אנחנו תקועים: ישראל היא מדינת סטארט־אפ עולם שלישי | אבי בניהו

1. ישראל היא מדינה בפקק לאומי גדול. מדינת אי קטנה עם פקק גדול. מצד אחד מדינת סטארט־אפ ומנגד, מדינת עולם שלישי. הפקקים בכבישי ישראל הופכים לסיוט אחד ענק, שנראה בלתי פתיר בהיעדר תחבורה ציבורית מפוקחת, מפותחת ונגישה דיה. גם אם יקצו עשרות מיליארדים, זה ייקח שנים. אנחנו תקועים. 30 שנה לאחר הנחת אבן הפינה למטרו הראשון בתל אביב והוא עדיין מתקשה לצאת מהתחנה.

פקקים גם בנתב"ג, כמות נוסעים גדולה לנמל תעופה קטן שמתקשה להכיל - והמצב עוד יחמיר בקיץ ולקראת חגי תשרי. פקק צפוי גם בשמיים בנתיבי הנחיתה וההמראה מתוך נמל התעופה ואל נמל התעופה, שהוא המוצא היחיד שלנו לעולם הגדול. ויש פקק גם באספקת החשמל. ממשלת ישראל לא עומדת ביעדים שקבעה לעצמה בתחום האנרגיה הירוקה, כאשר המדינה מתחשמלת, הרכבת מתחשמלת וכלי הרכב מתחשמלים – ואין די חשמל. הפסקות חשמל יזומות יש בביירות ובעזה, והשבוע גם אצלנו.

וכל זה במדינת הסטארט־אפ, שבמידה לא מבוטלת היא אור לגויים. אבל כשהגויים באים לפה - הם תקועים בפקקי ענק, ללא מטרו ועם סיוט בנמל התעופה. וכל זה, תולדה של היעדר תכנון ארוך טווח של ממשלות ישראל, של הכנסת, של שיקולים פוליטיים לתוך החלטות ותהליכים אסטרטגיים, ובאמצע עם ישראל שתקוע בפקק לאומי אחד גדול - ומושיע אין.
 
2. מפא"י כבר לא פה שנים, אבל מורשתה מנשבת בתוכנו באופן משמעותי. "נקים ועדה ונוציא הודעה לעיתונות" - זה מה שעשו אז, וזה מה שעושים היום. שתי ועדות קמו כדי להתמודד עם יוקר המחיה: האחת באוצר עם גורמי המקצוע, והשנייה בראשות ראש הממשלה עם צוות שרים, ומי צריך ועדה? הכל ידוע והכל ברור, ויש קבינט חברתי־כלכלי שכונס רק פעם אחת לישיבה קצרה.

יוקר המחיה בישראל הוא בבחינת סרטן לאומי ממאיר. זוגות צעירים צריכים לבחור בין משכנתה לדיור לבין גן לילדים. ענפים שלמים פצועים, וחלקם על סף קריסה, הריבית ממריאה, וההליכה לסופרמרקט הופכת עבור רבים למסע ייסורים נפשי. אז מה צריך לעשות? פשוט לעשות! קחו למשל את האמרת המחירים בישראל. אם המחירים עלו בשנים האחרונות ב־20%, חשבו בעצמכם כמה כסף נוסף נכנס למדינה כתוצאה מגביית המע"מ בלבד על דלתת ההתייקרות. מיליארדי שקלים. וזהו גזל על גזל.

לוועדות שרים יש ותהיה נטייה להפיל את האשם על הבנקים, התעשיינים, היבואנים וכך הלאה. ייתכן שיש מה לשפר גם שם, אבל כשהממשלה בעצמה מעלה את תעריפי החשמל, תעריפי המים, הארנונה, מטילה עמלות והיטלים, מסי בלו על הדלק, מס הכנסה גבוה ומע"מ גבוה – יש לה הרבה מה לתקן בעצמה.

ולכן, כשוועדת השרים תפנה אצבע מאשימה – שלוש אצבעות יהיו מופנות לעברה, היות שבמידה לא מבוטלת הכדור בידיה. הורדת המע"מ ב־5% למשך שלוש שנים יכולה בהחלט להיות פתרון חלקי.
 
