"האגרוף: סדרת הגמר", יס דוקו
בעקבות מותו של ווילי סימס העלו ביס דוקו לראש רשימת הסדרות את “האגרוף: סדרת הגמר", שעלתה לראשונה במרץ 2022. הסדרה, בבימויו של אבידע ליבני, מתארת בחוכמה את חמשת משחקי גמר אליפות הכדורסל בעונת 1992 בין מכבי ת"א להפועל ת"א כתחרות ספורטיבית, וגם כאירוע קצה של שתי תת־תרבויות המתנהלות שנים רבות זו בצד זו בתחושות של תיעוב ושנאה הדדית יוקדת.
כשעלתה לראשונה, התקבלה הסדרה בחום רב (ומוצדק) בקרב מבקרים וצופים. ווילי סימס המנוח, ששיחק בעונת 1992 בתפקיד משני כרכז מחליף במכבי ת"א, זכה בה מטבע הדברים למעט זמן מסך, אלא שבהיעדר חומר מצולם, וגם מתוך חוסר חשק של מערכות הספורט להפיק ולערוך סרט של ממש על השחקן הנהדר הזה, החליטו בצדק ביס דוקו שלפחות את המעט שיש בסדרה שכבר קיימת ישדרו פעם נוספת.
עברו בישראל במהלך השנים אלפי שחקנים זרים. מרביתם - בהם גם רבים מוכשרים מווילי סימס - מילאו את תפקידם הארעי, אספו את משכורתם ונעלמו. ווילי סימס היה מהסוג הנדיר יותר שנשאר. 15 שנות קריירה בישראל, מתוכן חמש במכבי ת"א, השתתפות במשחקי נבחרת ישראל ופרישה מהמשחק בגיל 41 היו די כדי לצרוב אותו בזיכרון הישראלי.
זכרתי את סימס גם מסיבה אחרת. את מרבית הקריירה שלו במכבי עשה תחת המאמן צביקה שרף והרכז הישראלי חן ליפין. באופן אישי תמיד חשבתי שליפין הוא אסון. הוא כדרר לרוחב המגרש הלוך ושוב, שרף שניות התקפה יקרות בלי ליזום, בלי לחדור את ההגנה, בלי לתקוף, בלי לנסות לעשות את השחקנים שלידו טובים יותר - מלאכתו העיקרית של עושה המשחק, ורק כשהנזק צמח לגודל שבלתי אפשרי להתעלם ממנו היה המאמן שרף מתעשת, משגר את ליפין אל הספסל ושולח למגרש את סימס שיעשה סדר.
ובמשחק הבא שוב היה שם ליפין בחמישייה לכדרר את הנשמה לרוחב הלוך ושוב, עד ששרף היה מתעשת ושולח את ווילי להציל את העניינים. את שרף אי אפשר להסביר בעמוד עיתון אחד. אין אחד כמוהו ששוכן בקרבי הכדורסל הישראלי בעשרות השנים האחרונות. אין קבוצה בכירה שלא אימן. גם קבוצות בחו"ל וגביע אירופי אחד יש בפורטפוליו שלו. ושרף הוא כפייתי בדרכו, ומרגע שהחליט דבר, בין שהוא צודק ובין שלא, לא יזוז מדרכו. את חן ליפין לקח אחריו לנבחרת ישראל כשאימן אותה, וגם את סימס. ועם ליפין כמובן פתח, וליפין כמובן המשיך לכדרר בחוסר תועלת, וכשהיה צורך לתקן את הנזקים, סימס כמובן היה מוזעק אל המגרש.
ביציע העיתונאים התפוצצתי מכעס במשך שנים עד שחן ליפין פרש מכדורסל כדי להתחתן עם הבת של אקרשטיין מהמדרכות, וצביקה שרף כבר לא אימן את מכבי ת"א. גם סימס כבר לא היה שם. הוא היה בסוף הקריירה, עוד ירד לשחק בהפועל אילת כמה עונות, עד שפרש. עברו הרבה שנים מאז, אבל כל אימת שהשם שלו היה עולה באיזה הקשר, היה עולה בי במקביל הכעס הישן על כך שצביקה שרף לא העלה אותו כרכז ראשון. ככה אנחנו מכביסטים. לא שוכחים ולא סולחים.
לראות או לוותר: גם מי שראה יתמוגג בצפייה נוספת. לראות.