לימים, כאשר נתקדם כל כך עד שכשניכנס לבית מרקחת ונבקש שבב יאמר לנו הרוקח במבטאם העדין של הרוקחים: "לך לשם, זה על המדף של הדברים שלא צריכים מרשם" - נלך למדף ומיד נתבלבל מול שלל השבבים שכל אחד יכול להתקין במוח שלו בהוראות עשה זאת בעצמך פשוטות.
יהיה כמובן מדף מלא בקופסאות שבהן יש שבב שיעשה אותך שמח, גם אם באופן הגיוני אתה צריך להיות עצוב. (ויהיה מדף נוסף של אותו שבב, רק הומאופטי, עם הודעה על הקופסה שזו לא תרופה אלא רק תוסף מזון, סליחה, תוסף מוח). שבב האושר יהיה כמובן השבב הנמכר ביותר. אין יותר צורך שאנשים יהיו בדיכאון קל ומוצדק בגלל שהם פישלו באיזה עניין, ולכן ינסו לתקן את הטעויות שלהם בעתיד, כדי להיות שמחים בזכות. האנשים יקבלו שבב שובב שימנע מהם כל עצב מוצדק.
תלמידים לא יצטערו על כישלון במבחן, סטודנטים לא יצטערו שהם החמיצו את מועד ההגשה והם יגדלו להיות עובדים, בכל התחומים, שכישלון לא יפריע להם. זה גם לא יפריע לבוס שלהם, כי גם לו יהיה שבב שתמיד ישמור אותו מבסוט ומרוצה. וגם הלקוחות ככה. יבטלו את מחלקת שירות לקוחות, כי לקוחות לא יתלוננו, השבב ישמור אותם מפני כל מחשבה שמשהו לא בסדר אם, למשל, מכונת הכביסה שהם קיבלו אתמול הגיעה באיחור של שבוע ועושה רעש שכל השכנים שאין להם שבב מתלוננים עליו.
בעצם, תראו כמה אני לא מבין, ומדוע מעולם לא אהיה אילון מאסק. אני כנראה צריך שבב לחיזוק המוח, כי הרי במחשבה שנייה, לא יהיו כלל כישלונות לתלמידים במבחנים. אילון מאסק קואופרשיין תוציא בעתיד לשוק שבבי מתמטיקה חמש יחידות עובר בציון 100. לפני המבחן משתילים שבב והמוח מתמלא מתמטיקה. לפני טיול ליפן קונים שבב יפנית שוטפת, ומיד מדברים יפנית. לא יהיו יותר כישלונות.
זה מה שיחזיר את האנושות לשלב שבו ייעלמו מקרים מופלאים של מפגשי אקראי בין בני זוג. רק מי שהשבבים שלהם מתאימים ומתואמים יתחתנו. הוא יכרע ברך וייתן לה טבעת עם שבב. הילדים יהיו מהונדסים כמותם ומה שיהיה צריך עכשיו בעולם המשובּב הוא שבב נגד שעמום. במזרח התיכון צריך שבב הפוך, שבב שיגרום לשכנים שלנו לנהוג בצורה שתבטיח לנו ולהם חיים משעממים קצת יותר. אני פונה מכאן לרפאל: אנא פתחו את השבב הזה, הוא יישתל במוחות המזרח־תיכוניים. כך, ורק כך, הבעיות ייפתרו.
אנחנו כנראה לא דוחים מלחמת אחים, גם כאשר ברור שזה מועיל למי שמתקיף אותנו ולמי שאורב לכל חולשה שלנו, צמא בתאווה בלתי מסופקת לדם שלנו. אנחנו, למרבה הזוועה, ולמרבה הזוועה החוזרת בהיסטוריה שלנו שוב ושוב, לא מסוגלים לדכא את היצר הלא רציונלי שלנו למלחמות פנימיות, ותמיד על שטויות שוליות.
יש בערבית אמרה: "אני נגד אחי. אני ואחי נגד בן דודי. אני ואחי ובן דודי נגד כל העולם". אצלנו זה נעצר בשלוש המילים הראשונות: "אני נגד אחי". תמיד. גם אם בן דודי וכל העולם נגדי. גם אם היחיד שבעצם איננו נגדי, אלא בעדי, הוא אחי.
זה האיש שלא יודע אם כבר אפשר לזרוק את מסיכות האב״כ. הוא עבר כבר שלוש דירות והעביר אותן תמיד איתו. הן רכוש ממשלתי, הן ציוד צבאי. לאיש הזה יש חוש אחריות, וגם פחד מפני השלטונות ומפני הרגע בו ישאלו אותו: איפה המסיכות שנתנו לך?
הוא אדם הגיוני, הוא יודע שמסיכות האב"כ האלה, כבר פג תוקפן ותש כוחן, אולי הגומי כבר התפורר, הוא לא יודע, הוא לא פתח את הקופסה. הוא רק זוכר שמזרק האטרופין עדיין שם. הוא סוגר שוב את דלת הארון. לזרוק הוא לא מעז. מה לעשות הוא לא יודע. הבעיה עוברת למי שיירש את הבית בבוא היום.
לפעמים היא מקדישה את היום לנושא אחד. למשל: ציירות נשים שמציירות את הדיוקן של עצמן. או: עצים בנוף בחושך. יום אחד השבוע היא העלתה ציורים של צפרדעים. אני מביט בציור הזה (בָּאִישִׁי קְוִי, סין, 1864־1957. אוסף פרטי) ורואה צפרדע אחת המתקרבת בהיסוס ובביישנות לקרפד שני ובמוחה שאלה: האם זה הוא הנסיך?
התרעות פיקוד העורף