3. גבול ישראל־מצרים הארוך היה מאז ומתמיד מוקד לחשש ולדאגה של הפיקוד הבכיר בצה"ל. גבול שקט של שלום, ארוך מאוד עם שגרה משעממת ומאיימת, חום כבד, רחוק מכוחות החילוץ וההצלה ועם פחות מדי תרגילים, כוננויות ותרחישי קיצון. בשבוע שעבר פגע אירוע הירי של חייל מצרי בשגרה ובשעמום, שעה שלוחמת ושני לוחמים נהרגו במהלך תקרית שמתוחקרת כעת על ידי צה"ל והצבא המצרי. ויש לא מעט מה לתחקר.

הגבול הזה כבר ידע תקריות דומות והרוגים בעבר. הוא נתיב להברחת סחורות, נשים, סמים ונשק. צה"ל עיבה בשנים האחרונות את האחיזה בו, בעיקר באמצעות גדודי הקרקל המעורבים, שלרוב אינם מצויים בכותרות, אבל מבצעים עבודת ביטחון שוטפת, שגרתית וחשובה, בעיקר נגד גורמי טרור ומבריחים.

בעקבות האירוע הקטלני, עלתה באופן בלתי ראוי סוגיית השירות המשותף ביחידות מעורבות כמרכיב אפשרי שתרם למות החיילים. וזהו כמובן הבל ורעות רוח. חיילות וחיילים משרתים יחד ביום ובלילה בטייסות, בשייטות, בבסיסי מודיעין נידחים, בבור העמוק בקריה, במגדלי הפיקוח של חיל האוויר וכמעט בכל מקום. שילוב הנשים בצה"ל כמעט בכל היחידות, לרבות בגדוד הקרקל, הוא מרכיב חשוב בשילוב נשים בחברה הישראלית, והוא חייב להימשך ואף להתרחב, בלי לשים לב לקולות סהרוריים, רבנים או אחרים.
 
4. בדרך לפראג בטרמינל 1 של נתב"ג, בתור האינסופי לאיסוף כוס קפה ב"ארומה", ניגש אליי בחור חובש כיפה, עטור בזיפי זקן וציציות וחמוש בכפכפי נופש. הוא קירב את פניו אל פניי ואמר: "אח שלי, אני מזהה אותך. אתה נראה לי כאחד שצופה בערוצי התעמולה 12־13". חיוך גדול עלה על פניו, כמי שחשף זה עתה בוגד בכיר.

"כן", אישרתי לו, "אני צופה בהם מעת לעת". והוא ענה: "רק ערוץ 14, רק ביבי. הבנת?", ואני עניתי לו שמעת לעת אני צופה גם בערוץ 14, והוא לא התנחם. "חכו, שמאלנים, חכו, עוד מעט נראה אתכם", הפטיר לעברי ונשימותיו מול פניי והפצרותיה של אשתו מאחוריו להפסיק.
"מה יקרה לנו", שאלתי, והוא הפטיר "חכה, עוד מעט תדע".

לקחתי את הקפה והכריך שהעניקה לי אל־על כפיצוי על כך שהטיסה אותי מטרמינל 1 ולא מהמרכזי - ופניתי לשבת לסעוד. בשולחן לצדי זוג מבוגר. הבעל בוהה בי דקות ארוכות ואז אומר לי: "אפשר להפריע לרגע?", ואני מאשר לו בשמחה. "גם אם היו מענים אותי בייסורים, לא הייתי מאמין שאבי בניהו טס איתנו לקזינו בבאטומי. מי יאמין לי?".

ואז עניתי לו שאני בכלל לא טס לבאטומי. "אז לאן כן?", שאל, ואני השבתי שאני טס לפראג. "אבל הקזינו שם חלש מאוד, מה יש לך לעשות שם?", עניתי שאני נוסע לטייל ולנוח. הפכנו לחברים, ואז הוא שאל אותי מתי אני וחבריי נפסיק עם תפירת התיקים לנתניהו. עניתי שאני לא תופר תיקים לאף אחד.

