היינו להקה של חמישה קברניטים, שכל אחד מהם היה תותח בפני עצמו. זהר, שהיה מלחין השירים, לא היה המנהיג, וכל אחד משך לכיוון שלו. עבדנו המון בתשעה חודשי חזרות, ואני לא זוכרת שקיבלנו על זה כסף. הלהקה לא הצליחה בהופעות שלה. לצוותא הגיע קהל מועט וכבר זיהינו את הפרצופים הקבועים. כשהופיע סוף־סוף התקליט, כבר לא היינו".
מה דעתך על גבי שושן?
"הוא היה אחד הרוקיסטים הנהדרים בארץ. הופעתי איתו גם בתקופה מאוחרת בחייו. הוא אף פעם לא שידר סימני מצוקה, ואם היו לו קשיים, הוא די שמר אותם לעצמו. ההתאבדות שלו באה לי כרעם ביום בהיר".
היו שהתפלאו כיצד שברת כיוון מהרוק הסוער של אחרית הימים לשירי נעמי שמר בביצוע חבורת בימות.
"זה לא צריך להפליא. יש לי מגוון יכולות וקשת רחבה של טעמים. לו רציתי, יכולתי להצליח אפילו כזמרת באופרה. לא רציתי. כשהגעתי ל'בימות', הדבר הראשון שצדי צרפתי דרש ממני זה לרדת במשקל, מה שהביא לכך שאז הייתי הכי רזה בחיים שלי. כך יכולתי להתנועע במופע יותר בקלות. צדי גרם לי להרגיש שם משוחררת. אבל את 'היאחזות הנח"ל בסיני' שרו שם אחרות מתוך עיקרון ללכת על גרסאות חדשות לשירים. אני לא מתלוננת. יצאתי משם עם 'לשיר זה כמו להיות ירדן' ו'בארץ להד"ם', להיטים לכל החיים".
משם שברה לעבר "ההנאות הקטנות שבחיים", מופע משירי ברכט, שביים צדי צרפתי ובו היא הופיעה עם בני אמדורסקי ויוסי פולק. כששאלתיה ב־1972 אמרה שתעדיף "הפקות תיאטרליות, כמובן עם שירה". וכיום? "תיאטרון זה בדם שלי. אני שחקנית כמו זמרת, קומית וגם דרמטית", היא מצהירה. "את הכישרון הקומי גיליתי בלהקת הנח"ל. קודם לכן שיחקתי ברצינות את חנה סנש בהצגה בחוג דרמטי בסמינר שביימה רבקה משולח. אפילו שרתי שם בסיום את 'אלי, אלי' ובקהל היו שהזילו דמעות מרוב התרגשות".
אלוני חושפת גם את הרקע למופע הברכטיאני: "בסיבוב בארצות הברית עם להקת פסטיבל הזמר החסידי, שמעתי את בט מידלר שרה את 'סורבאיה ג'וני', שהלחין קורט וייל והשתגעתי מזה. כשחזרתי ארצה ונפגשתי עם צדי, עלתה השאלה מה עושים אחרי שירי נעמי שמר. אמרתי לו שמה שלא נעשה, זה יהיה עם 'סורבאיה ג'וני'. כך נולד המופע משירי וייל וברכט".
במרוצת השנים הופיעה אלוני בהפקות כמו "הללויה הוליווד" והשתתפה בשלושה סרטי קולנוע, אך נתייחס כאן דווקא להפקה שלא התממשה. "ב־2013 פגשתי במקרה בחנות לצילום מסמכים את מנחם גולן, שקודם לכן לא הזדמן לי לעבוד איתו", היא מספרת. "ראיתי אותו יושב שם עם כובע הבוקרים שלו, כשאיתו שלושה קלסרים. כשאמרתי לו שלום, הוא אמר שבקלסרים יש את שלוש ההפקות הבאות שלו. מסרתי לו את מספר הטלפון שלי למקרה הצורך והלכתי. כעבור זמן לא רב הוא התקשר וסיפר שכתב למעני תפקיד במחזמר 'אלדורדו'. למנחם גולן לא מסרבים. אפילו כתבתי את המילים לשני שירים, שאותם הלחין מוזיקאי ההפקה, מירון מינסטר. זה לא היה מנחם גולן המוכר. הוא התנייד בכיסא גלגלים ולא צעק על כולם כפי שהזהירו אותי. ניכר היה שכבר לא היה לו כוח לצעוק. להצגה בקריית מוצקין כבר הסיעו אותו באמבולנס. לזכותו ייאמר שהוא הביא איתו צ'קים וחילק לכולנו. מנחם אמר לי - 'מירי, את כוכבת גדולה, ואני לא מבין איך לא עבדנו עד היום. אני רוצה לכתוב לך מחזמר חדש שבו יהיה לך התפקיד הראשי'. לפחות נשארתי עם זיכרון טוב".
