אומר זאת כך, אזרחים מבולבלים: למערכת הביטחון אין די כוח, כלומר כוחות, כדי להגן עליכם. אף פעם לא הייתה סגירה הרמטית של החורים ברשת הביטחון, אבל רמת הפוטנציאל לטרור הייתה ברורה הן לצה"ל והן לפוליטיקאים. האינטרס המשותף של שתי המערכות היה לטפל באיומים ובטרור במסגרת היכולות האמיתיות של מערכת הביטחון.
הבעיה העקרונית הייתה סרבנות ממשלות ישראל להיכנס למו"מ עם הפלסטינים. התוצאה כיום היא שמעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל והפלסטינים בשטחים חשופים לאלימות ברמת סיכון גבוהה כל כך. הסכנה הזו נובעת ישירות מהשפעת הימין הקיצוני על הפעלת השב"כ וצה"ל, בלא להתחשב במצב הכוחות בשטח ובנפח האיומים.
לפני כשבועיים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ויואב גלנט, בגיבוי בנימין נתניהו, ביצעו מאחורי גבו של הרמטכ"ל פיגוע פרובוקציה באמצעות ההחלטה לחזור לחומש. המטרה הייתה ליצור עובדות בשטח לטובת המשך האחיזה של המתנחלים ובידיעה שתהיה תגובה פלסטינית.
זה עשרות שנים עושה הנהגת המתנחלים שימוש בפרובוקציות כנשק פוליטי. הרציונל הוא ששרשרת פרובוקציות ואלימות פלסטינית נגדית יובילו למבצע שינקה את השטח. ולא מטרור, מפלסטינים. זהו המודוס אופרנדי של המשיחיים מימי רב מוישה לוינגר עד ימי סמוטריץ' ובן גביר. אלה טיפוסים שקרח זורם בעורקיהם כשמדובר בכופרים שיושבים על אדמת ארץ הקודש ומטמאים אותה.
הם מנצלים את העובדה שצה"ל נענה פבלובית לכל תוצאה של פרובוקציה ומגן על יהודים. מצד שני, צה"ל עושה ככל יכולתו כדי להימנע מעימות נרחב. התכנון הוא להכות ולהסתלק, אלא שבמציאות יש תמיד מי שרוצה עוד ואז מגיעים ה"מומחים" שמצקצקים: "לצה"ל אין אסטרטגיית יציאה מהמבצע". בטח שאין. עצם המבצע הוא האסטרטגיה שנועדה לתחזק בציבור אווירה של איום קבוע שמצריך מבצע תקופתי, ודאי לא הליכה לפשרה.
בימים האלה ממנפים בן גביר וסמוטריץ' את אימת נתניהו מהכלא כדי להפוך את הפרובוקציה לתורת לחימה ואת צה"ל להיות החרב להשכיר של הציונות החרד"לית־משיחית. התוצאה היא ריבוי אירועי טרור ועליית מדרגה בהרוגים משני הצדדים. בעיקר בגלל מחסור בחיילים וירי פראי של חיילים בלתי מקצועיים.
הפיגוע פרובוקציה בחומש אמור היה להבעיר את השטח ולגרור את צה"ל ל"מבצע צבאי שייתן מכה אחת אפיים לרשות הפלסטינית" – כפי שדרש מיד ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן, שנאחז בשולי הטרגדיה של משפחת תמרי בחרמש כדי לצבור רווח אסטרטגי, והוא לא היחיד.
הפינוי של חומש במסגרת ההתנתקות סוכם במכתב התחייבות רשמי של רה"מ אריאל שרון לנשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש הבן. כעת, עם השיבה לחומש, האמריקאים גינו. צחי הנגבי, ראש המל"ל, הגיב ב"לא הבטחנו לארה"ב דבר על העברת הישיבה בחומש". אותו הנגבי התחייב לאחרונה במהלך הוועידות האזוריות ובשם ישראל "להימנע מצעדים שעשויים להגביר את המתיחות בגדה המערבית, לרבות הקמה והרחבה של התנחלויות". מדובר בנוכלות שקופה, בזויה ונינוחה, כמעט מנומנמת. כמו שרק הנגבי יודע למכור.
התפוררות מערכת הביטחון
במקביל לגרירת צה"ל באמצעות פרובוקציות פוליטיות, מגבירים מדובללי בן גביר בגבעות את הפרובוקציות הפרטיות שלהם. עשרה פלסטינים, בהם ילדים, נפצעו מכדורי גומי ואבנים. עשרות, ביניהם ילדים, נחנקו מגז במהלך תקיפה של עשרות מתנחלים בכפר דרומית לשכם. בהמשך אותו שבוע, על פי דובר צה"ל, "מחבלים פתחו באש לעבר פילבוקס בנווה צוף, כוח צה"ל השיב אש ופגע באב ובנו".