"תקשיב, בניהו, אני פנסיונר ויש לי זמן ואני עוקב אחר המשפט, ואתם בצרות גדולות, הכל קורס". שאלתי אותו היכן הוא עוקב אחר המשפט וממי הוא ניזון. והוא השיב שהוא מקשיב לאלי ציפורי ולכנרת בראשי ושאני לא מעודכן. "כדאי לכם לבטל את המשפט ולהתנצל", הסביר לי, "זה הורס את המדינה".

ניסיתי להסביר לו שיש בית משפט ושאני אישית אשמח אם נתניהו יזוכה מהאישומים, ובן שיחי בהה בי בחיוך ואמר: "אתם מנהלים את המדינה" - ואז קראו לי לעלות לטיסה, ואני כבר הייתי זקוק דחוף לחופשה.

חזרתי לעיר לאחר הקורונה ומצאתי אותה יפה מתמיד. ידידי איתן גולדמן המליץ לנו על אחד המלונות שהוא מנהל - "ליאונרדו בוקט פראג" על גדות נהר ולטאבה. מלון בוטיק מקסים, עם חלונות ענק לנהר וגינות פנימיות מקסימות שתרמו לחופשה מושלמת. גם על מסעדות המליץ איתן וכולן פצצה, אבל לא אסלח לכם אם תפספסו את "קפה אימפריאל", מסעדה צ'כית יוקרתית אך לא יקרה, עם טעם של עוד. אחזור לפראג בקרוב גם בשבילה.

החוויה האמיתית היא ברחובות ובאווירה, אוקראינה וזלנסקי הם גיבורי האומה, פוטין האויב, ובכיכר השעון מוצב דגם של תא המעצר של אלכסיי נבלני. הרבה מאוד פליטים אוקראינים נקלטו כאן, ואת שם הכיכר מול שגרירות רוסיה הסבו ל"רחוב הגיבורים האוקראינים". גם ישראל מוערכת מאוד. זוכרים שם את העיטור הגבוה שהעניקה צ'כיה לנשיא יצחק הרצוג, ובעת המבצע בעזה הונפו דגלי ישראל במצודת הנשיא הצ'כי. שרת הביטחון כאן נבחרה לאחר שהבטיחה שצ'כיה תהיה חזקה כמו ישראל.

ספרים ישראליים מתורגמים כאן לצ'כית וגם זה של אביגדור קהלני. למסעדה האסיאתית "סיאה", אחת הטובות והעסוקות בעיר, איחרנו בחצי שעה וביטלו לנו את ההזמנה. פתאום המארחת שאלה אם אנחנו מישראל, ולאחר שאישרנו – הכל השתנה. זוהי אלישבע אשר הגיעה לכאן בגיל 7 ובקרוב תחזור לישראל לשרת בצה"ל כחיילת בודדה. הרגשנו מיד בבית. איך לא? וגם קינוח על חשבון הבית קיבלנו.
 
6. דור בן ארי היה חייל שלי ביחידת דובר צה"ל וכעת הוא מדריך תיירים ישראלים בפראג. חשבתי שאני מכיר את העיר, אבל סיור של ארבע שעות עם דור גילה לי ולימד אותי הרבה על העיר וסיפוריה על הקהילה היהודית, על קפקא, על מסריק ועל החייל האמיץ שוויק. דור נמצא כאן שמונה שנים, רעייתו התגיירה, והוא הבטיח לאמא שלו שבקרוב הוא חוזר הביתה. בינתיים הוא בפראג ולבו וראשו בישראל. אם אתם באזור, קראו לו ותראו עד כמה צדק זה שקיבל אותו לדובר צה"ל...
 
7. ענת ענבר, שמלמדת אותי תודעה מזינה, עשתה לי הכנה לקראת הנסיעה לפראג. מה ואיך לאכול בארוחת בוקר (עמדתי ביעד), מה לאכול בצהריים ומה בערב (פה ושם חרגתי במודע). "במה אקנח בסוף הארוחה?", שאלתי - והיא בהתה בי בתימהון והשיבה: "נראה לי שעם טישו"...

שבת שלום.