"מחירי המזון באירופה גואים. אך מדוע?" זעקה כותרת "הניו יורק טיימס" בשבוע שעבר, וכותרת המשנה פירטה: "מוצרי היסוד יקרים למרות הירידה במחירי הדלק ובחקלאות". אותן השאלות אפשר לשאול לגבי יוקר המחיה בארץ, אומנם בתוספת כמה סיבות "ייחודיות".
המאמר הנ"ל תולה את הקולר בצוואר עליות השכר, בהוצאות גבוהות אחרות וברווחים מופקרים בשרשרת האספקה, וכן בעליות הריבית של הבנקים המרכזיים. ומה בישראל? כל הנ"ל פלוס.
נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, שנשא דברים ב"כנס אלי הורביץ", התייחס ל"תגובת השווקים לאירועים המקומיים בנושא השינויים המוצעים בנוגע למערכת המשפט", ניסוח דיפלומטי למשעי, אך הוא לא פירט: שכן לא הרפורמה המשפטית היא הסיבה הישירה לאי־השקט במשק, אלא ההצהרות המתריסות והמגמתיות ופעולות המחאה המאורגנות.
אפשר להתווכח על חלק כזה או אחר ברפורמה המוצעת, וכן על התהליכים בהעלאתה בכנסת ובציבור, אך אי אפשר להכחיש שחלקים ממנה חיוניים לקיום מערכת משפטית מתפקדת והוגנת שתוכל להחזיר אליה את אמון הציבור. גם הפרדת רשויות השלטון, עקרון שבלעדיו אין דמוקרטיה, הוא חלק ממנה, ולא במקרה רבים בעולם המשפט הישראלי, גם אם יחששו להודות בכך בפרהסיה, שותפים למטרות האלה.
לא כל סעיפי הרפורמה מוצדקים, ובפרט אלה שהולכים בעקבות השיטה הסופר־פוליטית האמריקאית לבחירת שופטים, אך זה איננו מצדיק את השארת השיטה הבלתי מאוזנת והבלתי מייצגת הנוכחית על כנה. יש לקוות שהשכל הישר והאחריות הלאומית, גם לנוכח האיומים החיצוניים, יגברו וכי השיחות בגושפנקת בית הנשיא יניבו תוצאות.
מאחר שהפולמוס הנוכחי הוא פוליטי בעיקרו, כלומר לא יורידי באמת ובוודאי לא כלכלי, העובדות האמיתיות לגבי מצב המשק וסיכוייו נופלות קורבן לדמגוגיה ולהטעיות. במאמר שהתפרסם בעיתון זה בסוף השבוע כתב פרופ' אריה אלדד, שיושרו האינטלקטואלי איננו מוטל בספק, שקבוצת אנשי עסקים מהשמאל גייסו כספים כדי לבטל את תוצאות הבחירות, וכן שפרופסור במוסד אקדמי נכבד הציע "לעזור לתקציב המדינה לקרוס" כדי לפגוע בכוונה במשק הישראלי.
כל מילה נוספת מיותרת וכל אדם יוכל לשפוט בעצמו כיצד להתייחס לנ"ל, אבל למזער אפשר ללמוד מכך שבחוגים מסוימים קיימת מגמה מכוונת להבליט את הצדדים השליליים בכלכלת ישראל ולטשטש את כל החיובי בה; לרבות אישור התקציב (לשנתיים), שאף שיש בו פגמים הוא הישג הן מבחינה כלכלית והן מבחינת מעמדו ויציבותו של המשק הישראלי בעיני העולם.
