האיראנים כמעט שם
הדולר המשיך השבוע להמריא, והשקל המשיך להתפרק. אמירתו של נתניהו על זה ש"הרפורמה תחזור" היא רק סיבה אחת להמשך הקריסה הזו. הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, שנשא דברים בכנס הרצליה ואמר ש"איראן התקדמה לגרעין, יש התפתחויות באופק שיכולות להביא אותנו לפעולה", עזר לשווקים לקרוס. אין מה לבוא אליו בטענות. הוא אמר אמת.
תחילתו של הסיפור בעדות של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל מארק מילי, בפני הקונגרס בסוף מרץ האחרון. הוא אמר שם כמה דברים מדהימים: האיראנים נמצאים מרחק שבועיים מהעשרת אורניום לדרגה צבאית בכמות שתספיק לארבע או חמש פצצות. את זה, ידענו. את הדבר הנוסף שאמר, לא ידענו: אחרי שיגיעו לכמות הנדרשת של חומר בקיע, אמר הגנרל מילי, יידרשו להם עוד חודשים ספורים כדי להגיע ליכולת גרעינית צבאית.
את זה לא ידענו. אם אין אני לי, מילי? עד היום, הנחת העבודה המודיעינית שלנו הייתה שגם אחרי שיהיה להם מספיק חומר בקיע (הם כבר שם), יידרשו לאיראנים עוד לפחות שנתיים לצורך פיתוח מה שמכונה "קבוצת הנשק": יכולת לקחת את פצצת הגרעין, להקטין אותה לגודל של כדורסל בערך, ולהתקין אותה על ראש חץ של טיל שמסוגל לקחת אותה למטרה במרחק אלפי קילומטרים. מדובר באתגר טכנולוגי מסועף ומורכב שהאיראנים עוד לא פיצחו. מה שהרמטכ"ל האמריקאי הודיע עכשיו זה, שהאיראנים כמעט שם. מתחת לרדאר ולמודיעין של כולנו.
דברי הגנרל מילי עוררו מהומת אדירים אצלנו. במטכ"ל, במודיעין, במוסד, בדרג המדיני. שליחים יצאו בהולים לוושינגטון. התוועדויות וידיאו מוצפנות חרכו את מרחב הסייבר בין שתי הבירות. ישראל השקיעה מאמץ אדיר לנסות לברר אם המודיעין האמריקאי צודק והקדים את המודיעין הישראלי בזיהוי התקדמות איראנית דרמטית בנושא קבוצת הנשק. אני לא יודע מה הייתה התוצאה של הבדיקה הזו. מקורות לא מעטים טוענים שהאמריקאים לא טעו. דברי הרמטכ"ל השבוע בכנס הרצליה מעידים שזה כנראה נכון. שאיראן קרובה לקו המטרה מרחק של נגיעה. באותו כנס הרצליה השבוע הנחיתי פאנל שבו ישבו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל וראש המוסד לשעבר תמיר פרדו. שאלתי אותם אם איראן היא כבר מדינת סף גרעינית. הם נעו באי־נוחות על מושביהם. נדמה לי שהיה זה אלוף אמיר אשל שענה משהו כמו "היא כבר מתנהגת כמו מדינת סף גרעינית".
אבל זה עוד לא נגמר: בימים האחרונים נחשפו תמונות המוכיחות כי האיראנים משלימים את בנייתו של אתר גרעין מבוצר בעומק של 80 מטר מתחת למעבה ההר. העומק הזה מקנה לאתר חסינות גם מפניהן של מפצחות הבונקרים האימתניות שפותחו עוד בימי הנשיא אובמה. אם האיראנים אכן משלימים את החומר הבקיע ואת הצד הטכנולוגי, יהיה להם גם איפה לעשות את זה בלי להיות מוטרדים מהפצצה אווירית. גם לא של ארצות הברית.
על רקע כל האמור כאן, אפשר כבר לקבוע באופן סופי וודאי שהמהלך הישראלי שהובילו נתניהו, רון דרמר ויוסי כהן להוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, היה המחדל הגדול ביותר בכל הזמנים. המושג "בכייה לדורות" קטן עליו. הסכם הגרעין לא היה מושלם, אבל היה בו פיקוח אגרסיבי על איראן והקפאה עמוקה של תוכנית הגרעין שלה. כשהאמריקאים יצאו ממנו, בלחצם של הג'נטלמנים שהוזכרו כאן, היו מי שהתריעו: ראש חטיבת המחקר באמ"ן בזמנו, דרור שלום, היה הבולט שבהם, אבל גם הממסד הביטחוני כולו, בראשות הרמטכ"ל איזנקוט.
ובכן, הם צדקו. איראן לא קרסה בעקבות מדיניות ה"לחץ המקסימלי" של טראמפ. מי שקרסו הם טראמפ וישראל. איראן הפרה גם היא את ההסכם והלכה בכל הכוח לגרעין. עכשיו מתברר שהם, כנראה, עבדו על "קבוצת הנשק" בחשאי ובמקביל, במקום בטור. הם כמעט שם. תתעלמו לרגע ממכונת הרעל ומרעשי הרקע והצווחות הבוקעות מערוץ 14: ההיסטוריה תראה בבנימין נתניהו את אבי הגרעין האיראני. הרמתי אתמול טלפון לרמטכ"ל לשעבר איזנקוט. הוא לא הסכים להתייחס למידע מודיעיני, אבל אמר את זה: "עד מאי 2018, מגיע לכל הממשלות וראשי הממשלה ציון גבוה על המלחמה בגרעין האיראני.
ממאי 2018 ועד היום, הציון הוא נכשל בריבוע". שאלתי מה מסמל התאריך. "זה המועד בו התרחשה היציאה האסונית של ארה"ב מהסכם הגרעין", אמר איזנקוט, "זו הייתה שגיאה איומה. אנחנו משלמים על זה עכשיו. ואחר כך נתניהו עיכב במשך שלוש וחצי שנים את היציאה לרכש באמצעות הסיוע הדולרי של האמריקאים, כדי להכין אופציה צבאית". שאלתי למה הוא עיכב את זה. "לא היה לו קשב לזה", ענה איזנקוט, "באוקטובר ליברמן סיכם כבר את כל הרכש, חוץ מהמסוקים שהשארנו לחיל האוויר לגמור. אבל ליברמן התפטר וזה לא קרה. זה כולל מטוסי תדלוק ומסוקים גדולים שיגיעו רק בעוד שלוש או ארבע שנים".
הקשב של נתניהו באותן שנים הלך להישרדות אישית. פוליטית ופלילית. זוכרים איך הוא אמר לאולמרט ש"ראש ממשלה השקוע בחקירות לא יוכל לקבל החלטות"? אז זהו, שזה קרה דווקא אצלו. אחר כך פרצה הקורונה וכל השאר היסטוריה. הראשון שניסה לתקן את המצב היה בנט, כשנכנס ללשכת ראש הממשלה ומצא את העזובה והשממה בנושא האסטרטגי. זה היה מאוחר מדי. החוזים נחתמו אצל גנץ, כשר ביטחון, אבל עד שהדברים יקרו ייקח זמן. זו, אגב, הייתה הסיבה למינוי המהיר של הרצי הלוי לרמטכ"ל. לנסות להאיץ את התהליך, לתת לרמטכ"ל זמן לתוכנית סדורה ומזורזת לבניית האופציה הצבאית החדשה מול האיום. כאמור, מעט מדי ומאוחר מדי.