"פתאום דפיקה בדלת",
ערב יום הזיכרון, כאן 11
זה הקול שמפניו רועד כל הורה שבנו משרת כלוחם בצבא: הנקישה בדלת של המודיעים. איה אליה, אחותו של לוחם השייטת איתמר אליה ז"ל, מספרת על היום ההוא שבו הם באו ועל החיים שלא חזרו להיות כשהיו.
בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר, שנת 1997, במהלך מבצע של שייטת 13 בלבנון, נתקל הכוח במה שהיה ככל הנראה מארב של חיזבאללה. 12 לוחמים ישראלים נהרגו. לפנות בוקר, כשפונה הכוח לישראל, נותרה מאחור גופתו של אחד מהרוגי הפעולה, רס"ל איתמר אליה ז"ל. רס"ל איתמר המנוח הוחזר לישראל כעבור זמן מה ונקבר בבית קברות צבאי.
25 שנים מאוחר יותר חוזרת איה אליה, אחותו של איתמר, אל הימים ההם. לראשונה, לרגע, היא מחליפה צד ומפנה את מבטה אל מי שבדרך כלל מופיעים לזמן קצר ונעלמים: נושאי הבשורה המרה. המודיעים מטעם הצבא על מות יקיר המשפחה.
גם להם, מגלה המצלמה של איה במבט מצמרר, יש הסיוטים שלהם, המטענים המכאיבים שהם נושאים עמם. גם הם בוכים מול המצלמה שלה. גם הם חוששים משיחת הטלפון שתורה להם להתייצב בתוך 30 דקות בבסיסם, לקבל את התדריך, את הפרטים, את הנוסח.
יש להם נוהל, למודיעים: מודיע 1, מודיע 2, מודיע 3, לכל אחד יש תפקיד משלו. למשל זה של מודיע 3, שמגיע על אזרחי, מוודא שהגיעו לכתובת הנכונה, חוזר למונית, מחליף את בגדיו האזרחיים למדים, ואז ניגשים שלושתם אל הדלת שינקשו עליה, ובאבחה חדה והרסנית בת שנייה יהפכו את חייהם של המתגוררים בבית לגיהינום.
בין לבין מתארת איה את חייה במחיצת השכול, מילדותה ועד היום. המלצה שאיה אולי לא תאהב: חייה, כפי שחייתה אותם, כפי שהשכול כפה עצמו עליה, צבועים בצבעים קודרים ועזים מאלה המופיעים בסרט - מומלץ לצופה, בתום הסרט, לחפש ולקרוא ראיונות שנערכו עמה במהלך השנים כדי ללמוד ולהבין את עוצמתו הארורה של השכול. בעל כורחה היא חוזרת בסרט הזה להיות הדוברת של האסון הזה.