מסמך שהוכן על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, גוף ממלכתי ובלתי פוליטי, לקראת הדיון על התקציב על סמך התחזית המקצועית של משרד האוצר, צופה צמיחה למשק בשיעור 2.7%, נתון מרשים בהשוואה לצמיחה הצפויה בחלק גדול מכלכלות העולם. בגרמניה, למשל, הכלכלה החזקה באירופה, המשק רשם אפילו צמיחה שלילית בשיעור 0.3%. זאת ועוד, יחס החוב־תוצר, כלומר החוב של המדינה בהשוואה לתוצר הגולמי הכולל שלה, נתון המשקף את יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות, חיובי אף הוא, ושיעורי הגירעון התקציבי הצפויים יהיו נמוכים אף מהיעד המותר בחוק. ברור שצריך תמיד לקחת מקדם זהירות וקשה לצפות מראש את ההשפעות השליליות האפשריות מאירועים בינלאומיים שונים או מהמשך ההאטה העולמית בהייטק, שלא לדבר על אירועים ביטחוניים אפשריים — אך כפי שקובעות גם סוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות, כלכלת ישראל יציבה ובעלת סיכויים טובים לצמיחה נוספת.
אך לא נתעלם ממה שפתחנו בו, כלומר האינפלציה ויוקר המחיה. 2022, השנה שבה כיהנה ממשלת בנט־לפיד, הסתיימה עם שיעור אינפלציה ממוצע של 4.4%, גבוה מהיעד שנקבע מראש, אך גם בשנת 2023 ברור כבר שהאינפלציה תהיה גבוהה מהיעד, ודבר זה ישפיע על המשכורות ועל המחירים כאחד.
אך גם פה ראוי לציין את מצבה הטוב של ישראל בהשוואה לכלכלות אחרות ב־DCEO: 5.4% אינפלציה לעומת גרמניה, למשל, שבה השיעור הוא 6.3% וצרפת – 6%. עם זאת, יש אינדיקציות שגם האינפלציה בישראל עלולה לעלות, מה שמציב ביתר שאת את השאלה מה הממשלה ובנק ישראל יכולים לעשות כדי לבלום אותה.
הזכרנו את הצורך לשים קץ לגורמים ההרסניים בתחום הפוליטי, שגם נגיד בנק ישראל עמד עליהם, אך בכך לא מספיק. למשרד האוצר ולראש הממשלה תרומה חיובית בהקשר לאישור התקציב — אך משרד הכלכלה מעורר בינתיים אכזבה. הוא אומנם צריך להתמודד עם החידלון בממשלה הקודמת, אך בהכרזות לוחמניות והצעות חקיקה בעייתיות - אין תשובה מספקת ליוקר המחיה המעיק על הציבור.
הקמת הוועדה בראשות ראש הממשלה היא צעד חיובי, אך איננה מספיקה, ועצם הקמתה הוא אולי סימן שמשרד הכלכלה איננו עומד בציפיות. לא הכל, ואפילו לא הרוב, כאמור, תלוי בצעדים שהממשלה תנקוט, ובוודאי שהיא איננה שולטת בהתפתחויות הכלכליות והפוליטיות בעולם, אך יש צעדים מתבקשים שהם מתחת לאף.
הראשון בהם הוא החלטות מהירות ונמרצות לניתוץ הבירוקרטיה החונקת והמכבידה כמעט בכל חלקי הכלכלה והמנהל הישראליים — מרישוי היבואנים, דרך הצורך המכביד והמיותר לתקנים בנוסף לאלה המקובלים באירופה ועד לחוסר היעילות בנמלים ובעורקי השינוע והתחבורה. גם בפני הממשלה עצמה אפשר להציג רשימה שלמה של הוצאות מיותרות, וצריך להתייחס גם לשאלת המע"מ על מוצרי מזון ותוצרת חקלאית.
75 שנה אחרי קום המדינה ועשרות שנים של שלטון המרכז־ימין עם עקרונותיו הליברליים, טרם נפטרנו לגמרי מטביעות האצבעות של הסוציאליזם הבירוקרטי המפלה והמתיש מתקופת העבר. אולי דווקא המצב הנוכחי ייתן סיכוי לרפורמה אמיתית נוספת שנחוצה היום.