תחילה דווח כי "השניים נפגעו מאש המחבלים". האב ובנו בן ה־3 פונו לבית החולים והילד נפטר. האב סיפר כי "היינו בכניסה לבית, ופתאום ירו עלינו. בבני פגע יותר מכדור אחד". מאחר שדובר צה"ל לא פרסם תחקיר מסודר, אזי יש כאן שתי אפשרויות שנסמכות על המציאות בשטח: כל מי שאחז ברובה או באקדח בשטח בכלל ובשטחים בפרט, יודע שככל שהחייל גרוע יותר ופוחד, כך גדול הסיכוי שיפגע בבלתי מעורבים.
אם היורה (היורים? האב דיבר על כמה פגיעות) הוא לוחם מקצוען ללא חת ויורה כדי לפגוע גם בבלתי מעורבים שאינם מסכנים אותו, הוא פושע מלחמה. הסיבה שירי מעין זה מתבצע היא תחושת הדחיפות האדרנלינית בעת האירוע. אצבע על ההדק בתחילת האירוע נלחצת כאילו מעצמה במהלכו. כל חייל מכיר את התחושה הזו.
יש משהו שגורם לייאוש ולחוסר אונים בידיעה שמעגל הפרובוקציות והריקושטים מתזז את צה"ל מזירה לזירה, מפיגוע לפיגוע, בידיעה שסד"כ הצבא והשב"כ קטן מכדי לכסות את היקף הטרור. ממפקדת קצין מילואים ראשי מדווחים על מספרים מבהילים. בגדוד מילואים מגיעים 30% מכוח האדם הנדרש לגזרה.
"אם תעיף אנשים או תשפוט בכמות סיטונאית, אז לא יגיעו יותר בכלל, ואז למלחמה תישאר עם חצי גדוד... ויש גדודים עם אחוזי התייצבות של 50%, 60% ו־70% וקצינים רודפים במשך חודשים לפני הקו אחרי החיילים שיגיעו... מילואימניקים נקראים ונקרעים פעמיים בשנה לתעסוקה מבצעית ביו"ש, נטחנים בשני קווים בשנה – ומקבלים הנחה לבית קפה" (Ynet).
והעיקר: הפריסה של יותר מ־60 גדודי המילואים רק בגדה כדי לשמור על ההתנחלויות מחייבת דילול כוחות בצפון ובדרום. ראו מקרה הפיגוע במגידו לפני כמה חודשים והריגת שלושת החיילים בדרום לפני שבוע. בינתיים צה"ל והשב"כ מאבדים שליטה מודיעינית ואופרטיבית בשטח ובשטחים לטובת מדיניות הפרובוקציות, בנוסף להגנה הקבועה על ההתנחלויות.
אין לי הערכה מסודרת על היקף הצרכים ויכולת ההכלה, הבלימה והמניעה של מערכת הביטחון. יש לי תובנות שמשותפות לכל מי שעיניו בראשו באשר לסיבות לקפיצת המדרגה בפיגועים. לימין, אגב, יש אשמים משלו: מערכת המשפט. "הוראות הפתיחה באש כלפי מחבלים ומבריחים חמושים חייבות להשתנות מיד. פלפולים משפטיים כובלים את ידי הלוחמים שמגינים על המולדת", אומר ח"כ דני (דין) דנון "והם גובים מחיר יקר וחייבים לשים לזה סוף".
מה שמבהיר פעם נוספת שאי אפשר לקיים תנועת מחאה שתעסוק במערכת המשפט ו/או בכלכלה ו/או בשחיתות ו/או בנימוסי השולחן והרחוב של רוטמן ואמסלם. המחאה חייבת לעסוק במדיניות הביטחון שהיא חזות הכל. בייחוד כאשר מדיניות הממשלה גובה קורבנות שווא יום־יום על רקע התפוררותה של מערכת הביטחון עקב דרישות פוליטיות שאין להן קשר לביטחון.
השאלה היא מה עדיף: השתתפות במלחמה המסתמנת ובאה בעקבות פרובוקציות של המתנחלים, או השתתפות במלחמת אזרחים על כל המשתמע והבעייתי מכך כדי למנוע את אותה מלחמה. ישמור אותנו אלוהים גם מהשאלה הזו וגם מהתשובה.