הוויכוח האימתני וקרב ההאשמות מפרשת יום העצמאות, שם באותו ערב בקריית גת, שבו היוניקורן הלאומית נועה קירל הופיעה באיחור של שעה וחצי בגלל בעיות סאונד, ממש עשה לי טוב על הנשמה. ככה חוגגים יום הולדת 75 למדינה! ליום אחד חזרנו להלין פה על משברים מיני מקומיים.

בהחלט לא פשוט להמון הכועס של ההורים מול ילדים זועמים מאכזבה או מפורקים מעייפות על הדשא בפארק. אחת שיודעת. הימים שאחרי ימי הזיכרון והעצמאות בשנה מורכבת זו הם בבחינת שריקת הפתיחה למחצית השנייה, שבסופה תיקבע תוצאת הסיום של הרפורמה המשפטית. אפשר לקרוא לזה כבר משחקי ההפיכה, לא רק מלשון המהפכה המשפטית, אלא שגם בקרב תומכי הרפורמה, מעטים הם הפוליטיקאים שנשמעים בדיוק כמו בדקות המשחק הראשונות. יוצא דופן הוא שר המשפטים יריב לוין, שנראה די בודד על הספסל ומנסה לשכנע את קהל הקבוצה שלו להריע בדמות הפגנות הנגד של הימין.

המחאות נגד חורבן הבית, הדיקטטורה ושנאת בנימין נתניהו נמשכות במוצ"ש. נוהל הוא נוהל. רק שאף אחד כבר לא ממש מתרגש מעוד פרובוקציה של דמות השפחה עומדת מתחת לחבל תלייה. באמת שצריך פה קופירייטר רציני יותר למחצית השנייה של האיומים לקץ הדמוקרטיה.

בשולחן המו"מ מספרים שיוצאים מאנשים דברים טובים בנוגע לרפורמה. מה אתם יודעים. כרגע נראה כי נתניהו מבין שהוא צריך לצאת משם עם הסכמה כלשהי, כי הרפורמה המשפטית המקורית כבר הופרשה. מצדו של יו"ר האופוזיציה בפועל בני גנץ, יש אינטרס לצאת עם הסכמה כדי להגיד "ניצחנו", ויאיר לפיד ומרב מיכאלי יעבירו לקהל שלהם מסר מאשים נתניהו־גנץ גם ככה. לא משנה מה תהיה התוצאה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג שניסה ועודו מנסה לתווך, הבהיר השבוע בבליץ ראיונות כי "אם התקשורת שלי לא תצליח לפתור את המשבר הפנימי, לא אתבייש להגיד שאני אשם". אמירה מקסימה, ממלכתית – ולא מקדמת אותנו לשום מקום. באותה נשימה אמר כי "האתגר הזה מקנה בי שלוות נפש. זה מצדיק בצורה מלאה את תפקיד מוסד הנשיאות". נמתין ונראה לאן יובילו השיחות בבית הנשיא. דבר אחד בטוח: בפוליטיקה, כמו בחיים ובספורט, זה לא נגמר עד שריקת הסיום.

האש של אופק

"אל תיתנו לאף אחד לכבות את האש שלכם". כמה פשוט הניסוח ואיך הוא פוגש את כולנו. כל אחד והסיפור שלו. אופק ראשון בת ה־17 מראשל"צ, שנבחרה להשיא משואה בערב יום העצמאות לתפארת מדינת ישראל "לכבוד הילדים השקופים, שמרגישים שהם לבד בעולם" – היא מנהיגה. מנהיגה שנצרפה בתקופה מסויטת שבה לא רצתה לחיות, באותו סרטון שבו תועדה על ידי משפחתה כשחוותה חרם קשה במשך שש שנים – ועד לרגע שבו זכתה לתשואות אדירות בהר הרצל.

הבטתי באופק משיאה בביטחון רב את המשואה, שהיא סמל ישראלי לכל הטוב והנתינה שיש, ומחיתי דמעות מעיניי. גם 20 שנה אחרי, אני מודה שרועד לי כל הגוף כשאני פוגשת ברחוב בנות שהתעללו בי בבית הספר. המצלמות והתהילה ממש לא מעבירות את התחושה הזו, יודעת אופק.

הרגשתי שהיא עומדת שם לא רק כסמל נגד חרם ובריונות, אלא גם כמנצחת בעבור בני הדור שלפניה, שחוו דברים דומים – ואני מודה לה על כך. באור הגדול שבו נמצאת כעת אופק, היא לא שכחה לרגע מי היה איתה שם בחושך וציינה את בני משפחתה. היא צודקת. משפחה נשארת והשאר, כולל המחרימים, זמניים.

אופק ראשון בטקס הדלקת המשואות. צילום: ערוץ הכנסת

סיירת החרם שהובילה אופק בתוכנית "הצינור" של גיא לרר ברשת 13 היא דוגמה מצוינת להשפעתה של התקשורת. התרגשתי מעומק הלב לדעת שהיה מגיש וצוות תוכנית שהיה להם אכפת, שראו ילדה במצוקה ובעזרת המדרגה שהוענקה לה היא הפכה, כאמור, למנהיגה. אלא שמחויבותה של התקשורת, בין היתר, היא לא לייפות את הדברים, אלא למרקר את המקומות שיש לשפר.

נעצבתי לקרוא את האמת ללא הנצנצים, כשלרר הודה בצער כי "לא הצלחנו להעתיק את המודל המאוד מוצלח של סיירת החרם, שיפעל באינרציה ובכוחות עצמו ברחבי הארץ, למרות שניסינו. פנו אלינו עיריות, אבל נעלמו בדרך, לרוב כשדובר על תקצוב". לרר לא היסס לגעת בשורש הבעיה: "ומי לא פנה בכלל? משרד החינוך. אף לא פעם אחת. אולי מתישהו יבינו שם שחינוך זה לא רק באיזו בגרויות נבחנים ומה הציון שמקבלים, אלא גם, אולי, לנסות לדאוג שילדים לא ייצאו מהמערכת עם טראומות וצלקות לכל החיים. לא מאוחר, אגב". כל מילה.

יוגית על מלא

בעידן אחר, לפני עשור וחצי, שלח אותי עיתון זה "להירגע" בתרגול יוגה. בסיומו סימסתי לעורך שהיה "משעמם!", והוא השיב "יופי, עכשיו תעבירי לי עוד 399 מילה". כיום, אחרי שחזרתי מעוד סופ"ש יוגה מרתק בארץ, אני קוראת את הטור שבו קרעתי ליוגה את הצורה ומפנימה התפתחות אישית מהי.

הדבר הראשון שמלמדים נזירים בני 5 הוא לנשום נכון, הידעתם? לבושתי אודה שלמדתי זאת רק השנה. בזכות היוגה, עמידות ראש וידיים, מתיחות ומדיטציה הפכו לחלק המאזן בחיי. בתרגול באוויר הפתוח או בבית מול כת היוגים באינסטגרם, מצאתי דרך לספק את שלוותי המאומצת בקצב החיים שהכתבתי לעצמי, ובזה שהמציאות הישראלית מכתיבה לא רק לי.

כיום אני מעריכה כל נשימה בלי לתרגל אותה בהודו. ממליצה גם לכם להתנסות בקסם – יוגה, מעצבים ישראלים לשלווה זמנית. נמסטה!