ציונית בדם
צומת מרכזי בחייה היה עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בנובמבר 1995. "הפכתי מאז לאחד מהסמלים המזוהים עם עצרת השלום, שבה אירעה הטרגדיה האיומה של רצח ראש הממשלה שלנו, יצחק רבין", היא שבה אל רגעי האימה. "מאז, אותו אירוע נורא לא מרפה ממני. כשעליתי לשיר שם, ראיתי את רבין ואת שמעון פרס עומדים בפינת הבמה ואוחזים בדף עם המילים של 'שיר לשלום', שחולק במקום. לא נראה לי שיש עוד זמרת שהייתה מעיזה לקרוא לראש הממשלה ולשר החוץ להתייצב במרכז הבמה - והם היו נענים לה, הגם שלא היה לי קשר אישי עם שניהם. תמכתי בהם כי האמנתי בחזון שלהם. הצגתי אותם כמלווים שלי, והקהל שאג בהתלהבות. לא יכולה להגיד אם רבין שר איתי את 'שיר לשלום' כמו פרס. 'לאה, תשמרי לנו עליו', אמרתי ללאה רבין כשהסתיימה העצרת, והיא השיבה משהו כמו 'אני עושה כמיטב יכולתי'. עברנו את השטח הסטרילי, שם ארב יגאל עמיר ופנינו שמאלה, ללכת ברגל הביתה. כששמענו את היריות, הייתה לנו הרגשה נוראית. שמוליק זיהה מיד שאלה היו יריות אמיתיות וקרא לנו להשתטח מאחורי רכב של המאבטחים. ירמי, שהיה אז בן 10 התחיל לבכות. 'אני לא רוצה למות', הוא אמר. בטמטומי ניסיתי להרגיע אותו שמישהו משתעשע עם אקדח קפצונים".
ירמי הוא בנם של מירי אלוני ושמוליק אומני, והוא נקרא על שם ירמי בוגדנוב, חברו של שמוליק שנפל בפעולת תגמול. כיום הוא מופיע כראפר ולמגינת לבם של הוריו רוב הזמן הוא לא בקשר איתם. אחיו, יוסף, זמר וגיטריסט, חבר לאמו בלא מעט הופעות.
הבנים היו עדים להשפעת האירוע הטרגי בכיכר על אמם. "מה שקרה שם פגע מאוד בפרנסה שלי", היא מספרת. "בשנים הראשונות, כשהטראומה הייתה טרייה, לא הזמינו אותי להופעות. אם בדרך כלל אומנים מזוהים עם הופעות שמחות, עליי ויתרו כי הזכרתי לכולם את הלילה ההוא".
בסוף 1998 נענתה אלוני להזמנה להופיע בברלין ונשארה שם שנתיים וחצי, מה שדרבן אי־אלה נשמות טובות לרנן על הצברית השורשית כי ירדה מהארץ. "בכלל לא העליתי דבר כזה על דעתי", היא טוענת. "בסך הכל רציתי לעשות ברייק ולנסות להופיע באירופה".
מתברר שזה לא היה קל. "היו לי שם הופעות שבהן הרווחתי אלפי מארקים והיו גם לילות עגומים, שבהם נדדתי עם הגיטרה שלי בין פאבים ושאלתי אם רוצים לשמוע מוזיקה חיה", היא מספרת. "כשרצו, הייתי שרה להם וזרקו לי כסף לכובע".
בעוד שמוליק שלה היה על הקו בין תל אביב לברלין כדי להיות עם הילדים, הגעגועים אליהם החזירו אותה הביתה. "כציונית בדם, לא יכולתי לנהוג אחרת", היא אומרת.
חברים לחיים
ממש באחרונה מצאה אלוני את עצמה במרכזה של דרמה. "לפני שבועיים יצאתי להופעות ב'קרוז' בים התיכון, כששמוליק איתי", היא מעידה. "הייתי אמורה להופיע ביום השני של השיט, אבל זה לא קרה. כשהגענו לתחנה הראשונה בלימסול שבקפריסין, פתאום קלטתי שהוא לא מצליח לומר מילה, לא רק משפט. הבנתי שהוא עובר אירוע מוחי".
אומני הובהל לטיפול נמרץ בבית חולים, שם היה מחובר יומיים וחצי לצינורות עד שהועבר באלונקה למטוס בדרך לארץ ואושפז מיידית. אלוני הייתה לצדו כל הזמן. "על כך אני אומרת שהתחלפו בינינו היוצרות", היא אומרת. "אם בעבר שמוליק, המבוגר ממני בקצת יותר מ־15 שנה, היה שומר עליי, כעת לא רק שאני שומרת עליו, אלא מוסיפה בהומור שהוא זכה לפיליפינית צמודה מפולניה".
"אני שומרת עליו, חברי לחיים, באהבה ובנאמנות", היא מרצינה. "ויש על מה לשמור. ב־20 השנים האחרונות עברתי איתו ניתוח לב פתוח, ניתוח בטן שהסתבך, ניתוחים בשתי העיניים וגם החליפו לו מסתם בלב. בקיצור, שרק נהיה בריאים".
אומני הוא בעלה השני, הם יחד מאז 1982. לפני כן הייתה נשואה לשחקן נחום שליט. "שמוליק היה ידידו של ג'סי נחייסי, שהיה בן זוגי במשך שבע שנים", היא מספרת. "זכיתי בגבר חלומות, גברי כזה עם מלא תלתלים, גבוה וחזק, שהזכיר לי את קרוב משפחתי, יפתח זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד".
אומני, יוצא ה־101, היה מנופאי בנמל חיפה. הוא התגלה בסרטו של פיטר פריי "אשת הגיבור", שם כיכב לצד בתיה לנצט. בהמשך למד משחק בניו יורק. בשובו ארצה הופיע בסרטו של בעז דוידזון "עזית הכלבה הצנחנית" ושם לראשונה פגש את מירי אלוני, כשבאה לבקר חבר בצילומי הסרט.
דרכיהם הצטלבו שוב כעבור עשור ואלוני הייתה לרעייתו הרביעית. עם האהבה היה גם למנהלה האישי. ככזה, כמעט הביא אותה לאירוויזיון עם השיר "כמו האמונה", שגייס למענה. הוא גם הפיק לה את התקליט "טיפה אהבה". גולת הכותרת של תקליט זה היא השיר "על דעת המקום", משירי הזיכרון המרגשים ביותר, פרי עטם של עמנואל צבר ויאיר רוזנבלום.
כאן מתגלה פרט מדהים, המעיד על הקריירה ההפכפכה של אלוני. זהו אלבומה השני בסך הכל לאחר תקליט "מונה ליזה של המאה העשרים" שהוציאה ב־1973 ובו "אהבת איתמר בן אב"י", להיטם המרגש של דודו ברק ונורית הירש. "למרות שהיום כבר לא כל כך מוציאים אלבומים חדשים, אני עוד חולמת להוציא אלבום שבין שיריו יהיו כאלה עם מילים שלי", היא סחה.
כשאלוני, שגם הוציאה אלבום אוסף ב־1996, נשאלת מה יש לה לומר להגנתה, היא משיבה קצרות "אני לא בן אדם אמביציוזי". מסתבר שהיא איננה אומרת זאת במקרה. אלוני מופתעת כשאני שולה מנבכי העבר מה שאמרה לי אי־אז באוקטובר 1972, בראשון מבין הראיונות שערכתי עמה במרוצת השנים. כששאלתיה אותה אז, זמרת בשיאה כבר בגיל 23, היכן התקליט שלה, השיבה בחיוך חודשים אחדים לפני פרוץ המונה ליזה שלה: "אני לא מהחרוצים, אתה יודע... כנראה אני לא רצה מספיק אחרי השירים והם נחטפים על ידי זמרים אחרים".
"אני לא חיה באטרף של ריצה אחר שירים", היא מגיבה כעת. "אני לא מרגישה צורך להתחדש כל הזמן, ויש לי הרושם שבין כל השירים שהקלטתי במסגרות שונות יש לי לפחות עשרה 'מאסטר פיסים' שנכנסו לפנתיאון והם מושמעים שוב ושוב בערוצי הרדיו השונים".
אם התחלנו עם מופע החוצות, איתו נסיים. "לא חלמתי להופיע ברחוב", מעידה אלוני. "זה קרה לי ב־2004, כשבעקבות הפגנת האומנים נגד קיצוץ בתקציבי התרבות יצאתי להפגנה משלי ברחוב, לא הרחק מדירת שני החדרים השכורה שלנו, ופשוט התאהבתי בזה ואני ממשיכה עד היום לעומת אומנים במעמד שלי, הנמנעים מכך".
רק "נמנעים"?
"לא. מהברנז'ה שלי היו כאלה שהסתכלו על ההופעות שלי שם בעין עקומה. האמרגנים בטוח לא אהבו את זה, מפני שלא לרוחם שאומנים מסתדרים לבד בלי השירותים שלהם. בשנים הראשונות להופעות שם, כשבמקרה חלפו במקום אומנים שאני מכירה, הם כאילו התרחקו כזה".
אלוני אף פעם לא התרחקה מהקהל. היא כאמור הזמרת בלי הטלפון החסוי וגם בלי אמרגן או מפיק, נענית לכל הזמנה ומסתייגת מהחרמות של אומנים על הופעות מעבר לקו הירוק. מרחקים אינם מרתיעים אותה. הקיץ, למשל, כשהציעו לה להופיע בפסטיבל ערד רק בספרייה העירונית, זה לא הרתיע אותה. היא עשתה את כל הדרך הארוכה, וכשחיכה לה שם אולם מפוצץ בקהל, הרגישה שניצחה.
"אני אמשיך לשיר 'עד כלות', כשם השיר שכתבתי עם נורית הירש לזכר אמא שלי", מבטיחה אלוני. "זאת, כמובן, כל עוד מיתרי הסטרדיבריוס שבגרון שלי ימשיכו לתפקד כפי שהם מתפקדים כעת".